שער האהבה · פרק יא · חלק ג

ואומר תחלה, כי הטומאות הם ב' פנים, הנמצאות במישוש, ושלא במישוש. במישוש, כגון מגע נבילות והסיטן, ומגע שרצים, ומשכבות ומושבות בזב ובזבה ומצורע, וראיית הקרי, וטומאת המת. וכן העובר עבירות, כגון הבא על העריות, והאוכל דברים האסורים, אלה הטומאות שהם במשוש, כי הבא על העריות ואוכל האיסורין נקרא טמא כדכתיב בפרשת עריות (שם יח, כד) אל תטמאו בכל אלה, ונטמתם בם (שם יא, מג). והטומאה שהיא שלא במישוש, כגון ראיית העינים ושמיעת האזנים ומבטא שפתים, בדבר שאין ראוי לו לראות ולא לשמוע ולא לדבר בו, והרהור הלב בדברים שהם של איסור.

גם הטהרה נמצאת במישוש ושלא במישוש. כי טהרת המגעות וההיסטות, והקרי, והנגעים, וטומאת המת, היא על ידי טבילות והזאות, ושאר עניינים המפורשים במצורע, וזו היא טהרת המישוש. והטהרה שהיא שלא במישוש, היא פרישות העבירה והאיסורין, ונקיות הלב והמחשבה והלשון, ועצימת העינים ואטימת האזנים מראות ברע ומשמוע, כל אלו נקראים טהורים, כדכתיב (ויקרא טז, ל) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, וכתיב (יחזקאל לו, כה) מכל טמאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם, וכתיב (ישעיה לג, טו) ועוצם עיניו מראות ברע וגו', וכתיב (משלי כב, יא) אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך, וכתיב (תהלים כד, ד) נקי כפים ובר לבב, ואם נזהר מהם נקרא טהור, ומי שאינו נזהר נקרא טמא, ומי שהוא מדבר דברים שאינם ראויים לו נקרא טמא שפתים, והנזהר מזה נקרא טהור שפתים.

נמצאת הטומאה ב' פנים והטהרה ב' פנים, אלא שיש מעלה בין פרישת טומאת העבירות והאיסורין לפרישות טומאות אחרות, כי הפורש מן המגעות ושאר הטומאות הדומות להם הוא נקרא טהור לבד, כדכתיב (ויקרא יד, ח) ורחץ במים וטהר. אבל הפורש מן העבירות והאיסורין נקרא טהור וקדוש, טהור כאשר אמרנו, וקדוש כדכתיב בפרשת עריות (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, ובפרשת שרצים נמי כתיב (שם יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים. ולא עוד, אלא כי הטומאות האחרות אין בהם טומאת המחשבה, אבל טומאת העבירות והאיסורין כמו שצריך לפרוש מגוף העבירות כך צריך לפרוש ממחשבותם, שלא יהרהר העבירה בלבו, ואם באה לו מחשבה עליהם הוא צריך לאנוס את עצמו ולהוציאה מלבו, כל שכן שלא יתכוון לגמור אותה בלבו. ולפי שהמחשבה הנגמרת היא המביאה לידי מעשה וחשובה עליו כמעשה, ועל זה נאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם, וזאת היא הקדושה השניה שהזהיר הכתוב עליה, והתקדשתם במעשה, והייתם קדושים במחשבה, הלא תראה מה שכתוב בסוף המקרא כי קדוש אני, כמו שאני קדוש במעשה ובמחשבה כך תהיו אתם קדושים, הא למדת שאין האדם נקרא קדוש עד שיתקדש במעשה ובמחשבה.

ועתה תבין ותדע כי לא יוכל אדם להגיע אל המדה הזאת עד שיניח במה שהוא מותר חלק מחלקיו, ויגדור את עצמו בגדר מן הדברים המותרים, שהם דרך ומסלול להרגיל העבירה, כענין שאמרו (נדה יג ע"ב) כל המכניס ידו למטה מטיבורו תקצץ, וכמו שאמרו (שם) כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם, וכמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח ע"ב) מעולם לא נסתכלתי במילה שלי, והקשו אם כן ליקריוה רבינו הקדוש, אמרי ליה רבי מלה יתירותא הוות ביה שלא הכניס ידו תחת אבנטו, וכל הפרישה הזאת היתה גדר מפני שלא תתחבר עליו הערוה תאותה, לפי שהיצר מתקוטט עם האדם ומקטרג אותו להשיאו ולהסיתו, וכך הוא דרכו, משיאו להשביע את נפשו ולמלא כל תאוותיו בכל המותר לו, ואחר אשר למדו למלא כל תאוותיו ברעבון נפשו, כאשר לא תמצא ידו במותר לו יסיתנו למלא תאוותיו מן האיסור נקל, ומן הקל אל החמור, ומן החמור אל החמור ממנו עד שיאמר לו לך עבוד עבודת אלילים ותכפור במי שאמר והיה העולם, שאין דין ולא דיין ולא גן עדן ולא גיהנם ולא עולם אחר, וכן אמר החכם בספר קהלת (ע' קהלת ט, ג) זה ענין רע בכל אשר נעשה תחת השמים וגו' כי החיים יודעים שימותו וגו' לך אכול בשמחה לחמך וגו' ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו' כל אלו דברי היצר, עד כאן לשונו לעניננו.

ולא נאריך בביאור הכתוב כמו שפירשם הוא ז"ל כדי שלא להאריך, ואמר אחר כך ועל כן צריך להתחזק ולהתגבר ולעמוד על נפשו להלחם בתאוותיו, כדי שיהיה לו מעלה בנפשו על נפש הבהמה שאין לה מעצור מכל אשר תשיג לתאוותה, כי התאווה המתגברת על האדם היא מכח הנפש הצומחת והיא הבהמית, ועל כן נמשלו הרשעים הנמשכים אחר תאוותם כבהמות, כמו שאמרו הכתוב (ע' תהלים מט, יג) אדם ביקר בל ילין וגו', ואמר החכם (קהלת ג, כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, רוח בני האדם רצה לומר על נפש הצדיקים שהיא העולה למעלה, ורוח הבהמה היורדת רצה לומר על נפש הרשעים שנמשלו לבהמה.

וענין הדברים כך הוא, כי אמר למעלה מזה (פסוק כ) הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר וגו', כלומר אין הפרש במיתה בין הצדיקים והרשעים, ואף לא בין האדם והבהמה, כי כלם ימותו וישובו אל העפר, ואין בכל החיים מי שיכיר מעלה בין זה לזה, ומי יודע במעלת הנפשות אם נפש צדיק תעלה למעלה ואם נפש רשע תרד למטה לארץ, כלומר למטה מן הארץ והוא שאול עמוק, אין בכל החיים מי שיכיר באותה המעלה כי אם הבורא לבדו, והענין הזה ידוע מן החכמה אצל החכמים בעלי המחשבה, אך אין בה מופת ידוע בענין החיים והמות, כי כלם הם שוים בזה, ועל כן אמר ומי יודע, כלומר ומי יכיר במעלתם, כי אילו היתה המעלה המופתית היו החכמים והטפשים יודעים אותה, אלא שאין בה אות ומופת בחיים ובמות.

והנה כי הנפשות כלם שוות, במותם שבות אל מקום תאוותם והשתדלם בחייהם, כי נפש הצדיק הלקוחה ממקום השכל והחזיקה בשכלה ותאוותה, למקום מוצאה שמה תשוב במותו. ונפש הרשע המתאוה בהבלי העולם ובהנאותיו, ולא זכרה מוצאותיה מקדם, תשוב כמותו אל מקום תאותה, עד כאן לשונו לעניננו.

ובתשלום השער פירש דרך קצרה המאמר שאנו בביאורו, ואמר ז"ל הזהירות, היא שהאדם נזהר ונשמר קודם שיבא מעשה לידו. והזריזות הוא בשעת מעשה, שיעשה מצוותו בזריזות לא דרך עצלות, ואם יבא חטא בידו יברח ויפרד ממנו בזריזות. הנקיות הוא נקיות גופו ובגדיו מן הלכלוך, כענין שאמרו (שבת קיד ע"א) כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בשרו חייב מיתה. הטהרה באה מכלל הטומאות, שישמור את עצמו מן הטומאות, ואם יגע בהם יטהר את עצמו ויאכל חוליו בטהרה. קדושה היא קדושת הלב והמחשבה, כאשר אמרנו. חסידות, הוא העושה לפנים משורת הדין בכל דבר נקרא חסיד, וכל אלה מפרש טעמם מן המקראות בשקלים, עד כאן לשונו.

לפי דרכנו נחזור לבאר בענין טהרה מביאה לידי קדושה, ושאר המאמר, ועם היות שלמעלה לא פירשנו דבר בענין פרישות מפני שאמרנו שהוא נכלל בקדושה, מכל מקום לפי נוסח הגרסא שלנו ראוי לפרש בה איזה דבר. והענין, כי בקדושה נכללו בה שני דברים כמו שהארכנו בשער הקדושה, האחד הוא סור מרע, והב' הוא ועשה טוב, ולפי הגרסא שלנו נאמר כי פרישות הוא מבחינת סור מרע והקדושה הוא עשה טוב. ולפי הירושלמי דלא גריס פרישות, ב' הבחינות נכללו בקדושה כמו שפי' שם.

וכוונת אומרו טהרה מביאה לידי קדושה, פי' כי עיקר טהרה הוא טהרת כל אבר ואבר מהפגם, כגון טהרת הלשון מלשון הרע ושאר הדברים הפוגמים, וטהרת העינים מראות בערוה, וכיוצא בשאר האברים. אבל קדושה היא גדר אחר יותר פנימה, כי מלבד שלא ידבר לשון הרע ירבה בשתיקה, וקדושת העין שלא יסתכל חוץ לד' אמות, כמו שהארכנו בשער הקדושה בקדושת כל אבר ואבר.

והראב"ד ע"ה פירש בשער הקדושה, ענין טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה. הענין, כי בהגיע האדם לידי הקדושה הנזכרת, בהכרח ימשך ממנה הענוה, והטעם כי עיקר הקדושה הוא פרישות האדם עצמו מענייני העולם כדי שיתדבק בבוראו, כאומרו (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, והארכנו בשער הקדושה בביאור פסוק זה עיין שם. וכיון שאדם מתדבק בקונו ימשך עליו ענוה בהכרח, כי אם יחרפוהו ויבזוהו לא יחשיב העולם הזה להשיב על חרפתו, כי מה שידברו עליו הוא מבזוי העולם הזה, והכל הוא מה שנוגע לגוף.

ואפילו אם יחרפוהו בדבר הנוגע לפגם הנפש, הנפש שהיא קדושה אינה משגחת על הבזוי שיעשו לה, כי יחשוב זה לכפרת עונה, והכל סבה ממנו יתברך לכפר עונו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (שמ"ב טז, י) ה' אמר לו קלל. ועוד, כי אם יבזוה, אדונה שהיא אדוקה בו הוא ישגיח עליה, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לח, טו) ואהי כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות כי לך ה' הוחלתי אתה תענה ה' אלהי, ועוד כי העבד שהוא לפני רבו אם יבא אדם אחד ויבזהו לפני המלך גנאי הוא לעבד להשיב לפני אדונו, ומפני ב' טעמים הללו אמר דוד המלך ע"ה כי לך ה' הוחלתי, ואל הטעם הב' הזה ידוקדק כי לך ה' הוחלתי, שהוא כעבד היושב לפני רבו שממתין לאדון להשיב על עלבונו, ואל הטעם הראשון אפשר לדקדק שאמר אתה תענה ה' אלהי, וכיון שאתה אלהי שנשמתי דבקה בך ואתה אלוה שלי ראוי לך להשגיח על עלבונה.

גם אפשר מדת הענוה, על דרך שהיתה מדת ענוה של משה רבינו ע"ה, שכאשר דברו מרים ואהרן עליו כתיב שם (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד. וטעם לענותנותו יש רמז בתיקונים (דף ה ע"ב) מפני רוב הדבקותו בבורא היה לו בושה להפרד ממנו ולהשיב והשם השיב בעבורו. וגם לדרך זה אפשר לומר שאמר דוד המלך ע"ה אתה תענה ה' אלהי.

גם מדת הענוה ימשך לאדם בהשתדלו בגדולת היוצר שאין לה סוף ותכלית, וכמו שאמר משה רבינו ע"ה (שמות טז, ז) ונחנו מה, שאין אנו בגדרי בריה נגד גדולתו יתעלה, וכמו שנאריך בזה בשער הענוה בעזרת ה'.

וזו היא היראה הפנימית שפי' בשער היראה בפרק ב, לירא מגדולתו. והיראה הזו לא תושג כי אם על ידי הקדושה, כדכתיב (תהלים לד, י) יראו את ה' קדושיו, שאם הוא הולך אחר תאוות העולם אין לו יראה כלל.

ונמצא שכל המדריגות האמורות להגיע לקדושה הם הם בחינות יראה, וקדושה בכללם, ויראה קשורה בענוה. וכן הוא לשון הרשב"י ע"ה (ת"ז ה ע"ב) וענוה קטירא בדחילו, הדא הוא דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', והעתקנו המאמר בשער היראה פרק ג.

נמצא כי אומרו קדושה מביאה לידי ענוה, הוא ענין יראה מביאה לידי ענוה, וזו היא כאשר יחשוב האדם כשיחרפוהו שהכל יאמרו לו, שאינו חשוב לבריה כי אינו משיב ואין משיב אלא מי שיחשיב עצמו ליש ויאמר לאדם כמוני יחרף, אבל מי שיחשוב שאינו בריה כענין ונחנו מה (שמות טז, ז) שאמר משה רבינו ע"ה, בודאי לא ישיב. ועוד שיחשוב שמה שיאמר עליו שהוא אמת, שהוא גרעון בריאת הוויית העולם מצד עונותיו שנוח לו שלא שנברא, ולא יחשיב עצמו היותו גדר בריה, ולא יבא להשיב כלל.

וכל מדת הענוה הזו יקנה האדם עתה על ידי קניית הקדושה, כי מי שהוא הולך בשרירות לבו בתאוות העולם הזה הוא חושב שכל העולם הוא שלו, ולא יקנה מדת הענוה אלא מי שהוא מופשט מענייני החומר והגשמיות כדפי', כי המתגאה אין העולם מספיק לו לגובה לבו, אבל המשכיל כאשר יסתכל שכל טובות העולם הזה הם צל עובר וציץ נובל שהאדם עצמו היום כאן ומחר בקבר ואין מציאות לנפש דירה בעולם הזה כלל אלא הכל להכין לו לבית עולמו, הוא פורש מתאוות העולם הזה ומושך עליו קדושה כדי להתדבק ביוצרה שהוא התכלית האמתי, שהנפש ממתנת לשכרה שהוא לאור באור החיים.

כמשל האדם הפתוח מעינו, שהוא רואה מתיקות האור, ולזמן אירע לו שנסתמא, שהאדם ההוא ממתין לעולם מתי יסתלק מסך העורון מעיניו על ידי כחלים טובים, כדי שיחזור לראות האור הבהיר. כן הנפש מחצבה מאור החיים העליונים שבעולם העליון, וכאשר אסרה הקדוש ברוך הוא בגוף העכור הזה, נסתמו ממנה ראיית המאורות העליונים, והאדם המשכיל יקח לו כחול קדושת התורה והמצוות ובזה תתקדש נפשו ותדבק באור הבהיר שהוא אור התורה הנקראת אור, כדכתיב (משלי ו, כג) ותורה אור, ויעשה תשובה להסיר מסך המבדיל בינו לבין אלהיו, ואף על פי שיצטער, כי גם העיור מצטער כשיכחלו עיניו או על ידי כחול חזק או דבר אחר, ואף על פי כן הוא סובל כדי לראות האור, ולפעמים יצטער על ספק אם יועיל אם לאו, אבל המצטער על ידי התשובה ודאי מועיל להסיר עורון נפשו, שעל ידה תתדבק בבורא, ובזה יסתלק ממנה מסך החומר, שאף על פי שתהיה מלובשת בחומר יתרבה אור הנפש על הגוף ולא יהיה הגוף למסך מבדיל בינו לבין אלהיו, והיינו קניית המדות הנאמרות במאמר הזה, עד מדת הקדושה, שהוא להסיר מסך המבדיל מהנפש עד שתדבק בבורא, ושאר המדות הנאמרות ענוה ויראה וחסידות, כלם הם קשר שלשלת אחת שנשתלשלו מהקדושה, שהקדושה היא אב להם והענוה והשאר הם תולדות ממנה, כי כמו שיש לו קדושה מוכרח שיהיה לו ענוה כדפי'. ועם כל זה צריך לתת קשר ויחס לענוה עם יראת חטא.

וכאשר יתבונן המעיין במה שפי' בשער הקדושה בקדושת כל אבר ואבר, יראה שמוכרח הוא להיות אחר הקדושה ענוה, והם קשר אחד אחים לא יתפרדו, כי אם יקדש עיניו כאמור שם, הרי הוא שח עינים, והוא תנאי מתנאי הענוה. ואם יקדש לשונו כאמור שם, בודאי לא יוציא מפיו חירופין כמנהג הכועס. ואם יקדש לבו, צריך להרחיק ממנו הקנאה והשנאה, הרי הוא ענו. נמצא שכל תנאי הענוה ופרטיה תלוים בקדש אדם עצמו כראוי כמו שביארנו שם.

עוד אפשר לתת קשר ויחס אחר לקדושה עם ענוה, ובו יובן טעם וקשר לענוה עם יראת חטא. והענין, כי עיקר הקדושה תלוי בקדושת המחשבה כדפי' בזוהר (פ' ויצא דף קנה ע"א) והעתקנו לשונו בשער הקדושה, שעל קדושת המחשבה נאמר (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, ואי אפשר שתבא קדושת המחשבה אלא על ידי הנשמה, וכמו שהארכנו בשער הקדושה פרק ד.

ובזוהר (פ' תצוה דף קפב ע"א) בפירוש פסוק (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, אמר שם, שכאשר האדם כועס הנשמה מסתלקת ממנו, ולאו דוקא נשמה אלא אפילו הנפש, כדכתיב (איוב יח, ד) טורף נפשו באפו. ובזה יובן דקדוק לשונו שם, דקאמר ונפשא ליה רוחא קדישא דכליל בתלת, כמה דאוקימנא דאית נפש ורוח ונשמה. ואמר עוד לקמיה כגון דתלת חילין אלין כלהו חד. וכל ההקדמה הזו הוא לישב הפסוקים, שפסוק אחד אומר טורף נפשו באפו, ופסוק אחד אומר אשר נשמה באפו, ולזה הקדים ואמר שכל הג' הם קשר אחד, וכלם מסתלקים, והפגם הוא בכלם.

וכן אמר לקמיה ולא עוד אלא דעקר קדושה עילאה מאתריה ושארי באתריה אל זר. נראה שכל מציאות הקדושה מנפש רוח ונשמה הכל מסתלק, ובזה שורה שם אל זר. ואמר עוד ומאן דאשתעי בהדיה כמאן דאתחבר בע"א ממש, ואם היה נשאר רוח או נפש לא היה ע"א ממש, שהרי קדושה יש בו עדיין, אלא ודאי הכל מסתלק.

ומוכרחים אנו לומר שהפגם הזה המגיע לנפש רוח ונשמה אינם נפש ורוח ונשמה דאצילות, אלא נפש ורוח ונשמה מאופן חיה וכסא, שהפגם פוגם בהם, שאין הכונה סלוק לבד אלא פגם ממש נפגמים, כמו שאמרו ז"ל ואי ההיא נשמתא קדישא אעיל לה בפולחנא אחרא האי איהו מסאיב לה ונפיק מפולחנא דמאריה. וכן אמר עוד לקמיה דההיא נשמתא קדישא טריף וסאיב לה בגין אפוי וכו'. ובנשמה דאצילות אין אנו יכולין לומר בה טומאה ופגם, כדפי' בתיקונים (דף צח ע"ב) זה לשונם דאית אדם דאיהו מלאך, ודא מטטרו"ן, ואית אדם בדיוקנא דקודשא בריך הוא דאיהו אצילותיה, ודא יו"ד ד"א וא"ו ד"א, ולית ליה בריאה יצירה ועשיה אלא אצילותא, ובאתר דא לית חטא ולא מות, הדא הוא דכתיב (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, עד כאן לשונם.

ואם ימצא פגם במי שיש לו נשמה דאצילות, פי' בתיקונים (דף קכד ע"א) שאין הכוונה פגם ממש, שיחשיך אורה, אלא סלוק לנשמה דאצילות הוא הפגם המגיע לה, והעתקנו המאמר בשער היראה פרק ט, עיין שם.

והנה על פי ההקדמות האלו מדברי הרשב"י ע"ה, נוכל לומר שמה שאמר המאמר קדושה מביאה לידי ענוה, הוא, כי מי שיזכה לנשמה דאצילות שהוא קדוש ודאי, כמו שהעתקנו מאמר הרשב"י ע"ה בשער הקדושה פרק ד, יזכה לענוה, שלא יבא לידי כעס באופן שיפגם בנשמה, כי לא תנתן אותה הנשמה הקדושה העליונה למי שיפגום בה בכל עת שתסתלק ממנו, כי הכועס ויש לו מדה הרעה ההיא, על דבר מועט יכעוס, אלא ודאי אחר שכבר זכה לנשמה דאצילות שהיא קדושה יביאהו לידי ענוה שיהיה יצרו נכנע באופן שלא תאבד ממנו הקדושה, ויתקיים בו (משלי יב, כח) לא יאונה לצדיק כל און. ומי שלא זכה אל הנשמה הקדושה, שעדין יש לחיצוני בו תפיסה, גם כן יביאהו לידי כעס, כדי שישרה בו אל זר מפני שלא נטהר מעונותיו כראוי. ולכן צריך שישתדל להשיג מדת הענוה בכל מדות האמורות, עד שישיג קדושה, וכיון שהוא קדוש ואין לטמא החיצוני חלק בו, ודאי שלא יטמאהו בכעס שמטמא אותו מבפנים ומבחוץ, כדפי' שם בפרשת תצוה.

ומשה רבינו ע"ה מפני זכות נשמתו העליונה היה לו הענוה הגדולה, והאיש משה ענו מאד מכל האדם וגו' (במדבר יב, ג), ועם כל זה נאמר בו (במדבר לא, יד) ויקצוף משה וגו', ופירשו ז"ל (ויק"ר יג, א) שנתעלמה ממנו הלכה, כי כפי דקות הנשמה וזכותה יפגום בה דבר מעט.

ועד"ה נבין אומרו ענוה מביאה לידי יראת חטא, כי יראת חטא פי' הוא שירא פן יבא לידו חטא קטן, כי כפי מה שיזכה אל נשמה עליונה כן צריך לירא מהחטא. והמשל בזה, אל כתם השמן הנופל בבגדים, כי לא ישתוה כתם הנופל בבגד פשתן, לכתם הנופל בבגד צמר חשוב, לנופל בבגדי משי ורקמה. כן מציאות הפגם, לא ישתוה פגם מי שיש לו נפש, למי שיש לו רוח, למי שיש לו נשמה, והיינו מה שפירשו ז"ל (יבמות קכא ע"ב) וסביביו נשערה מאד (תהלים נ, ג), הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, כי חוט השערה הוא פגם גדול לפי דקות נשמתם, כעון הגדול כעבות העגלה לשאר העם.

ואפשר שלזה היה חרד רבי יוחנן בן זכאי בשעת מיתתו (ברכות כח ע"ב) והוא אומרו איני יודע באיזה דרך מוליכים אותי, כי כפי חכמתו זכה ודאי אל נשמה עליונה, והפגם הקטן יחשב לגדול.

ומי שיזכה אל הענוה יזכה אל יראת חטא, ומאליו נמשך לו, כי כמו שהוא נשמר מהכעס כדי שלא תהא נשמתו מסתלקת ממנו, ויגרום וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט, יח), שהרי אמרו בפרשת תצוה שאחר שחטא אדם בכעס הלואי שיתקדש, מפני ששרה בגופו אל זר ואינו מסתלק בנקל, על כן יהא ירא חטא מלפגום שוב פגם אפילו חטא קטן כדי שלא יאבד מעלת נשמתו, שהפגם יהיה לפעמים שתסתלק הנשמה הרוחנית הקדושה ולא תשוב עוד, והיא אבידה שאינה חוזרת ויצטרך כמה הכנות עד שישוב לכמו שהיה, והלואי שישוב.

