ניבול פה

אמִי שֶׁמְּדַבֵּר נִבּוּל־פֶּה, בְּיָדוּעַ שֶׁלִּבּוֹ חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת אָוֶן.

בעַל־יְדֵי נִבּוּל־פֶּה בָּא חֲנֻפָּה.

גבַּעֲווֹן נִבּוּל־פֶּה צָרוֹת וּגְזֵרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת, וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל מֵתִים, חַס וְשָׁלוֹם, וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת צוֹעֲקִים וְאֵינָם נַעֲנִין.

דהַמְנַבֵּל פִּיו, אֲפִלּוּ חוֹתְמִין עָלָיו גְּזַר־דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה, הוֹפְכִין עָלָיו לְרָעָה, גַּם מַעֲמִיקִין לוֹ גֵיהִנּם, גַּם לַשּׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק.

החָמוּר הַאוֹמֵר בְּפִיו מִן הָעוֹשֶׂה מַעֲשִֶׂה.