שער האהבה · פרק ו · חלק ג
ועוד במעלת גן עדן ביאר רשב"י ע"ה (זוהר פ' חיי שרה דף קכט וקל) זה לשונו תא חזי מאן דאיתקדש ונטיר גרמיה בהאי עלמא דלא איסתאב, מדוריה בההוא עלמא בין אינון קדישין עילאין ועבדין שליחותא תדיר, ואלין קיימין בחצר כד"א את חצר המשכן, ואית אחרנין דאינון לגאו יתיר, דלאו אינון בחצר אלא בביתא, כד"א (תהלים סה, ה) נשבעה בטוב ביתך, אמר דוד נשבעה בטוב ביתך, כיון דאמר ישכון חציריך אמאי כתיב נשבעה בטוב ביתך, ישבע בטוב מבעי ליה כמה דכתיב ישכון, אלא הא תנינן לית ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלחודייהו, ואית אתר לחסידי עליונין דעיילי לגו, ומאן אינון כדכתיב והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו, וכמה מדורין על מדורין ונהורין על נהורין מתפרשן בההוא עלמא וכל חד אכסיף מנהורא דחבריה, כמא דעובדין איתפרשן בהאי עלמא הכי נמי דוכתין ונהורין איתפרשן בההוא עלמא, עד כאן לשונו.
ובמעלות הצדיקים בגן עדן, האריכו בילקוט פ"א (פ' בראשית סי' כ דף ו ע"ג) בפסוק (בראשית ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, עיין שם.
ועוד אמרו ז"ל בספרי (ע' דברים סי' י') על פסוק (תהלים טז, יא) שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע שמחות אלא שבע שמחות, פניהם של צדיקים דומים לעתיד לבא לחמה ללבנה לרקיע לכוכבים לברקים לשושנים למנורת בית המקדש וכו'. והביאו שם פסוק לכל אחד ואחד, וכן במדרש ויקרא רבה הובא מאמר זה בפסוק ולקחתם לכם, עיין שם.
וכאשר יסתכל בטוב העולם הבא כמה עניינו נפלא ונעלם אשר עליו נאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, ראוי שייטיב מעשיו ויאהב לקונו, כיון שמצד חסדו הגדול יתן לו חלק מאותו הנועם העליון, כמבואר במאמר שמצד החסד נשפע, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לו, ח) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, וביארו בתיקונים (תיקונים דף פח ע"א) סוד נחל עדניך, עיין שם.
ובויקרא רבה בפרשת שור או כשב או עז (כז, א) אמרו רבותינו ז"ל על פסוק זה, אמר רבי אלעזר בר' מנחם, עדנך לא כתיב כאן אלא עדניך, מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו.
ואמר בסוף המאמר אל תבואני רגל גאוה, כי כל מי שיש בו צד כניסת גאוה כענין הרגל הנכנס ויוצא, אל יבוא שם, על דרך (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב.
ואף על פי שהנועם שהצדיקים זוכים אליו מצד החסד, מכל מקום יתלוה עם זה צד הדין, שידקדקו תכלית הדקדוק אם הוא ראוי למעלה ההיא אם לא, כמ"ש במאמר אי זכי וכו' ואי לא זכי וכו', והיינו מה שנאמר (תהלים שם לו, יא) משוך חסדך ליודעיך, דווקא.
וכן אמר גם כן (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך, פירשו בזוהר פרשת בראשית (ז' ע"א) שפעלת לחוסים נאמר על גן עדן, שבו הצדיקים עומדים בלבוש דומה לעולם הזה, עיין שם. ואומרו מה רב טובך הוא סוד האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון, ובו נשתמש משה, וגנזו לצדיקים לעתיד לבא כדפירש רשב"י ע"ה.
וכאשר ירצה האדם להבחין טוב העולם הבא בעניני העולם הזה, יראה מה שאמר בחופת אליהו, ג' דברים הם מעין העולם הבא שבת ושמש ותשמיש, עד כאן לשונו. פירוש, כי בשבת האור המתגלה לנו הוא מעין העולם הבא, כדפירשו ז"ל (בראשית רבה יא, ב) אינו דומה אור פניו של אדם של שבת לימי השבוע. וכן מה שאמרו במסכת שבת (קיט ע"א) על אותו הנכרי ששאל למה התבשיל של שבת שלנו מריח כל כך, אמרו לו תבלין יש לנו ושבת שמו, וכל מי שאינו שומר שבת אין תבשילו מריח. וביום שבת מצד נשמה היתירה הבאה ירגיש בנפשו תענוג נפלא, ואם חכם הוא על ידה יתגלו לו רזי תורה, כמו שראיתי זה בעיני במורי ע"ה וחכמים כיוצא בו. ועוד בענין שבת מעין העולם הבא הארכנו בשער הקדושה פרק ב, עיין שם.
וכן השמש, הוא מעין האור הגנוז, שכמו שאין אדם יכול להביט בו כשהוא בתוקפו, כך אין אדם יכול לעמוד בסוד אור הגנוז בעולם הזה, ולעתיד לבא יתגלה אל הנשמות בגן עדן תחתון שמש צדקה ומרפא בכנפיה, כדפירש רשב"י ע"ה (זוהר פ' ויקהל דף ריא ע"א), והמאמר העתקנו בשער היראה פרק יג. וכן לעתיד נאמר בשמש (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים.
והתשמיש, התענוג הגשמי ההוא הוא אחד מששים מתענוג העולם הבא, ובמסכת ברכות (נז ע"ב) אמרו שהתשמיש זה אינו אלא תשמיש נקבים.
ומעין הבחנת תענוג העולם הבא הוא ענין הריח הטוב, כדפירש רשב"י ע"ה בענין הריח שאנו מריחין במוצאי שבת, אמר (זוהר פ' ויקהל דף רח ע"ב) תא חזי ריחא קיומא דנפשא, בגין דאיהו דאעיל לנפשא ולא לגופא, וירח את ריח בגדיו, עיין שם.
ונחזור לדרוש הפסוק שהיינו בו, בענין יעשה למחכה לו, פירש רשב"י ז"ל (זוהר פ' חיי שרה דף קל ע"ב) תא חזי, זכאין אינון צדיקיא דאיתגניז להו כמה טבין לההוא עלמא, ולית אתר פנימאה בכל אינון כאינון דידעי רזא דמאריהון, וידעי לאתדבקא בהו בכל יומא, על אלין כתיב (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. מאי למחכה לו, כמה דאת אמר (איוב לב, ד) חכה את איוב בדברים. ואלין אינון דדחקין למלה דחכמתא, ודייקין ומחכאן לה למינדע ברירא דמלא ולאשתמודעא למאריהון, אלין אינון דמאריהון משתבח בהו בכל יומא, אלין אינון דעאלין בין עלאין קדישין, ואלין עאלין כל תרעי דלעילא ולית מאן דימחי בידיהון, זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו. וכאשר תדקדק בכל המעלה הזו, הם למפלפלים בחכמה האלהית לדעת סוד הדבר על מתכונתו, כמו שנתבאר בריש המאמר, וכן אמר גם כן אחר כך, למינדע ברירא דמלא ולאשתמודעא למאריהון.
ולכן צריך האדם להטיב מעשיו ולירא לעולם שמא יגרום החטא ולא יהיה ראוי למעלה העליונה ההיא, כדפירשו ז"ל (ברכות פרק קמא דף ד' ע"א) שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כז, יג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' וגו', אמרו ז"ל תנא משמיה דר' יוסי למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם ואם לאו, עד כאן לשונו. ואמר לקמיה, שהיה מתירא שמא יגרום החטא, ואם דוד המלך ע"ה היה ירא ולא היה בטוח במעשיו מה יאמר המלא עונות לאין מספר ובמה יבטח, אם לא שישוב בתשובה שלמה עד יום מותו וכולי האי ואולי.
והבוטח שיזכה לטוב העולם הבא בלי מיצוע מעשה הוא סכל ופתי, כי מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת, כי הוא מן הנמנע, כי כפי מה שהאדם טורח הוא שיאכל, וטוב העולם הבא לא יושג כי אם בזריזות וחריצות גדול, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יג, ד) מתאוה ואין נפשו עצל ונפש חרוצים תדושן, פירוש כי מי שהוא מתאוה להתענג בעולם הבא באותו הטעם, ואינו עושה מעשים הראוים להשיג אותו האור, נפשו עצל, על דרך מאמרם שאם לא טרח מה יאכל. ונפש חרוצים שהם חרוצים בעסק התורה והמצות, תדושן בעולם הבא מעונג עליון, כי כפי מה שעשה יאכל.
ואף על פי שיטרח לא יבטח במעשיו כי אם על פי החסד העליון שהקדוש ברוך הוא יגמול עמו, כמו שהביא בחובת הלבבות בשער הבטחון (פ"ד) זה לשונו, שהיה אחד מן החסידים אומר, לא יגיע אדם אל גמול העולם הבא במעשהו אם מדקדקים בו בחשבון במה שהוא חייב לאלהים על טובותיו עליו, אבל בחסד האלהים עליו, על כן אל תבטחו במעשיכם, ואמר דוד בזה (תהלים סב, יג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, עד כאן לשונו.
וכתב עוד שם באופן הבטחון בעולם הבא, זה לשונו ואופני יושר הבטחון על האלהים הוא שיתעסק בסבות המגיעות אותו אל מדרגות החסידים הראוים, והוא שינהג במדות הפרושים המואסים בעולם הזה, ולהוציא אהבתו ובחירתו מלבו, וימיר זה באהבתו יתברך, ולהימסר אליו ולהשתעשע בו, ולהשתומם מהעולם ויושביו, ויתנהג במנהגי הנביאים והחסידים, ויהיה לבו בטוח באלהים שיתחסד עמו כמו שהתחסד עמם בעולם הבא, אבל מי שבטח על האלהים שיזכהו לזה בלי מיצוע מעשה הוא הכסיל והפתי, והוא דומה למי שנאמר עליהם עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס.
ומסימני אנשי המעלה הגדולה הזאת, שיודו עבדי הבורא אל עבודת הבורא, והסבל בעת הנסיון והצרה, שיקל בעיניהם כל דבר אצל קיום מצות הבורא יתברך, כמו שידעת מן האלהים נסה את אברהם, וענין חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, ודניאל בגוב אריות, ועשרה הרוגי מלכות, ומי שבחר המות בעבודת הבורא מן החיים בהמרותו, והריש מן העושר, והחולי מן הבריאות, והצרה מן השלום, ונמסר לדין הבורא ורצה בגזירתו, ראוי הוא לחסד הבורא עליו בנועם העולם הבא אשר אמר עליו הכתוב (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, עד כאן לשונו.
וכיוצא בזה במה שהחמיר מורי ע"ה קניית טוב העולם הבא, החמירו בזוהר (פ' בראשית דף ד' ע"א) במדות, בעובדא דר' חייא דכד חמא לרבי שמעון, ז"ל אדהכי חמא כמה גדפין רברבין עילאין וסליקו עלייהו רבי שמעון ורבי אלעזר בריה, וסליקו למתיבתא דרקיעא, וכל אלין גדפין הוו מחכאן להו. חמא דמתהדרן ומתחדשן בזיוון ונהירו יתיר מנהורא דזיווא דשמשא, פתח רבי שמעון ואמר ייעול רבי חייא וליחמי בכמה דזמין קודשא בריך הוא לחדתא אנפי צדיקיא לזמנא דאתי, זכאה איהו מאן דעאל הכא בלא כסופא, וזכאה מאן דקאים בההוא עלמא כעמודא תקיף בכלא, עד כאן לשונו.
ועוד לקמיה, קלא אהדר כמלקדמין ואמר, עילאין טמירין סתימין פקחי עינא, אינון דמשטטן בכל עלמא, איסתכלו וחמו תתאין דמיכי סתימין בחוריהון, איתערו, מאן מינכון די חשוכאן מהפכאן לנהורא וטעמין מרירא למתקא עד דלא תיתון הכא, מאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר בשעתא דמלכא פקיד לאיילתא ואתייקר מלכא מכל מלכין דעלמא, מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא לית ליה חולקא הכא, עד כאן לשונו.
ומה שאמר זכאה איהו דעאל הכא בלא כיסופא, הבושה אפשר להיות בא' מב' פנים, הא' שלא יהיה לו בושה להכנס בהיכל המלך מצד מעשיו הרעים, כי זו היא הבושה המחשבת בני אדם כאומרו נשכבה בבשתינו ותכסנו כלימתינו (ירמיה ג, כה) כי לה' אלהינו חטאנו, הלא יבוש ויכלם בזמן שיראו פנקסי מעשיו הרעים לפני כל החסידים והצדיקים שבגן עדן, כמו שהעתקנו מעשיות שדנו בגן עדן בשער היראה פרק יג, עיין שם.
הב' גם ישיגהו בושה אם לא עסק בתורה כראוי, וכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' פקודי היכל ב דף רמז ע"ב) זה לשונו האי חיותא קדישא קיימא כד נשמתא סלקא ומטאת לגביה, כדין שאל לה ברזא דחכמתא דמריה, וכפום ההיא חכמתא דרדיף אבתרה ואידבק בה הכי יהבי ליה אגרא, ואי יכיל לאדבקא ולא אידבק דחי ליה לבר ולא עיילה וקיימא תחות ההוא היכלא בכסיפו, וכד נטלי גדפייהו אלין שרפים דתחותה כדין כלהו בטשי בגדפייהו ואוקדון לה ואתוקדת ולא אתוקדת וקיימא ולא קיימא, והכי אתדנא בכל יומא נהירא ולא נהירת, ואף על גב דעובדין טבין אית לה, בגין דלית לה אגרא בההוא עלמא כאינון דמשתדלי בחכמתא לאיסתכלא ביקרא דמאריהון, ולית שיעורא לאגרא דאינון דידעי חכמתא ביקרא דמאריהון, זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, דכתיב (משלי ג, יג) אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה, עד כאן לשונו.
ומאי דאמר זכאה מאן דקאים בההוא עלמא כעמודא תקיף בכלא, הכונה שהיה חזק בעבודה האלהית כעמוד חזק שלא יתמוטט, שאם התחיל לעשות עבודה אחת בענין השכמת בית הכנסת או השכמת חצות, לא יניח העבודה בשום פנים שבעולם, ויאסור איסר על נפשו לקיים המצוה ההיא, כמו שאמר דוד המלך ע"ה במזמור (תהלים טו, א) מי יגור באהליך מי ישכון בהר קדשך, ואמר שאחד מן המדות הוא נשבע להרע ולא ימיר, ופירש הרד"ק ושאר המפרשים, כי פירוש נשבע להרע, היינו להרע לגופו בצום ומספד מן התענוגים, וכן לחסר כיסו לצדקה ולמצוה וכיוצא, ולא ימיר מה שנשבע אף על פי שמריע לגופו, והוא על דרך מה שאמר דוד (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.
ועל דרך זה הוא גם כן (אבות פ"ג מי"ג) נדרים סייג לפרישות, בכלל להיות תקיף. וכן בתיקונים (דף כא ע"א) בענין כל הקובע מקום לתפלתו, דכמה דנשמתין עבדין הכי שריא שכינתא עמהון, נשמתא דאיהי קבועה בצלותא או באורייתא איהי אתר לשראה ביה שכינתא, אבל נשמתא דלית לה קביעו בצלותא או באורייתא אלא אי אזדמנת לה במקרה, הכי איהי שריא עליה במקרה, והא איהו כי יקרא קן צפור לפניך, עד כאן לשונו.
ועוד ירצה תקיף שלא ינוצח מיצרו הרע בקלה שבקלות, שאם ינוצח באחד ינוצח באחרת ויפרד מהעבודה. והמשיל החסיד בחובת הלבבות (ש' הפרישות פ"ה) עניני העבודה והפרישות לבדולח המחובר בחוט, שאם תתיר ממנו גרגיר אחד יתפזרו כלם ויפסד חבורם, ואמר על כן השתדל להזהר בכולם ואז תהיה לך עזר לשאריתם, כמו שאמרו ז"ל (אבות פ"ד מ"ב) שמצוה גוררת מצוה, ואמר החכם בתכיפת הטובות אחת לאחת (משלי ח, לד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, ואמר בתחלה שומע ואחר כך לשקוד ואחר כך לשמור, עד כאן לשונו. והיינו מה שאמר הרשב"י ע"ה בקיצור דבריו כעמודא תקיף בכלא, פירוש בכל המצות וענייני העבודה שאדם יכול לקיים בכולם צריך שיהיה חזק שלא ינוצח.
אמר עוד פקחי עינא אינון דמשטטן בכל עלמא, פירש מורי ע"ה שהם ז' עיני ה' המשוטטים בכל הארץ בעולם להשגיח במעשה בני אדם, כמו שהארכנו בשער היראה. אסתכלו וחמו, שישגיחו למטה, וכאן פסיק הענין.
ואמר עוד, תתאין דמיכין, פירוש בני אדם התחתונים שהם ישינים בשינת העורון, עורו לעבודת הבורא. מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא, דהיינו להפך הדין לרחמים, וזהו כשיגבר אדם על יצרו, כי היצר הרע נמשך מהשמאל ויצר הטוב מהימין, וכאשר היצר הרע נכנע תחת היצר הטוב נכלל השמאל בימין והחשך מתהפך לאור ומר למתוק. ויש מי שפירש שיהפך מדת לילה שהיא חשך לאור, על ידי עסק התורה שנקראת אור, ונכון הוא.
מאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא וכו', פירש מורי ע"ה, שהוא אזהרה לאותם הקמים מחצות לילה ואילך לעסוק בתורה שלא יחזרו לישון, אלא צריך שיהיה ער וממתין לנהורא דנהיר וכו', דהיינו בקדרותא דצפרא, כדפי' בפרשת בשלח (מ"ו ע"א).
הרי מבואר כמה דברים צריך האדם לעשות לזכות לאותו נועם העליון, ועיקרם השכמת חצות לקרות בתורה עד היום, כמ"ש מאן דלא מצפה דא בכל יומא לית ליה חולקא הכא, ומדה זו אמר אותה בסוף הענין מפני שלא יתכן השכמת חצות עם היותו בעל מעשים רעים, כי המדות צריך התיחסות זו עם זו, ולכן צריך שיקדים התשובה והמעשה להיותו גובר על יצרו ושאר הדברים כמדת משכים לקרוא בתורה. עד הנה הגיעו הערות הכלליות שחייב אדם לבחון בהם כדי שיאהב את קונו.
וכאשר תסתכל בכל הבחינות האמורות, תמצא שכולם מצד החסד, אם בריאת העולם כאומרו (תהלים פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה, אם בריאת האדם על ידי נשמה קדושה, אם בחינת המזון מצד החסד, כאומרו (שם קלו, כה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, אם בענין המיתה שנאמר בה טוב מאד מן הטעם שבארנו, אם בשכרו בעולם הבא, ולך ה' החסד (שם סב, יג), וכן (שם נז, יא) כי גדול מעל שמים חסדך כדפי' לעיל.
ושאר הפרטים כולם הם מצד החסד, כענין ארבעה צריכין להודות שפירשו רבותינו ז"ל (ברכות דף נד ע"ב) זה לשונם אמר רב יהודה ארבעה צריכין להודות, יורדי הים והולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ובכולם כתיב יודו לה' חסדו, ומקום גילוי החסד יותר מכולם הוא במי שהיה חולה ונתרפא, כי יגיע לשערי מות וכמו שפירש אליהוא בענין החולה (איוב לג, כ) וזהמתו חיתו לחם ונפשו מאכל תאוה. יכל בשרו מראי וגו' ותקרב לשחת נפשו וגו' אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת, ופירשו ז"ל (שבת דף לב ע"א) שאפילו תתקצ"ט מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול וכו' עיין שם. זה מורה ודאי על החסד הגמור עם בריותיו.
וכאשר יבחן האדם כל החסדים שהטיב הקדוש ברוך הוא עמו בפרט, מיום שיצא לאויר העולם עד עמדו במצב איש, לא יספרו מרוב, באופן שיתחייב לבורא עבודה מאהבה גמורה.
ועוד מבחינת החסד הוא שיקבל יתברך את האדם בתשובה אחר שחטא, כאומרו ימינו פשוטה לקבל שבים, והיינו שיתפשט החסד עד הקליפה לעלות הנשמה משם. ודבר זה נתגלה בתורה (ויקרא יד, ג) ויצא הכהן אל מחוץ למחנה לטהר המצורע, ואפילו בגיהנם (תהלים קלט, י) גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך, והיינו ידך תנחני, יד הדין, תנחני שם בגיהנם לנקיון הנשמה, ותאחזני ימינך שתעלה משם, והיינו ימינו פשוטה. שורש הקדמה זו שמעתי ממורי ע"ה.
וכמה פרטים אחרים האריך בחובת הלבבות (ש' חשבון הנפש פ"ג) מחסדי האל עם האדם, אם בבריאתו מאין ליש, אם בתיקון אבריו היותם כלם שלמים, אם בהשלמת שכלו וכיוצא, שהכל חסד עליון, עם היותו מחויב מן הדין מצד עונותיו. ואפילו מי שיהיה חסר אבר מאבריו יקבל היסורין מאהבה, כמו שיתבאר עוד שחייב לקבל היסורין מאהבה.
ובזה נכלל הפרק הזה: