חלק שני (תנינא) סא
א.
עִקַּר הַזְּמַן הוּא מֵחֲמַת קַטְנוּת הַדַּעַת. וְכָל מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל גָּדוֹל בְּיוֹתֵר הַזְּמַן נִקְטָן בְּיוֹתֵר. כְּמוֹ בַּחֲלוֹם שֶׁאָז הַשֵּׂכֶל נִסְתַּלֵּק וְנִשְׁאָר רַק כֹּחַ הַמְדַמֶּה אָז בְּרֶבַע שָׁעָה יְכוֹלִים לַעֲבֹר כָּל הַשִּׁבְעִים שָׁנָה. כַּאֲשֶׁר נִדְמֶה בַּחֲלוֹם שֶׁעוֹבֵר וְהוֹלֵךְ כַּמָּה וְכַמָּה זְמַנִּים בְּשָׁעָה מֻעֶטֶת מְאֹד וְאַחַר־כָּךְ כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר מֵהַשֵּׁנָה וְחוֹזֵר הַשֵּׂכֶל אֵלָיו אָז רוֹאֶה עִם הַשֵּׂכֶל שֶׁכָּל הַזְּמַנִּים וְהַשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ בַּחֲלוֹם הָיוּ רַק שָׁעָה מֻעֶטֶת מְאֹד. רַק שִׁבְעִים שָׁנָה מַמָּשׁ הֵם שִׁבְעִים שָׁנָה כְּפִי הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ. וְכֵן בֶּאֱמֶת בַּשֵּׂכֶל הַגָּבֹהַּ לְמַעְלָה מִשִּׂכְלֵנוּ גַּם מַה שֶּׁנֶּחֱשָׁב אֶצְלֵנוּ לְשִׁבְעִים שָׁנָה מַמָּשׁ הוּא גַּם כֵּן רֶבַע שָׁעָה אוֹ פָּחוֹת רַק שֶׁאֵין אָנוּ מְבִינִים זֹאת, כְּמוֹ בַּחֲלוֹם אִם הָיָה בָּא אֶצְלוֹ אָז אֶחָד וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ שֶׁהַשָּׁנִים הָאֵלֶּה הֵם רַק רֶבַע שָׁעָה לֹא הָיָה מַאֲמִין לוֹ. וְכֵן יֵשׁ שֵׂכֶל גָּבֹהַּ כָּל כָּךְ עַד אֲשֶׁר כָּל הַזְּמַן כֻּלּוֹ נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי. וְעַל כֵּן מָשִׁיחַ שֶׁעָבַר עָלָיו מַה שֶּׁעָבַר מִיּוֹם בְּרִיאַת הָעוֹלָם וְסָבַל מַה שֶּׁסָּבַל אַחַר כָּל זֶה בַּסּוֹף יֹאמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ "אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ". וְכָל זֶה יִהְיֶה מֵחֲמַת הַפְלָגַת עֹצֶם מַעֲלַת שִׂכְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁיִּגְדַּל מְאֹד. עַל כֵּן כָּל הַזְּמַן מִימוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם יִהְיֶה אֶצְלוֹ אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ וְיִהְיֶה מַמָּשׁ כְּאִלּוּ נוֹלַד הַיּוֹם: