שער האהבה · פרק יא · חלק א
אחר שבארנו בפרקים הקודמים במהות האהבה, והדברים המילדים את האהבה, כפי הנמצא בדברי הרשב"י ע"ה ובדברי רבותינו ז"ל, רצוננו לבאר ההכנות שצריך האדם לעסוק בגופו לקנות האהבה כדי שתהא תקועה בלב כיתד שלא תמוט.
וההכנות האלו ביאר אותם רבי פינחס בן יאיר ע"ה (ע"א כ ע"ב) זה לשונו תנו רבנן ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, מכאן אמר רבי פינחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקדש, רוח הקדש מביאה לידי תחית המתים, וחסידות גדולה מכולם, שנאמר (תהלים פט, כ) אז דברת בחזון לחסידך. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולם, שנאמר (ישעיה סא, א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, חסידים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכלם, עד כאן לשונו.
והנה לדעת רבי פנחס שחסידות גדולה מכלם, הוא שכווננו לבאר המאמר הזה לדרושי האהבה. והטעם, שהרשב"י ע"ה פירש בזוהר כי חסידות ואהבה שניהם ענין אחד, ובהם היה מוכתר רבי פינחס ע"ה, והעד על זה שאמר בזוהר בראשית (סוף דף יא) בפקודא תנינא שהיא אהבה, אמר רבי אלעזר אבא רחימתא אנא שמענא ביה, אמר ליה אימא ברי קמי דרבי פנחס בן יאיר דהא איהו בהאי דרגא קאים. ובפרשת אחרי מות (דף סב) שבחו רבי שמעון ע"ה לרבי פינחס במדת החסידות ודרש לשבחו פסוק (תהלים קמט, ה) יעלזו חסידים בכבוד, זה לשונו והא רבי פינחס בן יאיר כתרא דחסד רישא עילאה, בגין כך כבוד דלעילא ירתון חסידים, עד כאן לשונו.
והדבר פשוט כי אהבה וחסד הכל אחד, שנאמר (ירמיה לא, ב) אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, וכיוצא (תהלים לא, כד) אהבו את ה' כל חסידיו. ולכן ראינו לבאר המאמר הזה המבאר המדרגות המביאות לידי חסידות שהוא אהבה, וכשיקיים האדם המדרגות האלה תהיה האהבה שהיא החסידות תקועה בלבו, ויהיה דבק באלהיו תמיד בענין שיזכה לרוח הקדש.
רש"י ע"ה פירש בברייתא זו זה לשונו ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י) וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, וקא מזהר ליה להשמר שלא יבא לידי כך. תורה, על ידי שהוא עוסק בה, ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונשמר. זריזות, הנשמר קודם לכן שלא תבא עבירה לידו, כי הכא דאינו מהרהר לבא לידי טומאה. זהירות, כשעבירה באה לידו נזהר להשמר שלא יכשל בה, והכי אמרינן בכל הבשר (חולין קז ע"ב) מאי לאו דזהיר ולא נגע, לא דזריז קדים ומשי ידיה מעיקרא. נקיות, נקי מאין חטא. פרישות, אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו. טהור, צח ומלובן ועדיף מנקי. לידי רוח הקדש, להשרות עליו שכינה, עד כאן לשונו.
ורבינו נסים העתיק דברי רש"י ע"ה, והוסיף לבאר בענוה ויראת חטא ובחסידות, וזה לשונו מתוך כך בא לידי ענוה, מתוך שהוא מבזה ענייני העולם הזה. וממנה בא לידי יראת חטא, שהוא ירא ממנו כי ירא מן האויב, ומתוך כך בא לידי חסידות - שכל מעשיו לשם שמים, עד כאן לשונו.
ועתה רצוננו להרחיב ביאור על דברי רש"י ז"ל ע"ה, ולבאר כל מלה ומלה מאלו הנזכרות במאמר כפי מה שנשתמשה בהם בתורה נביאים וכתובים.
תורה מביאה לידי זריזות, דבר זה מבואר בכמה מקומות שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואמרו בתורת כהנים (ריש פ' בחוקותי) אם בחוקותי תלכו, שתהיה עמלים בתורה. תשמרו ועשיתם, הלומד לעשות. אם לא תשמעו ולא תעשו, כל שאינו לומד אינו עושה, לסוף מואס באחרים, לסוף מואס בחכמים, לסוף אינו מניח אחרים לעשות, לסוף אינו מודה במצות שנתנו למשה בהר סיני, לסוף כופר בעיקר, עד כאן לשונו. הרי מבואר שהעוסק בתורה היא מביאה אותו בהכרח לידי העשיה, כדפירש רש"י ז"ל שמתוך שרואה האזהרות והעונשים הכתובים בה נשמר מהחטא.
זהירות, מלה זו נשתמשה התורה בה בג' בחינות, הא' בפרשת יתרו דברי יתרו למשה (שמות יח, כ) והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, ופירשו ז"ל בכריתות פרק אמרו לו (יג ע"ב) בפסוק (ויקרא י, יא) ולהורות את בני ישראל את כל החקים וגו', פירשו שחוקים הם המדרשות, וכיוצא בזה נדרוש בפסוק זה שחוקים הם המדרשות. והתורות הוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ואמר והזהרתה, נראה שכשם שצריך אזהרה על לא תעשה כך צריך אזהרה על עשה.
הב' נמצא בנביאים, בפרט ביחזקאל הרבה מהם (יחזקאל ג, יט) ואתה כי הזהרת רשע וגו', והוא עיקר האזהרה על לא תעשה הנוגע לדרוש המאמר שלפנינו ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום וכו' מכאן אמר רבי פנחס זהירות, הרי כי הזהירות היא השמירה.
עוד נשתמשה בכתוב במלה זו אפילו על דקדוק פרטי, במה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב וגו' ומתוקים מדבש וגו' גם עבדך נזהר בהם, ופי' באדרת האזינו (דף רצה ע"ב) שזה נאמר על אותיות גיכ"ק, שהחיך נאמר בו חכו ממתקים, ודוד המלך ע"ה היה נזהר באותיות אלו להוציאם במבטאם כתקנם, וזה לשונו גיכ"ק (איוב ו, ו) היאכל תפל מבלי מלח וגו', וכתיב (ישעיה לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים וגו', מתוקים ודאי, דוד מלכא אמר גם עבדך נזהר בהם, אסהדנא עלי דכל יומא אזדהרנא בהו דלא לאטעאה בהו בר יומא חד, עד כאן לשונו. ומזה נוציא שבכל דקדוקים הכתובים בדברי רבותינו ז"ל ובספרי החסידים שבכלם צריך ליזהר שלא יכשל בא' מהם.
נמצא, מלת זהירות כוללת בין לקיום מעשה בין לקיום אזהרה על לא תעשה, בין הכתובים בתורה ובדברי סופרים, כגון שלא יסתכל באשה ואפילו בבגדיה השטוחין על הכותל, וכיוצא הרבה. ואפשר שמפני היות מלה זו כוללת על הכל לא מנוה בירושלמי (שבת פ"א ה"ג) במדרגת המדות, אלא אמר, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה. וכן לא מנו פרישות בכלל המדות, מפני שפרישות וקדושה שוים בעניינם, כמו שנבאר בעזרת ה'.
זריזות היא מדה מעולה על הקודמת, ונוגעת בעשה ובלא תעשה, להיות זהיר ומהיר במצות עשה, שאם באה מצוה לידו יעשה אותה מיד, שנאמר (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות, ודרשו במכילתא (פ' ט) אל תקרי המצות אלא המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך לא יחמיצו את המצוה, אלא אם באת על ידך המצוה עשה אותה מיד, עד כאן לשונם. וכן דרשו גם כן במכילתא על פסוק (יהושע ג, א) וישכם יהושע בבקר, מלמד שזריזין מקדימין למצות.
ומדת הזריזות מורה על חשק נפשו ולבו לעשות הדבר ההוא מפני אהבת הבורא, ולכך מקדים ולא מאחר, כמו שאמר התנא (אבות פ"ה מ"כ) במדת הזריזות הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים. ובעשות האדם הדבר בזריזות ובשמחה יתוסף בו רוח חדשה ורוח חיים רוחניי באופן שיהיה קל כנשר, והדבר הזה תלוי בהסיר מלבו רוח עצלות ועצבות שהוא כח החיצוני המכביד כל איבריו של אדם באופן שלא יהיה בו כח לקום ממקומו לא לקרות ולא לעשות מצוה כאלו כל אבריו מתים, ואם יעורר האדם לבו ויסיר כח העצלות החיצוני מעליו על ידי התדבקו בחשק אהבת ה' שהוא מקור החיים הרי לבו חי, וקורא ושונה ועושה מצוותיו בזריזות ובשמחה לעשות רצון אביו שבשמים, ואז יתוסף בו כח שיהיה קל כנשר גבור כארי וכו', ועל זה נאמר (ישעיה מ, לא) וקוי ה' יחליפו כח וגו' ירוצו ולא יגעו ילכו ולא ייעפו.
והכלל, כי אין זריזות אלא על ידי חשק האהבה, ולכך הוא מהמדרגות המביאות לידי חסידות שהוא אהבה כדפי'. וכיוצא בזה פיר' ז"ל בבראשית רבה (נה, ח) על פסוק (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו, אמר רבי שמעון בן יוחאי אהבה מקלקלת את השורה, וכי לא היו לו עבדים, אלא שאהבה מקלקלת השורה, עד כאן לשונו לעניננו.
ובלי ספק כי וישכם אברהם בבקר הוא זריזות, על דרך וישכם יהושע בבקר הנדרש, והוא מצד האהבה, ומצד האהבה קלקל השורה.
ובספר בית מדות כתב במדת הזריזות, זה לשונו דעו בני כי מעלת הזריזות היא מדה חשובה, לפי שתחלת בריתו של אדם לא נברא אלא להיות זריז במעשיו ובדרכיו, כענין שנאמר (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, מהו חיה, זריזות, עשאו עבד מסכן לעצמו שאם אינו יגע אינו אוכל, ראה מה כתיב בענין (שם ב, טו) ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי עבודה ושמירה היה צריך, אלא כדי לזרזו, עד כאן לשונו לעניננו.
והנה לפי מה שפירשו רבותינו ז"ל בבראשית רבה שלעבדה ולשמרה הוא עסק התורה והמצות, אם כן הזריזות הוא לעסוק בתורה ובמצות. אמרו בבראשית רבה, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד אדמה, והלא כל האילנות נצמחין מאליהן, או שמא תאמר יש בו מלאכה בגן עדן להשקות הגן, והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן, אלא לעבדה ולשמרה - לעסוק בדברי תורה ולשמור מצוותיה, שנאמר (בראשית ג, כד) לשמור את דרך עץ החיים, כמה דאת אמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, עד כאן לשונו.
ובאדרת נשוא (דף קמא ע"ב) בפסוק (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, אמר ויצר ה' אלהים את האדם, שהוא זכר ונקבה, עפר מן האדמה, (עפר) דיוקנא בגו דיוקנא, גו בגו, וכל דא למה, בגין לאשתלפא ולעיינא ביה סתים דסתימאה עילאה עד סופא דכל סתימין, הדא הוא דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, נשמתא דכל חיי דעילא ותתא תליין מההוא נשמתא ומקיימאן בה, ויהי האדם לנפש חיה לאתדבקא ולעיילא בתקונין כגוונא דא, ולאשלפא לההוא נשמתא מדרגא לדרגא עד סופא דכל דרגין (ס"א: סתימין), בגין דתהוי ההיא נשמתא משתכחא בכלא ומתפשטא בכלא למהוי הוא בלחודוי, ומאן דפסיק האי מן עלמא כמאן דפסיק נשמתא דא, ומחזי דאית נשמתא אחרא בר מהאי, ובגין כך ישתיצי הוא ודוכרניה לדרי דרין.
הרי כי ענין נפש חיה נאמר למעלה באצילות על סוד החיים העליונים המתפשטים מעילת על כלא לכל הנמצאים שהוא נשמת חיים לכל העולמות, ובמציאות זה האדם למטה יש בו נשמת חיים, ובהיותו דבק באלהיו בסוד החיים העליונים ינתן בו זריזות ורוח חדשה, ויחיה לבו ואבריו לעשות רצון קונו, כדפי' לעיל.
והנה הדבק במדת הזריזות הוא דבק באשת חיל אשה יראת ה', שבה עיקר כל הזריזות, כמו שהזכיר שלמה ע"ה בשבחיה (משלי לא, טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו' חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה, סדין עשתה ותמכור, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל. הרי בפירוש שכל מדותיה הם בזריזות ואין בה לחם עצלות, כי לחם עצלות הוא בחיצוניות, גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז, יד).
והטעם עוד, כי עשיית המצוה בזריזות מורה על היותו עושה אותה בשמחה, וכתיב (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, ונודע מה שפי' ז"ל (שבת ל ע"ב) אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה ולא מתוך עצבות ושחוק, נמצא שעל ידי עשותו בזריזות ובשמחה שכינה שורה עליו. והעושה מתוך עצלות ועצבות יענש, דכתיב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' וגו' בשמחה.
ופי' ולחם עצלות לא תאכל, לחם יקרא מאכל המצוה או התורה הנקרב אליה, כי המצות נקראים מטעמים, כדפירשו בזוהר (ת"ז נא ע"א) ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי (בראשית כז, ד) מפקודין דעשה, וכן התורה נאמר בה (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, וכאשר יעשה האדם אותם בעצלות היא אינה אוכלת אותם כאשר ראוי, שעליה נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ואכילתה הוא התורה והמצות כדפי' לעיל, וכיון שאינה אוכלת אותם הם נדחים לחוץ.
ולכך מאד מאד צריך לדבק בזריזות ולא בעצלות, ועל הזריזות נאמר (משלי כב, כט) חזית איש מהיר במלאכתו, דהיינו מהיר במלאכת השכינה, שבה מלאכה כדפירשו בתיקונים (דף יד ע"ב), ומלאכתה דהיינו תיקונה הוא עשיית התורה והמצות, והאוחז בה בזריזות לפני מלכים יתייצב, שבה כלולות עשרה מלכים כדפי' בתיקונים, בל יתיצב לפני חשוכים שהם הקליפות שהם חושך ולא אור. ומכלל הן אתה שומע לאו, שהאוחז חס ושלום בעצלות הוא מתדבק בחשוכים ומפריד עצמו מהמלאכים העליונים שבקדושה.
ואומר יתיצב, ולא אמר ישב, כי יציבה הוא מעומד, ונודע שכל עמידה בעולם הזכר (זוהר פ' תצוה קפג ע"א), והענין כי על ידי אחיזתו בשכינה בסוד מיין נוקבין בזריזות המצוות כדפי', יעלה על ידה אל עולם הזכר.
עוד אפשר יתיצב, על דרך שפירשו רבותינו ז"ל במכילתא בפסוק (שמות יד, יג) התיצבו וראו את ישועת ה', וכן בפסוק (שם טו, כ) ותקח מרים הנביאה, שיציבה בכל מקום הוא רוח הקדש, זה לשונו התיצבו וראו, אמרו לו ישראל אימתי, אמר להם היום שרתה שכינה עליכם רוח הקדש, שאין יציבה בכל מקום אלא רוח הקדש, שנאמר (עמוס ט, א) ראיתי את ה' נצב על המזבח ויאמר הך את הכפתור, ואומר (שמ"א ג, י) ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל, ואומר (דברים לא, יד) קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד, ואומר (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק, ושרתה עליה רוח הקדש, עד כאן לשונו.
ובפסוק ותקח מרים הנביאה פירשו, שפסוק ותתצב אחותו מרחוק הוא מוכרח יותר מכלם, שמרחוק ולדעה מה יעשה כלם מורים על רוח הקדש.
ובזוהר (פ' אחרי מות ריש דף שא) פירשו שהמלכות תקרא רוח הקדש כאשר תינק מסוד החכמה, והיא רוח היונק מקדש העליון שהיא חכמה, ולכן מלת יציבה צודק בה בבחינת רוח הקדש. ונמצא לפי זה, שהזריזות מדרגה המביאה לידי רוח הקדש.
ואפשר לומר באופן אחר, מצינו שפירשו ברעיא מהימנא (פ' קדושים דף פב ע"א) שגם בת"ת יש בו זריזות, שהוא עושה מאבא ואימא מיד בלא עירובא, זה לשונו וישראל דאתקריאו בנים בכלל בן ובת מסטרא דת"ת ומלכות דאינון בן ובת, יקרא דאביו ואמו למעבד ציוויה, וצווי דיליה אינון פיקודין דעשה, והא אוקמוה מארי מתניתין יש מצווה ועושה, ובגין כך איהו נעשה ונשמע, והאי איהו כבוד דאבא ואימא דצוה לבריה דיעביד הכי ואיהו עביד מיד בלא עיכובא כלל, עד כאן לשונו. ועל דרך זה נתבאר בחכמה, והעתקנו בשער היראה סוף פרק ב.
ובתקונים בתיקון ט"ל (דף עט ע"ב) ביארו כי תפארת ויסוד כל אחד יקרא מצווה ועושה במצוות הכלולות בשכינה, ולפי זה האדם הזריז אוחז במדרגת עולם הזכר, ולכך לפני מלכים יתיצב כדפי'.
ומכל מקום עיקר זריזות הוא במקום העשיה ותלוי בה, כי היא משמשת לכל האצילות, ומפני זה הנשיאים מפני שהתעצלו בנדבת המשכן נחסרה י' מהם שהיא השכינה, שנאמר (שמות לו, כז) והנשיאם הביאו, הנשיאם חסר י' כתיב, והטעם כדפי' כי לחם עצלות לא תאכל. ושמעתי מפי מורי ע"ה, שלתיקונם הביאו בחנוכת הנשיאים עשרה דברים, קערת כסף אחת, מזרק אחד וגו', תמצא שם עשרה דברים, וכתוב הנשיאים מלא ביו"ד, נזדרזו להביא זה תחת עצלות שפגמו בשכינה.
ודע עוד, כי הזריזות לא יקנה בנפש האדם אלא מחמת היראה, כי הירא את המלך הוא זריז לעשות מצותו וירא פן לא ימצא אחריו משגה, ולכן הוא מזדרז בעשיית התורה והמצוות. וכן מטעם זה יצדק זריזות בשכינה, כי שם היא היראה, וכן נקיות וטהרה גם כן הם ענפי היראה, כי צריך לירא שלא יהיו בגדיו מלוכלכים לפני המלך אלא נקיים וטהורים, וכן צריך לנקות ולטהר אבריו ונפשו כיון שהוא עומד לעולם לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתברך ויתעלה.
עוד במדת הזריזות מצאתי כתוב בספר כתיבת יד כמה פרטים, ראיתי להעתיקם.
נקיות נשתמש בו בארבע בחינות, הא' נקיון וטהרת העון והפשע, כאומרו (במדבר ה, לא) ונקה האיש מעון, ונקיתי מפשע רב (תהלים יט, יד).
מדה זו צריכה אל החסידות שהיא האהבה, כי אי אפשר בעוד היות פגם בנשמה שתדבק בו האהבה. והוא כמשל הבגד שנפל בו השמן או שאר כתם מהכתמים, שלא יקבל שום צבע עד שיורחץ ויוסר ממנו הכתם ההוא, כן בהיות הנפש מלוכלכת בכתמי עונותיה אם לא תנקה ותרחץ עצמה על ידי התשובה ותשובה פרטית לכל עון ועון כמו שיתבאר לא תדבק ברוחניות העליון שיתמיד, כי העון מחיצה מבדיל בינו לבין אלהיו, ולכן יבלבלוהו מחשבות זרות בעמדו עוסק בתורה או בתפלה.
ובירושלמי הביאו ראיה לזריזות שמביאה לידי נקיות, דכתיב (ויקרא טז, כ) וכלה מכפר, והענין כי וכלה מורה על זריזות, מפני שפירושו השלמת הענין, ומפני שמלת וכלה היא מיותר שם בפרשת אחרי מות בענין עבודת יום הכפורים, כי מה צורך לומר וכלה, לימא ויכפר, אלא הכונה ודאי לומר על הזירוז, ואמר מכפר, מלת כפרה פי' לשון קנוח טהרה, והיא מלה בלשון ארמית. וכן פי' רש"י ע"ה במסכת חולין (ח' ע"ב) גבי סכין ששחט בה טריפה, שאמר שם ואי איכא בליתא דפרסא למכפריה לא צריך, ופירש רש"י בליתא חתיכה בלויה, דפרסא כדמתרגמינן מסך הפתח פרסא, למכפריה לקנחו, וחבירו בגיטין בנבוזראדן ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא, ובעזרה קרי למזרקים כפורי זהב שמקנח אצבעו מן הדם, עד כאן לשונו.
והנה מלת כפרה פי' טהרה וקנוח הכתם מהבגד באופן שלא נשאר בו שום לכלוך, וכן לענין טהרת העון הנאמר בלשון נקיון, פירוש כפרה, דהיינו הסתר הכתם העון ההוא מהנפש. וכשיאמר טהרת העון בלשון טהרה כאומרו (תהלים נא, ד) ומחטאתי טהרני, טהרה הוא לבון הבגד יפה, והיינו מה שפירש רש"י ז"ל טהור צח ומלובן ועדיף מנקי. וכן פירשו רבותינו ז"ל (ברכות טו ע"א) גם כן על ארחץ בנקיון כפי (שם כו, ו) בכל מדי דמנקי, אבל הטהרה הוא במים שיטהרו וילבנו הדברים יפה.
וטעם למה יצטרך טהרה אחר נקיות, יובן במה שאמר הכתוב (ויקרא יג, נח) והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס וסר מהם הנגע וכבס שנית וטהר, והכביסה הב' הוא לתת לו בו רוחניות קדושה וטהרה, כי כשסר ממנו הנגע נשאר בלי טומאה וגם אין בו טהרה, ולתת בו רוחניות טהרה צריך כביסה שנית.
עוד אפשר לומר בטעם הכביסה שנית, כי אף על פי שסר הנגע כבר, כי הנגע היא כח מכחות לילית שמצדה ד' מראות נגעים, כדפי' בתיקונים, וכשהיא נדבקת באדם או בשאר כליו, היא דבוקה גם כן שלא תפרד במהרה אבל תשאר רושם הטומאה שם, אף על פי שאינה נראית לעינים, ועדיין היא באותו מקום שהיה בו הנגע מכרת ששרתה שם, ולכך וכבס שנית.
וזו מעלה יתירה לקדושה על הטומאה, כי הקדושה בכל מקום שתשרה לא תפרד משם לעולם, כמו שפירשו ז"ל (מגילה פ"ג מ"ג) על בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו וכו', שנאמר (ויקרא כו, לא) והשמותי את מקדשיכם, בקדושתן הן אף כשהן שוממין. אמנם ענין הטומאה אף על פי שהיא רוחנית, בכביסה שנית תטהר ותתלבן ותתבטל הקליפה ההיא מכל וכל.
וכן בענין התשובה, אף על פי שעזב אדם החטא עזיבה גמורה ונתחרט ולא שב אל מעשהו הראשון כלל, וטהר עצמו על ידי סגוף, לא יספיק לו עד שלא יכיר בו המקטרג כלל כאלו לא היה בו עון כלל, אלא וכבס שנית וטהר כאלו מעולם לא חטא. וזה שאמרו בירושלמי נקיות מביאה לידי טהרה, שנאמר (ויקרא יב, ח) וכפר עליה הכהן וטהרה, ומה צורך טהרה על כפרה, אלא כי כפרה הוא נקיות ואינו טהרה עצמית, לכך צריך טהרה.
עוד מצינו ענין ב' בענין נקיות, במה שאמר הכתוב אצל אבימלך (בראשית כ, ה) בתם לבבי ובנקיון כפי, וכן (תהלים כד, ד) נקי כפים ובר לבב, צריך שישתדל לטהר ידיו מכל דבר גדול ומכל דבר הפוגם בידים כמו שיתבאר בעזרת ה'.
ומקצתם נתבארו בזוהר (פ' וירא דף ק ע"ב) בפירוש הפסוק נקי כפים וגו', זה לשונו תא חזי, מי יעלה בהר ה', ולבתר אהדר ופירש נקי כפים, דלא עביד בידוי טופסא, ולא אתתקיף בהו, כמא דלא אצטריך, ותו דלא איסתאב בהו ולא סאיב בהו לגופא, כאינון דמסאבין גרמייהו בידין לאסתאבא, ודא הוא נקי כפים.
הג', מה שנאמר גבי בני גד ובני ראובן (במדבר לב, כב) והייתם נקיים מה' ומישראל, ורבותינו ז"ל למדו מכאן שצריך אדם להרחיק עצמו מן החשד, כדתנן (שקלים פ"ג מ"ב) אין התורם נכנס לא בפרגוד החפות ולא במנעל ולא בסנדל, שמא יעני ויאמר מעון הלשכה העני, ושמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וכיוצא בזה מה שאמרו ז"ל (חולין מד ע"ב) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.
עוד נמצא פירוש ד', בפסוק (איוב ד, ז) זכר נא מי הוא נקי אבד, ופירשו בזוהר (פ' פנחס דף רטו ע"ב) שזה היה פינחס שקנא על הברית ולא טמאו בעון פעור בבנות מואב. ונפקא מינה כי נקי הוא מדת צדיק, ולכך לפינחס נתנו לו את ברית השלום, שנאמר (במדבר כה, יב) לכן הנני נותן לו את בריתי שלום. וכן מצינו שתי מלות אלו כאחת (שמות כג, ז) ונקי וצדיק אל תהרוג, שנראה ששניהם ענין אחד. ולענין נקיות הנזכר במאמר, פי' שירצה שיהיה נקי מכל דבר הפוגם באות הברית שהוא בצדיק, באופן שיוכל ליקרא נקי שהוא במדה זו.
נקיות מביאה לידי טהרה, עם היות שכבר נתבאר הטהרה במלת נקיות, מכל מקום יש בו עדיין לפרש על דרך מה שדרשנו במלות הקודמות, טהרה נמצא בתורה ובנביאים ובכתובים בבחינות רבות, האמנם הנוגע לענין מעשה הם אלו הא', טהרה על ידי טבילה במ' סאה, כמו שנמצא הרבה מהם בתורה, ומהם (ויקרא כב, ד) איש איש מזרע אהרן וגומ' לא יאכל עד אשר יטהר. וכמוהו, וטמא עד הערב וטהר וגו' (ויקרא יא, לב), ורחץ בשרו במים חיים וטהר (ויקרא טו, יג), וזה נאמר בזב שהצריכה התורה לו מים חיים.
הנה הטהרה על ידי הטבילה הוא סיוע גדול לידבק האדם נפשו באלהיו ובעבודתו, שבהיותו טמא הטומאה מטמטמת לבו של אדם כדפי' לעיל ז"ל על ונטמתם בם (ויקרא יא, מג).
ועיקר האהבה והדבקות תלוי בטהרת הלב מהמחשבות הזרות, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים, וכן כתב רבינו תם ע"ה בספר הישר (שי"ג) כי טהרת הגוף יחדש טהרה בנפש. ובהיות הגוף טמא בודאי יגיע קצת פגם לנשמה, ואי אפשר שיכוון כראוי בלי שתבלבלהו מחשבה אחרת ותפר[י]דהו מהשורש העליון, שהרי הוא נפרד על ידי הפגם שבנשמתו, כדפי' בתיקונים (דף נב ע"ב) דאיהו לא שריא על נשמתא פגימא, דכתיב (ויקרא כא, יח) כל אשר בו מום לא יקרב. ולכן אי אפשר שיהיה לו דבקות, שעיקר הדבקות הוא בעילת העילות נשמה לכל הנשמות, וכיון שהוא יתעלה אינו שורה עליו כיצד אפשר שיתדבק בו.
ולכן צריך האדם לתקן נפשו באופן שתהיה כסא לשרות בה ידו"ד ועלת העילות, ולכן צריך לעשותה מאהבה כדי שיתדבק בו, וכן כתוב בספר החסידים (סימן ע"ג) שאחד מן הדברים המעכבים את התפלה שלא תהיה תפלתו נשמעת הוא אם אינו טהור, וכפי סברת התוספות (חולין ד'ף קכב ע"ב ד"ה לגבל) שסוברין דלתפלה צריך טבילה, ולתורה אין צריך, יש טוב טעם על דרך הסוד וראוי למעשה, כי התורה מפני רוב מעלתה שהיא בעלמא דדכורא יש בכחה לקבל הקליפה, ואינה מקבל הטומאה כאש. אמנם תפלה היא בקשת רחמים ותחנונים, וצריך כוונת הלב, ובהיותו טמא בודאי תתבלבל כוונתו, ולכן צריך ליזהר בה.
ובסוד המקוה, כבר נודע מה שפירש הרשב"י ע"ה בזוהר (פ' פנחס) ובתיקונים (דף לט ע"א) שהיא בסוד עילאה, ט' נקודין לכל סטר וכו' ע"ש. וסוד המקוה הוא סוד ידו"ד, שהמקוה בו מ' סאה, וכן ידו"ד בו ד' אותיות כל אות כוללת עשר, והיינו סוד מקוה ישראל ידו"ד, והבן בזה מ"ש (יומא פ"ח מ"ט) מה מקוה מטהר הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל, דהיינו טהרת נשמותיהם הדבקות בשמו.
נמצא הטובל הוא דבק בידו"ד ממש לטהר גופו ונפשו, גופו במים, ונפשו ברוחניות השם השורה שם. ובזה לא יזיקהו אפילו יהיה המים קרים, כי מאחר שהוא דבק בידו"ד אי אפשר שיבוא לו היזק כמו שאמר המשורר (תהלים צא, ב) אומר לידו"ד מחסי ומצודתי וגו' כי הוא יצילך מפח יקוש, דהיינו צנים פחים. וכן שאר המזמור, כי מלאכיו יצוה לך וגו' על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך, ושאר המזמור.
אמנם צריך לעשות המצוה בשמחה, שאם אינו עובד בשמחה נענש, כמו שנאמר (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.
ונכון גם כן להרהר תשובה, שהתשובה היא בסוד המקוה, וכן הנשמה נשפעת משם, ובהיות האדם חוטא, התשובה היא מסתלקת, וכן הנשמה מסתלקת מעל האדם, והוא רחוק מהדבקות, ועל ידי כניסת האדם במקוה שהיא ם מרובעת, אימא דרביעא על בנין, האם שהיא תשובה תשוב ה' וי"ו חוזרת ורובצת על הבנים, וכן הנשמה תחזור לאדם ועילת העלות ישרה על נשמתו.
ושמעתי מחכם אחד זקן, כי מי שהוא טמא אין הנשמה שורה בו עד שיכנס למקוה, ודין הוא מהטעם שפירשתי.
וטעם הסתלק הנשמה, מפני שמרוב דקותה כל צד פגם שימצא בגוף לא תוכל לשרות בו עד שיחזור למקור הנשמה ויכלל שם.
ודבר זה צריך האדם לכוון בטבילתו, שהוא נכנס בסוד נשמתו במים העליונים ההם שהם בסוד עולם הבא, והוא נסתר בסתר העליון שהוא בבינה, ואימא מסתרת אותו בכנפיה, וכמו שפי' בתיקונים (דף לט ע"א) שהשכינה טובלת ונטהרת במי המקוה, כן זעיר אנפין ודאי טובל, וכן יכוין שהוא בסוד ו' עולה שם, ורוחו ונפשו נטהרים מכל פגם. וגם יכוין שניצוץ השכינה אשר מתלבש בו גם כן נטהר מהפגם אשר קבל, ועל ידי הטבילה מפשיט מעליו רוח הטומאה ומתלבש בו סוד הנשמה שנסתלקה, והטבילה לה היא סיוע גדול לקניית הנשמה, כי טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ, ועיין במה שפירשתי בשער הקדושה פרק ד.
וכבר ידעת שהדין הוא שצריך שיהיו מים שכל בשרו עולה בהם (פסחים קט ע"א), דהיינו שיהיו חופין את כולו ולא יצא חוץ למים אפילו כחוט השערה, שכיון שהחצוני נשאר לו צד מקום באיזה אבר שיהיה, אפילו מעט מזעיר, משם תתפשט טומאתו בכל האברים, והרי הוא כאלו לא טבל. ובהיותו טובל ונכנס כל רמ"ח איבריו במ' סאה, הרי הפשיט מעליו כל צד רוח טומאה, כי בכח אימא לבטל החיצונים, שהיא הנשר הגדול בעל הכנפים דלא דחילת מנץ הטורף וכיוצא.