פרק הדינין · חלק ב

שכל דיין ומנהיג את ישראל שנתנו לו שררה מן השמים צריך להיות דעתו נוחה עם הבריות, ויתנהג עמהם בענוה, ואל יתיהר עליהם, שכל המתיהר אפילו תלמיד חכם הוא או נביא הוא חכמתו ונבואתו מסתלקת ממנו, כדגרסינן בבראשית רבה (פא, ב) מעשה ברבי שהיה עובר על סימוניא, יצאו אנשי סימוניא לקראתו, אמרו לו תן לנו אדם אחד שיהא מקרא ומשנה אותנו ודן את דיננו, נתן להם לוי בר סיסי, עשו לו בימה גדולה והושיבו אותו למעלה ממנה נתעלמו דברי תורה מפיו, שאלו אותו ג' שאלות, גדמת במה היא חולצת, ולא השיבן. רקקה היבמה דם, ולא השיבן. הרי תרין, אמרי דילמא לית ליה אלא באולפן דאורייתא, ושאלו לו קרא, אמרי ליה מהו (דניאל ו, כא) הרשום בכתב אמת, אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת, ולא השיבן. וכיון שראה צרתו צרה השכים והלך לו אצל רבי, אמר ליה מאי עבדין בך אנשי סימוניא, אמר ליה הזכרתני צרותי, שלשה שאלות שאלוני ולא יכולתי להשיבן, אמר ליה ומאן אינון אמר ליה גדמת במה חולצת, אמר ליה אפילו בשיניה ובגופה. יבמה שרקקה דם מהו, אמר ליה אם יש בו צחצוחי רוק הרי הוא כשר ואם לאו פסול. אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, אמר ליה רשום עד שלא נגזרה גזרה, משנגזרה גזרה אמת, לפי שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. אמר ליה ולמה לא השבת להם, אמר ליה עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי למעלה ממנה טפח רוח עלי ונתעלמו דברי.

וכן מצינו (פסחים דף סו ע"א) בהלל הבבלי כשעלה מבבל לארץ ישראל ומנוהו נשיא עליהם ומפני שנתייהר נתעלמה ממנו הלכה, דתניא פעם אחת חל י"ד בניסן להיות בשבת ונתעלמה הלכה מבני בתירא ולא היו יודעין אם פסח דוחה שבת ואם השבת דוחה פסח, אמרו יש כאן אדם אחד שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, והוא יודע אם פסח דוחה שבת או לא, שלחו וקראו לו, אמר להם וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת והלא כמה פסחים יש לנו שדוחים את השבת, אמרו לו מנין לך, אמר להם נאמר בפסח מועדו ונאמר בתמיד במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת, ועוד קל וחומר הוא, ומה תמיד שאין ענוש עליו כרת דוחה את השבת פסח הענוש עליו כרת אינו דין שידחה את השבת, מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה יושב ודורש כל היום בהלכות פסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להם מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם על שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, והעצלות שהיתה בכם. נזדמן לו תלמיד אחד אמר ליה, רבי שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו, אמר ליה הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הם. מי גרם לו שנתעלמה הלכה זו ממנו לפי שנתיהר. מכאן אמרו ז"ל (שם ע"ב) כל המתיהר אם תלמיד חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, מנין מהלל הבבלי, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מנין מדבורה, שכן מצינו שכתוב בה (שופטים ד, ד) ודבורה אשה נביאה, וכיון שזחה דעתה ואמרה (שם ה, ז) עד שקמתי דבורה וגו' מיד נסתלקה נבואה ממנה, שנאמר (שם ה, יב) עורי עורי דבורה וגו', מה לך נפסקה נבואתיך, והיא שותקת.

לעולם יראה הדיין עצמו כאילו חרב מונחת על צוארו וגיהנם פתוחה תחתיו (יבמות דף קט ע"ב), שכן כתיב (שה"ש ג, ז) הנה מטתו שלשלמה וגו' כלם אחוזי חרב וגו' מפחד בלילות, מפחדה של גיהנם שהוא דומה ללילה.

וכשממנין דיינין אין ממנין אלא בעלי תורה ויראי חטא, שכל זמן שהדיינין והפרנס והשופט יראי שמים הקדוש ברוך הוא עמהם, וישכילו בכל דרכם ויצליחו בכל מעשיהן, מה כתיב ביהושע (יהושע א, ה) כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, וכתיב (יהושע ו, כז) ויהי יי' את יהושע וגומר. ובשופטים כתיב (שופטים ב, יח) וכי הקים ה' להם שופטים והיה יי' עם השופט. ובשמשון כתיב ויי' היה עמו וגו', וכן בכל דור ודור.

וגרסינן במדרש השכם חייבין ישראל למנות דיינין שיהיו יראי שמים, כדי שלא יהיה בהם משוא פנים ולא מקח שוחד, שכששופטי ישראל ומנהיגיו וגדולי הדור הולכים בישרות ובתמימות ומתרחקים מן הכיעור ומן הדומה לו ומן החטא כך הויין נמי כל ישראל, שהגוף הולך אחר הראש, וכן מצינו במלכי ישראל כשהיה המלך ירא חטא היו כל ישראל מדקדקים על נפשותם והיו בהשקט ובבטחה והיו מתגברים על שונאיהם, וכשהמלך היה פושע היו כל ישראל בפורענות. וגרסינן במדרש (ילקוט מיכה רמז תקנא), אם ראית דור שהצרות באות עליו ומתפללין ואינן נענין, דע שמנהיגי הדור רשעים הם ואינן נוהגין כשורה.

וגרסינן במדרש יהי אור רבי יוסי פתח (ירמיה לא, יד) כה אמר יי' קול ברמה נשמע וגומר, בלילה שחרב בית המקדש והיו ישראל הולכין בגלות לפני אויביהם טוענים משוי על כתפיהם וידיהם כפותות לאחוריהם, כד"א (איכה ה, יג) בחורים טחון נשאו, וכתיב (שם ה, ה) על צוארינו נרדפנו, ושכינה כביכול גולה מבית המקדש והולכת אחריהם, ואומרת אצטער על בית מנוחתי שחרב, ועל דמי חסידים שנשפך בתוכו, ועל בית קדשי הקדשים שנשרף, נשאה קולה כנסת ישראל בבכיה ונזדעזעו עליונים ותחתונים והגיע קולה עד כסא הכבוד, וכמעט היה הקדוש ברוך הוא מחזיר את העולם לתהו ובהו, ירדו כמה אכלוסין וכמה מחנות של מלאכי השרת לנחמה ולא קבלה תנחומין, הה"ד (ירמיה לא, יד) מאנה להנחם על בניה כי איננו, ר"ל שהקדוש ברוך הוא עלה לשמי מרומים ולא נמצא בבית מנוחתו כי איננו, כי אינם מבעי ליה, אלא כי איננו הקדוש ברוך הוא בבית המקדש, כמד"א (בראשית לט, ט) איננו גדול בבית הזה ממני, כלומר אין גדול הבית בביתו.

אמר רבי חייא לרבי יוסי מאי זה מקום התחילה השכינה לגלות, אמר ליה מבית המקדש, וסבבה כל ארץ ישראל, ולאחר כך יצתה מארץ ישראל וישבה במדבר ג' ימים, וזכרה בית המקדש ועיר הקדש וישראל שהם גולים, בכו רבי חייא ורבי יוסי, אמר רבי יוסי לא גלו ישראל ולא חרב בית המקדש עד שנמצאו כל ישראל חייבין לפני הקדוש ברוך הוא, וישראל לא נמצאו חייבין לפני הקדוש ברוך הוא עד שחטאו מנהיגיהם תחלה, שנאמר (ישעיה ג, יב) עמי מאשריך מתעים וגומר, שכל זמן שהמנהיגים הולכים על דרך לא טוב כל העולם נמשכים אחריהם. רבי חייא אומר מהכא (ויקרא ד, יג) ואם כל עדת ישראל ישגו, כיצד, ונעלם דבר מעיני הקהל, מעיני הקהל כתיב, שהם הראש, וכל הגוף נמשך אחר הראש.

לעולם יראה הדיין עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה, שנאמר (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל, ומשה רבינו ע"ה אמר (דברים א, יז) כי המשפט לאלהים הוא, וכן מצינו ביהושפט מלך יהודה כשהעמיד שופטים על ישראל הזהירם ואמר (דה"ב יט, ו) דעו כי לא לאדם תשפוטו כי ליי', לפיכך אמר (שמות יח, כא) ואתה תחזה מכל העם כלומר במחזה הנבואה, אנשי חיל - אלו עשירים ובעלי ממון, יראי אלהים - שהם יראים מהקדוש ברוך הוא, אנשי אמת - אמר הקדוש ברוך הוא אני אמת ונתתי לכם תורת אמת, אף אתם העמידו דייניי' אנשי אמת שמעמידין הדין לאמתו.

וגרסינן במכילתא (פ' יתרו) אנשי חיל, עשירים, כדי שלא יצטרכו לבריות להחניף ולהכיר פנים בשביל ממון, פירוש חיל מגזרת (תהלים סב, יא) חיל כי ינוב, וכמו (שם מט, ז) הבוטחים על חילם. יראי אלהים שיהיו יראים מדין שמים, שאם לא ידונו דין אמת ידונום מן השמים.

אבל כשממנין מי שאינו הגון מה כתיב שם (צפניה ג, ג) שופטיה זאבי יער וגומר, והתורה צווחת (דברים טז, כא) לא תטע לך אשרה וגומר, וכי אצל המזבח אסור ליטע הא חוץ למזבח מותר, אלא לומר לך אל תעמיד דיין שאינו הגון, ומהו אצל מזבח יי', אצל התורה, שנאמר (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה למנחה וגומר.

ועוד גרסינן במדרש משלי כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נטע אשרה אצל המזבח, שנאמר (דברים טז, כא) לא תטע לך אשרה, ולא עוד אלא שגורם שממון לעולם שנאמר (דברים א, יג) ואשימם, כלומר אם הדיין הגון ואשימם לשבח, כענין שכתוב (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך, ואם אינו הגון ואשימם לגנאי כענין שכתוב (ויקרא כו, לא) והשימותי את מקדשיכם.

אמר רבי תנחומא בשם רבי פנחס בר אבין לא ידעו עשות נכוחה (עמוס ג, י), בשופטי ירושלים הכתוב מדבר, האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם, מה היו עושין לא היו יכולין להעמיד הדין מפני השוחד והחמס, וכשהיו נדונין היה בא הדיין להוכיח לאחד מהם ולהודיעו את דינו, והוא רומז לו ומזכיר לו שם השוחד ומעורו, ועליהם אמר ישעיה ע"ה (ישעיה נו, י) צופיו עורים וגו' כלם כלבים אלמים, וכי יש כלב אלם וכלב פקח, אלא לומר לך מה הכלב הזה כשאדם משליך לו פרנסה סוגר את פיו ואינו נובח, כך דייני ישראל היו פקחים וכשהיו נוטלין השוחד היו סוגרין את פיהם. למה דומה השוחד, לאדם שהוא עומד על שפת הים נטל שלשול קטן ונתן בחכה והטילו לים, בא דג גדול ובלעו ונתפס, אוי לדג גדול שנתפס בלא כלום. כי השוחד יעור עיני חכמים (דברים טז, יט), והלא כמה אנשים לקחו שוחד ולא נתעוורו, אלא שנתעוורו מדרך האמת ואינן רואין חובה לנותנו, ולא עוד אלא שמתעוורים לעתיד לבא כשהצדיקים נהנין מזיו השכינה, דכתיב (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו וגו', הכל רואין והוא אינו רואה, הכל מתרפאין והוא אינו מתרפא, אלא כך דינו, יאמר לו הקדוש ברוך הוא אני פקח בראתיך למה עוורת עיניך, למה היית דורש לא תטה משפט והטית, לא תכיר פנים והכרת, לא תקח שוחד ולקחת.

רבי שאל לבבלאי, מהו דכתיב (קהלת ט, ח) וחכמת המסכן בזויה וגו', וכי חכמתו של רבי עקיבא בזויה היתה, אלא מי שהוא עצמו בוזה את דבריו, יושב ודורש (דברים טז, יט) לא תטה משפט ולא תקח שוחד, והוא מטה ולוקח, לא תכירו פנים והוא מכיר, כל אלמנה ויתום לא תענון והוא מענה. כמה נאה המוכיח שהוא מוכיח באמת, כמה ברכות הוא מקבל, שנאמר (משלי כד, כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכות טוב, של מוכיח, כשמקבל ברצון.

שונאי בצע שונאי ממון עצמן, כל שכן ממון אחרים, ואין מקבלין שוחד, שהשוחד קשה לפני הקדוש ברוך הוא, שהוא דומה לערוד, שהוא נושך את החברים כל שכן להדיוטים. וכתיב (שמות כג, ח) ושוחד לא תקח, אין צריך לומר לזכות את החייב ולחייב את הזכאי שכך נאמר (שם כג ו, דברים טז יט) לא תטה משפט, אלא אפילו לזכות הזכאי ולחייב החייב, כגון הנותן ידו לדיין לסמכו, והמכסה את רוקו, והמעביר את כהו, והמביא לו דורון ואף על פי שלא קבל אותו ממנו.

דבר אחר כי השוחד יעור עיני חכמים, כל שכן לטפשים, ויסלף דברי צדיקים, כל שכן דברי רשעים, ולמה נקרא שמו שוחד שעושה שנים חד הנותנו והמקבלו.

ושמת עליהם שרי אלפים, כמה הויין שש מאות, ושרי מאות הוו שתא אלפי, שרי חמשים הוו תריסר אלפי, ושרי עשרות שתין אלפי, נמצאו דיינין ישראל ע"ו אלפים ושש מאות, ושפטו את העם בכל עת, מלמד שאין ממנין על הצבור אלא בני אדם בטלין לתורה.

וגרסינן בפרק קמא דשבת (דף י ע"א) רבי אמי ורבי אסי הוו גרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי.

דבר אחר כי השוחד יעור וגומר (שמות כג, ח), אומר על טהור טמא ועל טמא טהור, ויסלף דברי צדיקים, אומר על אסור מותר ועל מותר אסור. צדק צדק תרדוף הלך אחר בית דין שהוא יפה, אחר בית דין של רבן יוחנן בן זכאי, ואחר בית דין של רבי אליעזר.

גרסינן במסכת סוטה (דף מז ע"ב) משרבו בעלי הנאה, נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם. משרבו רואי פנים בדין, בטל לא תכיר פנים, ופסק לא תגורו מפני איש (דברים א, יז), ופרקו מהם עול שמים והמליכו עליהם עול בשר ודם. משרבו לוחשי לחישות בדין, רב חרון אף ונסתלקה שכינה מישראל, שנאמר (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל. משרבו מי שאחרי בצעם לבם הולך, רבו האומרים לרע טוב ולטוב רע, וריבה הוי בעולם. משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים, רבה שוחד והטיית המשפט ופסקה הטובה, משרבו בעלי מקובלני טובתך מוחזקני טובתך, רבו איש הישר בעיניו יעשה, גבוהים הושפלו ושפלים הוגבהו ומלכותא אזלא ומתנוולא. משרבו מקבלי מתנות, נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, משום שנאמר (משלי טו, כז) שונא מתנות יחיה.

וגרסינן בכתובות (דף קה ע"א-ע"ב) אמר רבי ינאי בא וראה כמה סמויות עיניהם של מקבלי שוחד, אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא ספק מתרפא ספק אינו מתרפא, והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהם. דבר אחר ויסלף דברי צדיקים, אפילו צדיק גמור ונוטל שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת. וכל דיין המטה את הדין אינו נפטר מן העולם עד שיחסר מאור עיניו. אמר רב פפא לא לידון איניש דינא למאן דסאני ליה דלא חזי ליה זכותא.

תנו רבנן ושוחד לא תקח (שמות כג, ח) אינו אומר שוחד ממון אלא אפילו שוחד דברים נמי אוסר, היכי דמי שוחד דברים, כי היכי דשמואל דקא עבר במעברא, אתא ההוא גברא יהב ליה ידא, לסוף אמר ליה דינא אית לי, אמר ליה פסילנא לך לדינא. מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה, אתא ההוא גברא כסייה, לסוף אמר ליה דינא אית לי, אמר ליה פסילנא לך לדינא. אמימר הוה יתיב ודאין דינא, פרחא גדפא ויתיב ארישיה, אתא ההוא גברא שדייה מרישיה, לסוף אמר ליה דינא אית לי, אמר ליה פסילנא לך לדינא.

רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כנתא דפירי כל מעלי יומא דשבתא, ההוא יומא אייתי ליה בחמשא בשבת, אמר ליה מאי האי, אמר ליה דינא אית לי ואמינא בהדי דאתינא ודאין לי דינא אייתי ליה למר, אמר ליה לא מידן דאיננא לך ולא משקל שקילנא מינך, אייתי ליה זוגא דרבנן וקא דאינו ליה, בהדי דקא אזיל ואתי אמר אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי, אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אוי למקבל שוחד, ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי הייתי נוטל, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.

רבי ישמעאל בן אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז אמר ליה מאי האי, לא הוה לך כהן אחר דיהיבת ליה, אמר ליה דינא אית לי ואמינא בהדי דאתינא אייתי ליה למר. אמר ליה לא מידן דאיננא לך ולא מישקל שקילנא מינך, אייתי ליה זוגא דרבנן וקא דייני ליה, בהדי דקא אזיל ואתי אמר אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי, אמר רבי ישמעאל אוי להם למקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי הייתי נוטל, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.

רב ענן אייתי ליה ההוא גברא סלתא דגלדני, אמר ליה מאי האי, אמר ליה דינא אית לי ואמינא בהדי דאתינא אייתי ליה למר, אמר ליה לא מידן דאיננא לך ולא משקל שקילנא ממך, אמר ליה דינא לא תידון משקל אמאי לא תשקול, מאי טעמא מנע לי מר מלהביא בכורים, דתניא (מל"ב ד, מב) ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים וגומר, וכי אלישע אוכל ביכורים הוה, אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב בכורים, אמר ליה משקל לא בעינא למשקל, והואיל ואמרת משקל שקילנא, דאין לא דאיננא לך. אתא לקמיה דרב נחמן, ואמר ליה אנא ענן פסילנא לההוא גברא לדינא, כי אתא הוה קאים בדינא דיתמי, אמר ליה הא דפסיל ליה האי קריביה הוא, האי מצות עשה והאי מצות עשה, כבוד תורה עדיף, פסקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדינא דההוא גברא, כי חזא בעל דיניה יקרא דעבד ליה אסתתם טענתיה. רב ענן הוה שכיח אליהו גביה והוה מתני ליה סדר אליהו, כיון דעבד הכי אסתלק ולא אתא עד דיתיב בתעניתא ובעא רחמי ואייתי לגביה, כי אתא הוה מבעית ליה בעותי, עבד תיובתא ואנחיה ויתיב ליה עד דאסיק ליה סדריה, והיינו דאמרינן סדר אליהו רבה וסדר אליהו זוטא (פירוש, רב ענן היה בא אליהו אליו והיה שונה עמו סדר מן הגמרא ואחר שאירע זה המעשה נסתלק אליהו ולא בא אליו עד שישב בתענית, ובא אליו והיה מבהילו ואומר לו עשה תשובה, ואחר כך שנה לו סדרו, והסדר שהיה שונה לו בתחלה נקרא סדר הגדול, והסדר שהיו שונין אחר זה המעשה נקרא סדר קטן).

וגרסינן במכילתא יתום לא ישפוטו וגו' (ישעיה א, כג) רבי אלעזר אמר, בראשונה היה אדם מת בירושלם והיו ממנים אפורופוס על היתומים, והיתה אלמנה תובעת כתובתה אצל היתומים, והם הולכים אצל הדיינין, ומוציאין אותם עם האפוטרופוס. וריב אלמנה לא יבא אליהם, אמר רבי יוחנן בראשונה היה אדם עולה לדין בירושלים, והיה הדיין אומר לו בקע לי שני בקעיות של עצים מלא לי שתי חביות של מים, והיו יציאותיו כלים, ויוצא בפחי נפש, והיתה האלמנה פוגעת בו ואומרת לו מה נעשה בדינך, והוא אומר כל יציאותיו לא הועיל לו כלום, והיתה אומרת ומה אם זה שהוא איש לא הועילו לו כלום אני שאני אלמנה על אחת כמה וכמה, חוזרת לה, הדא הוא דכתיב וריב אלמנה לא יבא אליהם.

תנו רבנן (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך, הוי דן את חבירך לכף זכות, תאני רב יוסף עמיתך עם מי שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה. רב הונא בריה דרב עולא הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן, שלח לי' רב יוסף הונא חברינו עמית בתורה ובמצות, אמר מאי שלח לי ליחנופי לי, הדר אמר למשרי תגריה ברישא (פירוש שידין אותו תחלה), אי נמי לשודא דדייני (פי' יש דין שאינו תלוי בראיית העדים ולא בשבועה, אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות, כגון דאמרינן בכתובות [דף פה ע"ב] ההוא דאמר נכסי לטוביה, ואתו לאחר מותו ב' טוביה, ואמרינן התם שודא דדיינא, למי שהדיין רואה שהוא רואי לתת לו מתנה והוא יותר אוהבו, אף כאן כן שלח לו, אם הדין תלוי בשודא דדיינא זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא).

דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן, אמר היכי אעביד, איקום מקמה אסתתמן טענתיה דבעל דינה, לא איקום מקמה אשת חבר היא והרי היא כחבר, אמר ליה לשמעיה אפרח בר אווזא ואשדי עלאי.

ומי שהוא הגון וירא חטא אל ימנע עצמו להיות בצרכיהם של ישראל ומלעמוד עליהם בכל דרכיהם, וישא משאם ויסבול טרחם, והעושה כך הרי הוא מקיים את העולם, שנאמר (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ וגומר, אבל המונע עצמו מלישא משאם ומלגדור פרצותיהם ועושה עצמו כתרומה הפרושה מן העסה, הרי זה הורס העולם ומחריבו, שנאמר (שם) ואיש תרומות יהרסנה.

מעשה ברבי אבהו כשבא להסתלק מן העולם, נכנסו חכמי ישראל אצלו ומצאוהו שהוא בוכה, אמרו לו למה אתה בוכה, הלא כל ימיך יגע בתורה היית, כל כך תלמידים העמדת, ולא עוד אלא שמדה יתירה בך שלא נתעסקת בדינים, אמר להם עליה אני בוכה, שלא נשאתי במשאן של ישראל וקיימתי מה שנאמר ואיש תרומות יהרסנה.

ומה שאמרו רבותינו ז"ל מי שהוא הגון אל ימנע מלישא משאן של ישראל, הני מילי כשהכל צריכין לו ומבקשין לשמוע ממנו, אבל מקצת הצבור צריכין לו ומקצתן אין צריכין לו, מקצתן מקרבין אותו ומקצתן מרחקין אותו, דין הוא שידחה מהם ואל יטיל מחלוקת בישראל, וחייב אותו דיין או פרנס או נשיא שימחול על כבודו ואל יטיל מחלוקות בישראל. וכל הבורח מן השררה השררה רודפת אחריו, והרודף אחריה היא בורחת ממנו, שכן מצינו בשאול שברח מן השררה ורדפה אחריו. ואבשלום רדף אחריה וברחה ממנו.

ולא יאהב אדם את השררה כדי להטות המשפט, ולשאת פני חבריו וקרוביו, וכדי לעשות נקמה באויביו שלא כדין, וכדי לחמוס ולגזול בני העניים והאומללים, שאין להם מחזיק בידם, ויצעקו ואין מושיע להם, והעושה כך גורם פורענות הרבה לו ולעולם, דתניא כל המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אין לו חלק לעולם הבא, כדגרסינן במסכת ראש השנה (דף יז ע"א) אשר נתנו חתיתם בארץ החיים (יחזקאל לב, כד), אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. ואמר רב יהודה כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם לעצמו, שנאמר (איוב לז, כד) לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב.

ואפילו מלך ישראל אין צריך להטיל אימה יתירה על הצבור, אלא יהיה משפטו בצדק, וידין דין יתום ואלמנה, ולא יגבה לבו במלכותו. והמלך הנוהג כשורה וכדין בענוה ובצניעות, יחיה ויאריך ימים, וממלכתו מתקיימת בידו וביד בניו, שנאמר (דברים יז, כ) לבלתי רום לבבו מאחיו וגו'. וגרסינן בפרק חלק (דף צב ע"א) אמר רבי אלעזר כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת בעולם הזה, זוכה ומנהיג אותם לעולם הבא, שנאמר (ישעיה מט, י) כי מרחמם ינהגם וגו'.

אבל המלך הנוהג שלא כשורה, וגוזל וחומס והורג, ושטוף בנשים ובתענוגים, אין מלכותו מתקיימת בידו, ויורד מגדולתו ומכסאו, ומעשה בלשצר יוכיח. ואמר החכם ששה דברים מפסידין את המלכות, שלשה מהן מן המלך עצמו וג' במקרה, שלשה מצד המלך ואלו הן, א' השטוף בזמה ומנבל את כבודו בנשים ורודף אחריהם, הרי זה בידוע שדעתו קלה ואין לו גבורת מלך. ב' ההורג תמיד את שריו וחייליו בלי פשע ומחרף ומקלל בחנם ומשפיל לאחד ומרים לאחד שלא כדין, ומחר משפיל לזה ומקים לזה, הרי זה כאחד הנבלים שאינם מקיימין דבריהם, ומתוך כך קושרין עליו ומורידין אותו ממלכותו, וזה וכיוצא בו אין עליו הוד מלכות. ג' העושה מלחמות בארצו בעת השלום, וכשאין באין לו אויבים וצרים יעשה מלחמות עם גדודיו וחייליו, והורגין אלו את אלו וכובשין לעבדים אלו את אלו כאויבים, והן עושין דרך שחוק, הרי זה מסלק ממנו יראת המלכים ורודף אחרי הוללות וסכלות, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ב, ב) לשחוק אמרתי מהולל.

ושלשה מהן במקרה, ואלו הן א' אם ימותו שריו ועבדיו ובעלי עצתו ויפקדו ממנו חכמיו וזקניו ויצטרך לעצת הנערים, ומעשה רחבעם יוכיח. ב' אם יבאו עליו מלחמות ויקיפוהו אויבים וצרים ויתקבצו מלכים רבים להלחם בו, לא יוכל שאת ראש לפניהם. ג' אם יהיה בארצו רעב גדול שנים רבות שנה אחרי שנה, או דבר, או כיוצא בהם.

