שער האהבה · פרק יא · חלק ב
ועוד טעם, הטבילה במקוה הוא כעין חזרת הכלים אל הכבשן כדי שיטהרו ויתלבנו, וביציאתם מהכבשן הם חדשים, גם האדם בהכנסו אל המקוה הוא כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאיברים הפגומים ממקום שיצאו, ושם מתעלמים כעובר המתעלם בבטן אמו, שאין עין החיצוני שולט בו, והוא שמור מכל פגע ומקרה כדפי' ז"ל (נדה דף ל' ע"ב) כימי אלוה ישמרני (איוב כט, ב), על הוולד שהוא בבטן אמו, וביציאת האדם מהמקוה הרי נתקנו איבריו ונשמתו והרי הוא חדש ואין לחיצונים חלק בו, וירגיש האדם בעצמו רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו.
וראוי הוא שקודם שיכנס במקוה שיהרהר תשובה מעונותיו, ואם אפשר גם כן שיתודה, באופן שלא ישאר לחיצוני חלק בנשמה. והדבר ברור, כי כמו שלטהר טומאה סתם מקריו וזובו וכיוצא צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין המים, מהטעם שפירשתי, גם כן לענין טהרת העון שהוא טומאה יותר רוחנית דבוקה בנשמה עד שתעשה בה פגם והחשיכה, שצריך רחיצה להסירה בנתר ובורית על ידי התשובה, ולא יהיה דבר חוצץ מבפנים בנשמתו. כי כבר פי' כי עיקר הטבילה לבעל תשובה הוא לטהר עצמו מעונותיו ולהחזיר לו הנשמה, אם כן לזה צריך לשים בלבו לשוב מעונותיו מכל וכל, ולא יהא טובל ועדיין העונות מקצתם בידו, כי לא יועיל לו הטבילה לטהרת עונותיו כדפי', עד שיעזוב אותם עזיבה גמורה מכל וכל. וזהו על דרך שיתבאר בעזרת ה' בענין התשובה, שענין התפלה והבקשה על מחילת העון הוא שיתוקן בתחלה מעונותיו כל האפשר בידו, ואחר כך יתפלל עליהם, ולזה נכון שיתודה קודם שיכנס במקוה או לפחות בהרהור. ובס' החסידים כתבו שראוי לטבול ג' פעמים, כנגד חטאת עון ופשע.
ובהיות המקוה ממים קרים והוא מצטער, יכוין במה שאמרו ז"ל (ברכות ה' ע"א) כי עולם הבא אינו מושג אלא על ידי יסורין, שהוא אחד מג' מתנות טובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, והטבילה היא ברמז עולם הבא, ולכן צריך ביסורין. ובקבל עליו צד הקרירות שהוא הדין הנשפע בגבורה, זוכה אל אור החיים טוב הצפון למעלה בעולם הבא, והיינו (משלי ו, כג) ודרך חיים תוכחות מוסר, והיינו איהי רחמי, וכן אתה מוצא (זוהר פ' פקודי רמז ע"א) שלא יכנסו הנשמות בגן עדן העליון עד שיטבלו בנהר די נור.
והזהיר לעשות הטבילה בזמנה בודאי לא ישיגהו שום מזיק, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, אלא אם יהיה אנוס אם יעבור זמנה ונתרשל במצוה בלי שום אונס, אפשר שלא תגין המצוה עליו להנצל ממקרי הזמן. ואם נתרשל מלעשותה בזמנה, יזדרז לשוב בתשובה, ולא יניח לטומאה שתתישן בנפשו, שאחר כך יהיה קשה להפרידה, על דרך מה שכתוב (זוהר פ' פינחס רכז ע"ב) מפני שיבה תקום (ויקרא לט, יא), קודם דיצר הרע יזקין ביה, ויבטח בה' כי הבא ליטהר מסייעין אותו ולא יאונה לו שום היזק, מן הטעם שפי' כי בהטהר עצמו מטהר גם כן נפשו ורוחו שהם חלק עליון, וכיון שהוא מטהר חלקי ניצוצי הקדושה מסייעין אותו ודאי.
וצריך לחשוב בעשיית המצוה הזאת יראה ואהבה, כדרך שצריך בכלל המצוות כדפי' הרשב"י ע"ה (ת"ז ת' י' כה ע"ב), יראה שלא יתרשל מעשייתה, ויירא מהמלך העליון המצווה אותה, וראוי שלא לעבור על רצונו, ויחשוב אילו מלך בשר ודם היה מצוה אותה כיצד היה זהיר לעשותה שלא לעבור על מצות המלך. ומצד האהבה, שיחשוק באהבת המלך שראוי מפני אהבתו שאפילו היה מצוה לו שיפיל עצמו לכבשן האש כאברהם היה משליך עצמו, כל שכן כי כל מצות המלך הם לתועלתנו להנחילנו עולם שכולו ארוך, כאומרו (דברים ו, כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות.
ואפילו בעולם הזה יש לו שכר טוב בעמלו, כמו שאמרו ז"ל (ברכות כב ע"ב) שסגולתה לאריכות ימים, זה לשונם אמר רבי ינאי שמעתי שמחמירין בה, ושמעתי שמקילין בה, וכל המחמיר בה על עצמו מאריכין ימיו ושנותיו, עד כאן לשונו. והטעם, מפני שסודה במקום אריכות החיים, דהיינו "על ה'" כדפי' בזוהר (פ' אחרי עט ע"ב), ושלש ראשונות חשובות כאחת. גם העושה המצוה בחשק כחשקו בחיים, כי הוא במצוה שהוא ידו"ד, והוא מקור החיים, והוא דבק בעילת העילות הדבק בידו"ד, בודאי יאריך ימים בכוונתו זאת.
וצריך שיהיה שמח בעשיית המצוה כמו ההולך להרויח ממון הרבה שהוא שמח בה, כן יהיה שמח במצות, שהוא דבק בשמו הגדול ידו"ד ובחיים העליונים ומתקן נשמתו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, ואומר (חבקוק ג, יח) ואני בידו"ד אעלוזה.
ובענין פשטי מאמר רבי ינאי, פירש רש"י, שמקילין בה, במרחצאות או בנתינת ט' קבין. שמחמירין בה, במ' סאה. והתוספות כתבו, דאף על פי שאמרו בגמרא בטלו לטבילותא כרבי יהודה בן בתירא, היינו דוקא לתורה אבל לתפלה צריך.
וכתבו תלמידי רבנו יונה בענין זה שאמרו שם בגמרא, הביאו רב אלפס ע"ה, אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר הלא כה דברי כאש וגו', אמרו ז"ל יש מפרשים דלא שנא קריאת שמע ולא שנא קריאה אחרת, לכל מילי אמרינן אין דברי תורה מקבלין טומאה, ואין זה נכון, דבודאי לא אמרו אלא בקריאת שמע בלבד, אבל בשאר דברי תורה אסור, דהא אמרו (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה וגו' זה הקורא דברי תורה במבואות המטונפות, והחמירו בזה יותר משאר כריתות, דבכל שאר כריתות הכרת מכפר, ובזה אינו מכפר אלא אף על פי שנכרת עונה בה, עד כאן לשונו. הרי שלדבריהם חמורה תורה מתפלה, וחמור הקורא בתורה בטומאה בהיות גופו טמא, מהקורא בתורה במבואות המטונפות שיש עליה עונש.
עוד כתבו לקמיה, שכתב רב אלפס וכתב רבינו האיי גאון ז"ל, כיון דגמרא ליכא בהא מילתא, נקוט מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין אף על פי שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו. וכתבו שם, שרחיצה זו אינה במ' סאה אלא בט' קבין, וט' קבין צריך להטילן עליו בכלי שיוכל להריקן עליו ממנו בלא שום הפסקה. וכן מוכח במשניות של טהרות (מקואות פ"ג מ"ג-מ"ד). מה שכתב הגאון ז"ל דאין מתפללין עד שירחצו אינו נראה למורי הרב נר"ו, ואם אין לו מים או אפילו יש לו מים ואינו טובל או אינו רוחץ, אפילו הכי אינו מפסיד התפלה מפני זה, דודאי אף על פי שהתפלה יותר מקובלת עם הטבילה לדברי הכל אין לו להפסיד מפני זה תפלתו. וכן כתב רבינו משה ז"ל דכל ראשי ישיבות שבבבל תמהו עליו למה היה מקל כל כך בענין טבילות בעל קרי, והוא ז"ל השיב להם שמימיו לא בטל אותה, אלא שלא היה יכול לכתוב בחבורו כי אם היוצא מן הדין על פי ההלכה, עיין שם.
ודברי רבינו יונה בזה הוא כפי סברתו שכתב שדברי תורה חמורים יותר מן התפלה, ולכן תפלה לא יבטל כדי שלא יעבור זמנה, אבל דברי תורה לפי סברתו לא יקרא.
ואני אומר, דירא שמים יצא ידי כלם, ובזמן שימצא גופו בריא יחמיר במ' סאה, ואם גופו חלוש או בימי הצנה יתן עליו ט' קבין של מים חמין, ומכל מקום אם הוא אנוס ולא תזדמן לו הטבילה לא יבטל מפני זה לא תורה ולא תפלה, כי כדאי הם המקילים לסמוך עליהם בשעת הדחק. ובלילה בעוד שלא טבל, לא יניח מלקום באשמורת מלעסוק בתורה מפני שהוא טמא, כי כדאי הם שאר הפוסקים לסמוך עליהם. ולא יהיה האדם בטל מדברי תורה, ויחשוב אותם השעות כיום שהוא חולה שבודאי אז לא יבטל תורה ותפלה, ומי שיחמיר על עצמו שלא יעסוק בתורה ותפלה בלא טבילה אפילו כשהוא חולה, סברה זרה היא ואין ראוי לסמוך עליה, וכמו שכתבתי היה נוהג מהר"ר יצחק די לוריא אשכנזי ע"ה.
עוד מצינו בתורה שכל טהרת האדם אם מטומאתו אם מלכלוכו וכבוס בגדיו, הכל במים, כמו שכתוב (ויקרא יד, ט) ורחץ במים את בשרו וטהר, וכן (שם יג, ו) וכבס בגדיו וטהר.
עוד נמצא טהרה במלבושים, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה כאשר רצה לבא אל בית אל (בראשית לה, ב) והטהרו והחליפו שמלותיכם. ועם היות שנראה שהם ב' דברים, הא' הטהרו בטבילה, ועוד והחליפו שמלותיכם, מכל מקום כיון שסמכם החליפה הוא מסוג הטהרה, וראוי הוא לרוצה לטהר עצמו שיהיו בגדיו טהורים מטנוף וטומאה, ושלא יהיו מלוכלכים בשמן ורבב וכיוצא, שפי' (שבת קיד ע"א) שתלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה, שנאמר (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי.
וכן כתב הרוקח ע"ה בשורש טהרה והזהר בטהרת המלבושים, שלא יהיו בגדיך מלוכלכים מן הצואה ומן טיפי מימי רגלים, שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים, על כן תלמד עצמך בקינוח היטב, שמור נקביך ואל תרגיל להשתין סמוך לגאולה, פן יטפטף על המכנסים, איך תתפלל סלח לנו כי חטאנו ואתה עומד ומטונף, והזהר משכבת זרע פן ידבק בבשרך ובבגדיך, ולא יהיו מלבושיך מתכשיטי ע"א, טהר עצמך הכון לקראת אלהיך ישראל, עכ"ל.
עוד נמצא טהרה במקום, כמו שאמר משה רבנו ע"ה לאהרן (ויקרא י, יד) ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור, והרשב"י ע"ה בפרשת תרומה (קכח ע"א) במאמר שהעתקנו בפרק ה' אמר ורוח דקדשא לאו הכי, אלא באגר שלים ובאתקנותא דגרמיה ובאתדכאותא דמשכניה. הרי אתדכאותא דמשכניה, טהרת המקום. ואיתקנותא דגרמיה, פי' הוא הכון לקראת אלהיך ישראל. ובלי ספק שההכנה גם כן על ידי הטבילה, כמו שכתב הרוקח.
עוד, בטהרת המצורע מצינו בכלל טהרתו גלוח השער, כדכתיב (ויקרא יד, ח) וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו, והטעם כי שער הראש בבחור הם כוחות הדין, וטוב לגלחם, כענין (ע' זוהר פ' ויחי ריז ע"א) עד לא גליש דא רישא דמריה, והוא סוד (ויקרא יג, מ) ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא.
וכן טוב לטהרה לגלח הצפרנים שכן האשה המטהרת לבעלה צריכה לקוצצם, כדפי' בזוהר פרשת אחרי מות (עט ע"א) ופרשת פינחס (רמח ע"ב).
עוד צריך ליטהר מכל הדברים שנזכר בהם טומאה בתורה ובדברי רבותינו ז"ל, וכבר העתקתי רובם בשער היראה פרק ה, ויש עוד פרטים ויתבארו לקמן בעזרת ה'.
ועיקר הטהרה הוא מה שנתבאר לעיל שיטהר עצמו מכל עון ואשמה, כמו שכתוב (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם, ודאי שהוא על טהרת היצר שמצדו עיקר הטומאה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ד) ומחטאתי טהרני, וכמוהו רבים.
וכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז ע"א) מרגלא בפומיה דרבי מאיר, גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את כל דרכי, ולשקוד על דלתי תורתי, ונצור תורתי בלבך, ונגד עיניך תהיה יראתי, שמור פיך מכל חטא, וטהר עצמך מכל אשמה ועון, ואני אהיה עמך בכל מקום, עכ"ל.
וצריך האדם לכוין לטהר עונותיו על ידי המשכת אור עליון ממקום הלובן, בכוונתו בי"ג מדות של רחמים, ובפרט בשנים מהם שבם נזכר טהרת העונות והתלבנותם, בתיקון ב' שהוא נושא עון אמר באדרת נשא (דף קלב ע"ב) וחד חשוך הוה, אתסחי בההוא נהורא כמאן דיתסחי בההוא נהרא עמיקא. ובתיקון ג' שהוא עובר על פשע, ואמרו שם (שם קלג ע"א) שעליו נאמר (איוב לז, כא) ורוח עברה ותטהרם. ועם היות שכל י"ג המדות סגולתם להמתקת הדינין, באלו הב' בפרט נזכר בהם ענין הטהרה כדפי'.
בפרט ביום הכפורים שהוא יום כפרה לטהר העונות, כדכתיב (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, צריך לכוין במ"ש, כי יום כפורים הוא למעלה, ואריך אנפין מתגלה לטהר וללבן עונותינו, והיינו לפני ה' תטהרו.
עוד נמצא טהרה בידים, כאומרו (איוב יז, ט) וטהר ידים יוסיף אומץ, ומה שביארנו לעיל בענין נקי כפים הוא סור מרע, אמנם טהרה הנזכר הוא לקיום ועשה טוב, דהיינו שיעסוק בידיו במצות ציצית תפילין סוכה ולולב וכיוצא. ומה שנזכר בלשון טהרה, כי טהרה נראה גם כן על סור מרע, אין פירוש טהרה כאן אלא לשון בהירות האור, כענין (שמות כד, י) וכעצם השמים לטוהר, וטוהר הוא היכל נגה, וכן לשון רבותינו ז"ל (חולין ס ע"ב) שרגא בטיהרא מאי מהניא, ואי אפשר לאדם שישיג לבהירות אור על ידי סור מרע לבד, אלא על ידי עוסקו במצות יתוסף בידו אור עליון בעולם הבא.
עוד מצינו בהקדוש ברוך הוא שנקרא טהור עינים מראות ברע (חבקוק א, יג), ולפי הדרך שאמרנו בטהור ידים, צריכין אנו לומר, כי לא מבעיא שאינו רואה רע אלא טהור הוא שהשגחתו לעולם בקדושה, כי הוא הקדוש ומשרתיו קדושים. ויקרא הקדוש ברוך הוא טהור עינים, שלעולם השגחתו עומדת בבהירותה, ולא תתפשט אל החיצונים, ואי אפשר לומר בהקדוש ברוך הוא ח"ו נקי עינים, שנראה שראה ברע והיה צריך ניקוי, אלא לעולם הוא עומד בטהרתו.
אמנם לפי מה שנתבאר באדרת נשא בעינא דאריך, שאמר (דף קל ע"א) תאנא לית נהירו לעינא תתאה לאסתחאה מאדמימותא מאוכמותא, בר כד חזי דהאי נהורא חוורא דעינא עילאה דאקרי טוב עין עכ"ל, נמצא כי טהרה הוא כפשוטו שיטהרו העינים מאדמימות הדין, על ידי הארת אור עליון מעינא דאריך.
ונוכל לומר דהא והא איתנהו, כי בהטהרם מהדין על ידי האור העליון, יתוסף בהם בהירות אור, ומלת טהרה משמש במקרא בב' פנים אלו, אם בהטהר הדבר הפגום וישאר בלבנינותו הקודם כמו שהיה, אם בתוספת הארה כדפי'.
וצריך האדם להדמות ליוצרו לטהר עיניו מראות ברע, כמו שיתבאר בתיקון העינים. ובפרט שלא להסתכל בצלם אדם רשע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כח ע"א) שאל רבי אמי את רבי יהושע בן קרחה, במה הארכת ימים, אמר לו מימי לא נסתכלתי בצלם אדם רשע, וכל דבר שהוא גורם לאריכות תלוי באריך אנפין, נמצינו למדין שהעין העליון אינו משגיח ברשעים כדפי' לעיל והיינו טהור עינים מראות ברע.
אמנם ידמה ליוצרו להסתכל בכל דבר שבקדושה, שכמו שהשגחתו יתברך הוא להשפיע לקדושים, כדכתיב (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו, ובזה גורם שעינא של אריך אנפין יאיר בעיני זעיר. ונראה שטוב לכוון בזה בהסתכלו בדבר של קדושה, ויזכה לעתיד כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון (ישעיה נב, ח), וכן אמרו שם (בזוהר פ' נשא קל ע"א) וזמינין צדיקיא זכאי עליונין למחמי בחכמתא, הדא הוא דכתיב כי עין בעין יראו, אימתי בשוב ה' ציון, וכתיב (במדבר יד, יד) אשר עין בעין נראה אתה ה', עד כאן לשונו. ובלי ספק שלא יזכו למעלה זו אלא הצדיקים ששמרו עיניהם כראוי, כמו שאמרו צדיקיא זכאי עליונין.
עוד נמצא בטהרה ענין גדול הנוגע למעשה, והוא מה שפירשו ז"ל (יומא עב ע"ב) על פסוק (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה, זה לשונם אמר רבי יוחנן זה הלמד תורה בטהרה, מאי הוא נושא אשה ואחר כך למד תורה, עד כאן לשונו. ובלי ספק כי כדי להשיג האדם דבקות מחשבתו באלהיו צריך שישא אשה בתחלה, ובזה יטהרו מחשבותיו, ובלעדי אשה אי אפשר שישיג שום שלימות, מפני שהוא חסר ופגום בעל מום, ודאי כי כשהוא נשוי הוא אדם שלם, שנאמר (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, כמו שהאריכו בפרשת ויקרא (ז' ע"ב).
עוד נמצא טהרה, בשלחן, על השלחן הטהור (דה"ב יג, יא). ועם היות שנוגע לענין הדין שיקרא טהור, כדפירשו רבותינו ז"ל (חגיגה כו ע"ב), מכל מקום התורה נדרשת לכמה פנים, ונוכל לומר כי נכתב טהור ללמד מוסר לאדם שיהיה שולחנו טהור, דהיינו שלא ימשך אחר תענוגי הגוף הנמשכים מצד יצר הרע, כי שולחנו של אדם נקרא מזבח לכפר עליו, ובהיות שלא יהיה נמשך אחר תענוגי יצרו ודאי בזה מכניע יצרו, והוא מזבח כפרה לטהר עונותיו.
עוד נמצא טהרה בלב, (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים, והוא העיקר המכוון אל הדרוש שלנו לענין הדבקות, שאם הלב טהור כל האיברים טהורים כדפירשו ז"ל במדרש שוחר טוב (מדר תהלים מזמור יד), זה לשונם אני ה' חוקר לב בוחן כליות (ירמיה יז, י), למה הוא מזכיר הלב והכליות יותר מכל האברים, אלא העינים הולכים אחר הלב, ורמ"ח אברים הולכים אחר הלב, ולפי שכליות יועצות אחר הלב והלב גומר, לפיכך אינו מזכיר אלא אותם בלבד, והקדוש ברוך הוא בוחן אותם, וכן הוא אומר (דה"א כח, ט) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו כי כל לבבות הוא דורש, אלו שני לבבות יצר הטוב ויצר הרע. משל לאדריכל שבנה את המדינה חדרים וביבין ומערות, לאחר ימים נעשה גבאי והיו בני המדינה מטמינים מפניו בתוך החדרים ובתוך המערות, אמר להם שוטים מפני מה אתם מטמינים והלא אני הוא שבניתיה מדינה, אני הוא שבניתי המערות והחדרים, כך (ישעיה כט, טו) הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה, עכ"ל.
ובשער היראה פרק ז העתקנו משל קרוב לזה, אמנם המשל ההוא נאמר על ענין העובר עבירה בסתר, וכאן נדרש לחושב מחשבות בלב, כמו שאמר הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה, והחדרים והמערות האמורים במאמר הם חדרי הלב והכליות.
וכשיסתכל האדם בדבר הזה יטהר מחשבתו, כי השם בראו, וברא לבו וכליותיו, והוא יודע מצפוניו, ולפניו הכל נגלה כחשכה כאורה, ולעולם הוא עומד לפניו, והיאך לא יבוש מלחשוב דבר שלא כרצונו.
וכן ביארו עוד רבותינו ז"ל בבראשית רבה על פסוק (ירמיה לב, יט) גדול העצה וגו', וזה לשונם גדול הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול ובזרועך הנטויה לא יפלא ממך כל דבר (שם שם, יז). ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה, מהו הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ, מאותה שעה לא יפלא ממך כל דבר, רבי חגאי בשם רבי יצחק (דה"א כח, ט) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין, עד שלא נגמרה המחשבה בלבו של אדם כבר היא גלויה לפניו. רבי יודן בשם רבי יצחק אמר, עד שלא נוצר יציר כבר מחשבתו גלויה לפניו. רבי יודן אמר לגרמיה (תהלים קלט, ד) כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כלה, עד שלא יארש לשוני הן ה' ידעת כולה, עד כאן לשונו. והנה מפשטי דבריו יש ראיה לכונתנו, בלי שנדקדק בו.
וכאשר יסתכל האדם ששכינה למעלה מראשו, ראוי שיטהר מוחו ולבו, כדי שתמצא השכינה מקום שבו תשרה, כי אלו הם שני איברים ראשיים שבאדם שהם מקום שבו תלוי עיקר החיות, ולכן צריך לטהרה מכל פגם הפוגם בהם, כי דבר קל יפגום בהם מרוב דקותם ורוחניותם, שהם רומזים למקום עליון באצילות כדפי' בתיקונים (הקדמה יז ע"א).
וכנגד טהרת המחשבה אמר דוד המלך ע"ה במקום אחר (תהלים כד, ד) נקי כפים ובר לבב. וכבר פירשתי לעיל נקי כפים, והעתקנו לשון הרשב"י ע"ה בענין נקיות. ואמר אחר כך ובר לבב, כגוונא דא דלא אמשיך רעותיה ולביה לסטרא אחרא, אלא לאתמשכא בתר פולחנא דקודשא בריך הוא. אשר לא נשא לשוא נפשו, נפשו כתיב וקרי נפשי, והא אוקמוה נפשי, דא נפש דוד סטרא דמהימנותא, נפשו דא נפש דבר נש ממש, בגין דכד יפוק מהאי עלמא נפשיה יסתלק בעובדין דכשרין דעלמא אתקיים בהו למיהך בין כל אינון, כמד"א (תהלים קטז, ט) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, ובגין דלא נשא לשוא נפשו ישא ברכה מאת ה' וגו' עכ"ל. הרי מבואר במאמר הזה מעלת המתקן מעשיו ומחשבותיו לעבודת קונו, מפני שנפשו חלק מהשכינה, והיינו נפשו ונפשי והכל אחד, וכפי תיקון נפשו מתקן למעלה, ולכן יזכה למה שאמר דוד המלך ע"ה אתהלך לפני ה' בארצות החיים, וישא ברכה מאת ה' דהיינו השכינה, כנודע.
ומכלל הן אתה שומע לאו, שהנושא לשוא נפשו ומטמא מחשבתו, פוגם ח"ו למעלה, ונשמתו לא תעלה למעלה בהר ה' ולא במקום קדשו.
והנה צריך לטהר הלב מקנאה ושנאה ותחרות ומכל מדות הרעות התלויות בלב, כגון דאגה ואנחה ועצבות וכעס והיתול וכיוצא, וכאשר יהיה הלב פנוי מכל זה הוא דירה נאה לשכינה, כדפי' בתיקונים (ת' ו' כב ע"ב) שצריך האדם לתקן דירה נאה לשכינה בלבו, והיינו על ידי התיקון שפי'.
ועוד פירשו בתיקונים (ת' כט סוף דף עב) שצריך להיות תוכו כברו, אמר שם שיין הוא התורה צריך שיהיה שמור וחתום בקנקן טוב, ואמר שהקנקן הוא הלב, ואם הקנקן הזה נתנסך ביין יצר הרע צריך הדחה ג' פעמים, וצריך הדחה ושטיפה ככוס של ברכה, דהיינו תוכו כברו, וזה לשונם וכד איהו קנקן דאיהו ליבא דכיא מלגאו ומלבר, שרא תמן חכמה, דאתמר בה (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו, קנני איהו קנקן ודאי, ואם האי קנקן איהו דכיא איתמר ביה ונקה, ואם לאו לא ינקה כל הנוגע בה (שם ו, כט), עד כאן לשונו.
וכן ענין טהרת המחשבה, שהמוח הוא כלי חשוב דק יותר מהלב, ולכן הוא בראש, וידעת בענין תפלין שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, דהיינו רצועה של ראש לעשותה של יד, ואף על פי שפרשיות הכתובות בראש הם עצמם שביד, אלא מכיון שהושמו בראש קנו מעלה ורוחניות יותר, ואין להורידן לעשותן של יד. ולכן צריך לטהר מחשבתו ביותר.
והזוכה לטהר מחשבתו יזכה לעתיד למה שאמרו ז"ל (ברכות יז ע"א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. ולא יזכו לעטרה בראש, אלא מפני שטהרו מוח שבראשיהם כדי שתהיה השכינה מתעטרת עליהם, גם לעתיד זוכים לזה.
ונראה שסוד עטרותיהם בראשיהם, הוא מה שאמר ביהושע הכהן הגדול (זכריה ג, ה) וישימו הצניף הטהור על ראשו, ואמר צניף טהור מפני שלא נעשה לו עטרה אלא מפני שטיהר מחשבתו כדפי'. ואפשר לומר, והוא הנראה העיקר, שצניף הטהור נעשה לו מהמצוות התלויות בראש, כגון הנחת תפלין, ופרישת ציצית על ראשו, ומצות פאות הראש. וכן טהרת המחשבה על ידי הכוונות הטהורות שבהם האדם יתייחד לקונו.
ובענין טהרה נמצא בזוהר וברעיא מהימנא מקומות חלוקים זה על זה, בפרשת קרח (דף קעו ע"א) וכן בפרשת חוקת (דף קפ ע"ב) פי' שכהן קדוש ולוי טהור, ולכן פרה שהיא מצד השמאל היתה באה לטהר ולא לקדש, כי עיקר הטהרה בשמאל. וברעיא מהימנא (פ' עקב דף רעג ע"ב) שהטהרה בימין וקדושה בשמאל.
ולענין קדושה, יתבאר לפנים בעזרת ה'. אמנם בענין הטהרה, נראה לי כי שני מיני טהרות הם, הא' היא טהרה על ידי המים כמבואר לעיל, ומים נודע שהם מצד החסד. ויש טהרה מצד השמאל כדכתיב (במדבר לא, כג) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר.
וכן כלים נטהרים בב' דברים, במים, דהיינו טבילה לכלי סעודה שלא באו באש, או טהרה באש אם נשתמשו באש, כמו שאמר הכתוב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וגו' אשר לא יבא באש תעבירו במים.
וכן לענין טהרת הנשמות מהפגם שלהם, כפי הפגם צריך הטהרה, והיינו ד' חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש (יומא פו ע"א), עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה מוחלין לו מיד, שנאמר (ירמיה ג, כב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. בחינת כפרה זו הוא מצד החסד, כי נודע (ת"ז קז ע"ב) כי מצות עשה הם רמ"ח מצד הימין ולא תעשה מצד השמאל, ולכן פגם העשה שהוא בחסד כיון שעשה תשובה מוחלין לו מיד, והיינו טהרה מצד מימי החסד מטהרת אותו, ומוחלין לו מיד.