ולפי הדרכים שפירשתי לעיל בענין קדושה מביאה לידי ענוה, גם על אותם הדרכים יתישב ענין יראת חטא, כי אינו דומה החוטא לפני המלך ממש, או מי שהוא בחצירו או מי שהוא במדינתו, כן המתקרב אל הקדוש ברוך הוא על ידי מעשיו הטובים, והוא חושב שלעולם עומד לפניו, ומחמת זה יש לו ענוה כדפי', גם מטעם זה יהא ירא חטא אפילו חטא קטן, כי יתבייש לחטוא לפני המלך שלפניו, כי אין ראוי להקניט את המלך בשום דבר קטן או גדול.

יראת חטא מביאה לידי וכו'. כל מה שכווננו לבאר הברייתא הזאת הוא לבאר מדת החסידות, כי היא היא קניית מדת האהבה, כדכתיב (תהלים לא, כד) אהבו את ה' כל חסידיו, כי מי שהגיע למדרגה שיקרא חסיד הוא אוהב ורוח הקודש שורה עליו.

והנה מדת החסידות בכלל הוא להיותו מתנהג בכל עניניו לפנים משורת הדין, כאמרו בגמרא (ע' ירושלמי פ"ח ה"ד) לאו משנת חסידים היא זו, כי צריך לעשות לפנים משורת הדין. ומדה זו היא ממדותיו יתברך שעל ידה הוא מתנהג עם בריותיו, כדכתיב (מיכה ז, יח) כי חפץ חסד הוא, וכן (שמות לד, ז) נוצר חסד לאלפים, ורב חסד (שם שם, ו), וכיוצא הרבה.

ואחר שיהא האדם שלם ביראה, שלא יחטא אפילו חטא קטן, הוא מתעלם ממדת הדין ושורה עליו מדת החסד. והטעם, כי בהיות הדם חוטא אפילו מעט, הנה בהכרח צריך מדת הדין עמו לטהרו ולייסרו מהפגם ההוא, וכאשר נשלם הדין עליו אז החסד מקבלו, וזה טעם שמיכאל מקרב נשמותיהן של צדיקים (זוהר פ' לך דף פ עמ' א, תוס' מנחות דף קי ע"א), כי ימין היא המקרבת אחר שנטהרו הנשמות מנהר דינור (זוהר פ' פקודי ריא ע"א).

והנה מדת החסד יש לה ענפים שצריך מי שירצה לזכות אליה לאחוז בענפיה, ונתבארו ענפי החסד בכתוב. המדה הראשונה שצריך לאחוז ממדת החסד היא התורה שנמשכה ממנה, שנאמר (משלי לא, כו) ותורת חסד על לשונה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ב מ"ה) ולא עם הארץ חסיד, ופירש ברעיא מהימנא (פ' צו דף לג ע"א) דבר מתוק בענין זה, אמר כי התורה נמשכה מחכמה שהיא י', והחסיד יקרא חסד כשיכניס י' שהיא חכמה בה, והיינו חסד י', ועם הארץ שלא זכה לתורה לא זכה לחכמה, ולכן אין ראוי שיקרא חסיד, שחסר לו היו"ד.

ועוד כדי לזכות, צריך לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך עד אור הבקר, כדי לקבל חוט של חסד הנמשך מהחסד על השכינה, ועל העוסקים בתורה שנאחזו בה, כמו שהאריכו בזוהר בכמה מקומות ובפרט בפרשת ויקרא (כא ע"ב), והיינו מה שאמרו ז"ל (חגיגה דף יב ע"ב) כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, ולילה נקרא אחר חצות, שקודם חצות נקרא ליל, כן פירשו בתיקונים (דף כ).

עוד ממדות החסד, לאחוז בצדקה וגמילות חסדים בכל פרטיהם, כמו שיתבאר במקומו בעזרת ה', שכל אלו ענפי החסד.

עוד צריך להתענות אם יש בו כח, כמו שאמרו בתענית (דף יא ע"א-ע"ב) אי מצי מצער נפשיה נקרא קדוש, ואי לא נקרא חוטא. ואי מצי מצער נפשיה נקרא קדוש וחסיד, דכתיב (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסד. וכן אמרו רבותינו ז"ל (תענית שם) זה לשונם אמר רבי שמעון בן לקיש, כל היושב בתענית נקרא חסיד, שנאמר גומל נפשו איש חסד. ופירש רש"י ע"ה גומל נפשו, שמפריש נפשו ממאכל ומשתה, כמו ביום הגמל את יצחק, מפי מורי. אי נמי, גומל לשון תגמול, שמשלים נפשו לקונו.