וצריך הדיין לעשות דין אחד ומשפט אחד לכל, שנאמר תורה אחת וגומר, ולא יבוש מן הגדולים, ולא יטה משפט הקטנים, ולא יכיר פנים במשפט לדל ולאביון, שנאמר (ויקרא יט, טו) לא תשא פני דל וגו' שמא תאמר עני הוא זה, הואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות, לכך נאמר לא תשא פני דל. או שתאמר עשיר הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבשתו, לכך נאמר לא תהדר פני גדול, שכל המהדר פני גדול חייב מיתה, שכן מצינו בסנהדרין שהדרו לינאי המלך ובא גבריאל והרגן, מעשה בינאי המלך שהרג עבדו את הנפש, אמר להם רבן שמעון בן שטח לחכמים תנו עיניכם לשמים ונדון אותו, שלחו לו עבדך הרג את הנפש, שלח להם העבד, שלחו לו בא אתה וקבל העדות שכן כתיב (ע' שמות כא, כט) והועד בבעליו, בא וישב לפניהם, אמר ליה שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגלך, שלא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יי', אמר ליה ינאי לא כשם שאתה אומר אלא כשם שחבריך אומרין, פנה לימין כבשו פניהם בקרקע פנה לשמאל וכו', אמר להם בעל פקודות יפרע מכם, בא גבריאל וחבטן בקרקע, באותה שעה גזרו מלך לא דן ולא דנין אותו.

וגרסינן במסכת יומא (דף כב ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל למה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בה דופי, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן יחשוב קופה של שרצים (פי' דופי משפחה) תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו חזור לאחוריך.

וגרסינן במדרש השכם (תהלים פב, ג) שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו, לא שתאמר שיצדיק אותם ברשע ח"ו, אלא בין לזכות בין לחובה הצדיקו עליהם הדין, שלא תאמר הואיל וזה עני אטול מזה ואתן לזה, אמרה תורה (ויקרא יט, טו) לא תשא פני דל, שכל העולם שלי הוא, שנאמר (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב וגו'.

אמר ר"ש בר נחמני אמר רבי יוחנן כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין הקדוש ברוך הוא גובה את נפשו, שנאמר (משלי כב, כג) וקבע את קובעיהם נפש.

אמר רבי חמא בר חנינא, אמר הקדוש ברוך הוא, לא די לרשעים שנוטלין ממון מזה ונותנין לזה שלא כדין אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו.

אמר רבי נחמיה כך הוא מנהגם של דיינין, בעלי דינין עומדין לפניהם, ושומעים דבריהם, ומוציאים אותם לחוץ, ונותנין בדבר, גמרו את הדבר היו מכניסין אותם, והגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב.

וגרסינן באלה הדברים רבה (ה, ו) אמר רבי חייא בר אבא סדר הדין כך הוא, התובע טוען והנתבע משיב, והדיין מכריע, אמר רבי סימון צריך הדיין לשנות הטענות מפיו, וממי אתה למד משלמה ע"ה, דכתיב (מל"א ג, כג) ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי וגו', אמר רבי אלעאי שמעתי שאם רוצה הדיין להושיב את האנטריקון שמושיב, ובלבד שלא יהיה אחד יושב ואחד עומד, דאמר רבי ישמעאל היו שני בני אדם באין אצל הדיין לדין אחד עני ואחד עשיר אומר לעשיר או לבוש כמו שהוא לובש, או הלבישהו כמותך, כל כך למה, כדי שלא ישא פנים לעשיר ויטה משפט העני (פירוש אנטיריקון, בעלי דינין). ולא יהיה אחד מדבר כל צרכו ולבעל דינו אומר קצר דבריך.

וגרסינן באבות דרבי נתן היה אחד כשר ואחד שאינו כשר, אל תאמר זה שהוא כשר דבריו נאמנים, וזה שאינו כשר אין דבריו נאמנים. היה אחד עני ואחד עשיר, אל תאמר זה שהוא עשיר נראה דבריו נאמנין, זה שהוא עני אין דבריו נאמנים, אלא כשם שתשמע דברי עשיר כך תשמע דברי עני, שנאמר (דברים א, יז) לא תכירו פנים במשפט.

וגרסינן באלה הדברים רבה אמר רבה בר רב הונא, צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי, מותבינן ליה לצורבא מרבנן ולעם הארץ אמרינן ליה תיב ואי קאים לית לן בה.