והעברה על מצות עשה הוא שיתעצל לקיים המצוות, כענין מצה בפסח, וכיוצא, דהיינו ביטול המצוה מצד שישב ולא עשה. ותקנתו הוא הזריזות מכאן ואילך לקיים מה שביכלתו, והמים דהיינו מימי הכפרה העליונה יושפעו, וירחצו הפגם ההוא שבנשמה, שגם ביטול המצוה יעשה פגם בנפש אלא שאינו כל כך כעברת על לא תעשה, והטהרה במקוה מים יועיל לטהר מה שנתעצל במצוה, והטעם, כי בקיום האדם המצוה מושך אור עליון להלביש נשמתו, ובביטולו המצוה, מיד החיצוני מזדמן שם ושורה עליו, כי הם נקראו אלה ושורים בכל מקום שהוא ריק מהקדושה, כדפי' בזוהר פרשת תרומה (דף קכח ע"א) כי הם שורים באדם חנם, ובפרט כשהוא בטל מצא מין את מינו וניעור. ולכן כדי להפשיט מעליו רוח הטומאה ההוא צריך טהרה במקוה מים שהם מצד החסד.
וכאשר יהיה הפגם בלא תעשה, דהיינו חילוק כפרה שני, עבר אדם על מצות לא תעשה ועושה תשובה, התשובה תלויה ויום הכפורים מכפר, שנאמר (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, התשובה ויום הכפורים תולין והיסורין ממרקין, שנאמר (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל מי שיש בידו חילול ה' וכו'. הנה ג' חלוקים אלו כלם הם כללם לא תעשה, ולכן טהרת כלם על ידי אש הגבורה, כי צום יום הכפורים מטהר מצד עינוי נפשו והקרבת חלבו ודמו הניתך באש העינוי, כמו שיתבאר עוד בענין התענית, כי התענית הוא אש מטהר לאש היצר, כענין כל דבר אשר יבא באש, וכן היסורין והנגעים כלם ודאי טהרה מצד האש, ואין צריך לומר יום המיתה, ולכן טבע האש ללבן מבית ומחוץ, כענין הפגם שהרתיח עצמו באש היצר, כן צריך הטהרה והליבון, ולכן עיקר הטהרה הוא על ידי האש כענין (פסחים פ"ב מ"א) אין ביעור חמץ אלא שריפה, ולכן התענית מסוגל לבעל תשובה לטהרו וללבנו מבית ומחוץ, וכן לבישת שק על בשרו.
והתורה נמצאו בה שתי טהרות אלו, ולפיכך פירשו רבותינו ז"ל שהתורה נמשלה לאש, שנאמר (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש, ונמשלה למים, שנאמר (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים. והטעם, שהתורה היא סוד קו האמצעי, ראוי שיהיה כלול הכל בה.
וכל פרטי הבחינות שנתבארו הכל יש בתורה, אם להפשיט רוח הטומאה, אם לקרר הטומאה מאש היצר, אם ללבן היצר, ולכך כתוב בה (תהלים יב, ז) אמרות ה' אמרות טהורות.
וכן פירש הרשב"י ע"ה בזוהר (פ' קדושים דף פ ע"ב) שעיקר הטהרה הוא על ידי התורה, זה לשונו ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במלין דאורייתא, בגין כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה, בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי, ואסוותא באורייתא אשתכח, דכתיב (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, וכתיב (שם י, כז) יראת ה' תוסיף ימים. דכיותא אשתכח באורייתא, דכתיב (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד, מאי עומדת לעד, דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מינה לעלמין, עד כאן לשונו.
ועיקר טהרת המחשבה הוא על ידי עסק התורה, כמו שאמרו ז"ל (קדושין דף ל ע"ב) בראתי יצר הרע בראתי תבלין כנגדו. וכתב הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה, זה לשונו יתירה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבות עריות מתגברות אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר (משלי ה, יט) אילת אהבים ויעלת חן וגו'. ולכן שמנו בענין הטהרה טהרת התורה בסוף, מפני שהיא עולה על הכל והיא עיקר כל הטהרות, טהרה מביאה לידי קדושה.
והראב"ד פירש בשער הקדושה ענין טהרה מביאה לידי קדושה, והתחיל השער בפסוק (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, ואמר לעניננו זה לשונו ואפרש תחלה מה הם שתי הקדושות הנזכרות בפסוק זה. וכן מה שאמרו בברייתא של רבי פינחס בן יאיר אומר טהרה מביאה לידי קדושה, אפרש מה היא טהרה ומה היא הקדושה, ומזה תדע מה הם שתי הקדושות.