והטעם שיקרא איש חסד, אפשר לומר במה שפירשו בזוהר (פ' שמות דף כ ע"ב) שהוא דמות השושנה שהיא אדומה ולבנה, וכאשר מציקין אותה על ידי האש נהפך הכל ללבן, שהמים היוצאים הם לבנים. כן היושב בתענית וממעט חלבו ודמו, וגובר עליו האש, ריח העולה מפיו הוא כריח הקרבן שהיה מצטמק על ידי האש ונהפך ללבן, ומתכפר לו. נמצא בזה שהוא נקרא בחסד שהוא הלובן.

ובודאי אין דברי ריש לקיש אמורים אלא במי שחטא וצריך לשוב בתשובה, שאם יתענה נקרא איש חסד. והטעם, שכיון שחטא על ידי המזון שהשפיע לו מצד החסד, צריך לגמול נפשו מהמזון ואכילה ושתיה, ובזה משלם לה גמול מדה כנגד מדה, במה שחטאה תלקה, כי אין אדם חוטא אלא מתוך אכילה ושתיה כדפי' בשער הקדושה. אבל תלמיד חכם שלא חטא אין לו להתענות, וראיה מהלל הזקן, כמו שנעתיק בסמוך, כי מפני שהיה חסיד שמימיו לא כעס היה אוכל לגמול חסד.

ועוד דהא ריש לקיש עצמו אמר שם שאין תלמיד חכם רשאי להתענות, וזה לשונו אמר רבי ירמיה בר אבא אמר ריש לקיש אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ע"ה שממעט במלאכת שמים, חלש הוא ואינו יכול ללמוד.

ובזמננו אין כל תלמיד חכם נקי מחטא, ובפרט מלשון הרע או שאר הכתות שאינם מקבלות פני שכינה, ולכן נכון שיתענה. ואם תאמר שהתורה מכפרת עון, אשיבך מדוד המלך ע"ה שהיה תלמיד חכם, ראש הסנהדרין, ואפילו הכי כל ימיו היו בתענית אחר שחטא, וכמו שנבאר בשער התשובה (פ"ג).

ועוד אפשר לומר טעם אחר שראוי שיקרא המתענה חסיד, מפני שהאוכל הוא ניזון על פי טבע העולם, כשאר הבריות האוכלות לקיום גופם, והעולם נברא על פי הטבע שהוא אלהים, שכן הטב"ע עולה כמנין אלהי"ם, ולכך העולם נברא באלהים, בראשית ברא אלהים (בראשית א, א), ול"ב אלהים שנזכר שם, וכל הדברים שהם על פי הטבע כגון שמן שידליק ומים מכבין את האש, וזהו על פי הטבע. והנה החסיד מהפך הטבע ואומר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק (תענית כה ע"א). ועל דרך זה המתענה שאינו רוצה להתנהג על פי הטבע כשאר הבריות, ודאי מזונו על פי החסד שהוא מזון דק ורוחני, והוא על דרך מזון תלמידי חכמים שמזונם הוא מזון הנשמה הנשפע מחכמה, כדפי' בשער הקדושה. ולכך ראוי שיקרא חסיד, חסד י', שי' משתתף בחסד לזון החסידים האוחזים בשם.

וכן תמצא שהמלאכים הם נזונים מצד החסד, כדפי' בזוהר (פ' וירא דף קד ע"א). ולכן הנשמות בעולם הבא נזונות מצד החסד, שהרי הנשמה נקראת בת כהן, כדפי' בזוהר (פ' משפטים צה ע"א-ע"ב) דכתיב (ויקרא כב, יב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, הא אם לא היתה לאיש זר, שהוא יצר הרע, אוכלת בתרומת הקדשים הנשפע מחסד, שכל קדש מצד י' ימין, וכן מלחם אביה תאכל מורה על זה, וכן בזוהר (פ' תרומה דף קסו ע"ב) בענין להנחיל אוהבי יש עיין שם. וסימן לדבר (תהלים סב, יג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש וגו'.