פרק גדול בנים · חלק ב

ועוד גרסינן בקדושין (פ"ד מי"ד) רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, שאין לך אומנות שאין בה עשירים ועניים, שאין עניות מן האומנות ולא עשירות, אלא הכל בזכותו של אדם. רבי שמעון אומר מימי לא ראיתי ארי סבל צבי קייץ שועל חנוני זאב מוכר קדרות, והלא דברים קל וחומר ומה אלו שלא נבראו לשמש את קונם מתפרנסים שלא בצער, אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שתהא פרנסתי שלא בצער, ומי גרם לי להתפרנס בצער הוי אומר חטאי, לפי שהרעותי מעשי קפחתי פרנסתי.

כמו שאדם חייב לעשות לבנו הדברים שצוונו זכרונם לברכה שהם הד' דברים שכתבו ז"ל, והם ללמדו תורה להשיאו אשה וכו', כך חייב להתפלל על בנו שיתקיימו בו הדברים שהאב זוכה לבן שהם הנוי ותואר ועושר וגבורה וחכמה, וזה הדבר נתבאר בתנא דבי אליהו (אגדת בראשית פ"מ - תורה), זה לשונו ויהי כי זקן יצחק (בראשית כז, א), זה שאמר הכתוב (תהלים צ, טז) יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם, אמרו חכמינו זכרונם לברכה עשרים דורות מאדם ועד אברהם ובכולם לא היה זקנה עד שבא אברהם, שנאמר (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, זכה יצחק בזכות אביו וירש אותה, שנאמר (שם כז, א) ויהי כי זקן יצחק, זכה יעקב בזכות אביו וירש אותה, שנאמר (שם מח, י) ועיני ישראל כבדו מזוקן, הדא הוא דכתיב והדרך על בניהם, אין הדרך אלא זקנה, שנאמר (משלי כ, כט) והדר זקנים שיבה.

אברהם ביקש רחמים על בנו וזכה בה' דברים ששנו חכמים האב זוכה לבן בה' דברים בנוי, בתואר, בעושר, בגבורה ובחכמה, וכן ליצחק וכן ליעקב, וכן יעקב ליוסף בנוי בתואר, שנאמר (בראשית לט, ו) ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. חכמה שנאמר (שם לז, יט) הנה בעל החלומות הלזה בא, הרי נוי ותואר וחכמה. וביצחק כתיב (שם כד, סה) מי האיש הלזה מה הלזה האמור ביוסף בנוי בחכמה, אף הלזה האמור ביצחק בנוי בחכמה, מה יוסף עמד בגבורה נגד כל אחיו, אף יצחק עמד בגבורה נגד כל יושבי גרר, מה יוסף בעושר אף יצחק בעושר, שנאמר (שם כו, יג) ויגדל האיש וילך הלך וגדל עד כי גדל מאד, וכתיב ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר. אברהם חיה מאה ושבעים וחמש שנה ויצחק מאה ושמונים, א"ל הקדוש ברוך הוא אתה זכית לה' דברים אלו, ואני אוסיף לך ה' שנים על שני אביך, לכך נאמר יראה אל עבדך פעלך.

כל מי שיש לו זכות זוכה בה' אלו, וכל מי שאין לו זכות זוכה לה' מיני פורעניות כנגדם, ומצינו אותם ביואב שהורישם לו דוד, שנאמר (שמ"ב ג, כט) זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם, זב כנגד הכח, מפני מה, שהזיבה מתשת כחו של אדם. מצורע כנגד הנוי, מפני מה, מפני שנגע צרעת משנה דמותו של אדם. מחזיק בפלך כנגד העושר, מפני מה, מפני שכשאדם חוזר על הפתחים אין לו פלך רחוב. ונופל בחרב כנגד התואר, מפני מה מפני שכשיהרג האדם שוב אין לו תואר. וחסר לחם כנגד החכמה, שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, מפני מה, מפני שמי שאין לו לחם אין לו פנאי לעסוק בתורה. אלו ה' פורעניות כנגד ה' דברים של שבח, מי שאינו זוכה בשבח יורש אלו ה' מיני פורעניות כיואב, ומי שזוכה בשבח יורש אותן כיצחק, שנאמר (תהלים מה, יז) תחת אבותיך יהיו בניך, הוי אומר ויהי כי זקן יצחק.

דבר אחר כי זקן יצחק, מה כתיב למעלה מן הענין (בראשית כו, לד) ויהי עשו בן ארבעים שנה וגו', ז"ש הכתוב (משלי יז, כה) כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו, ועל כל זאת היה אביו קורא לו גדול ואמו קוראת אותו גדול, אביו כמו שכתוב (בראשית כז, א) ויקרא את עשו בנו הגדול, ואמו קוראה אותו גדול כמו שאמר הכתוב (שם כז, טו) ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול, אמר הקדוש ברוך הוא הנה זקן וזקנה שאין בהם דעת, אני קראתיו קטן שנאמר (ירמיה מט טו, עובדיה א ב) הנה קטן נתתיך בגוים, ומי בעולמי שליט ומושל מבלעדי, שנאמר (איכה ג, לז) מי זה אמר ותהי ה' לא צוה, אמר להם הקדוש ברוך הוא מה לכם לצוות בביתי, אני עשיתיהו קטֹן ואתם קוראים אותו גדול ואינו אלא קטֹן, שנאמר (עובדיה א, ב) הנה קטֹן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד, סליק פרשת תורה.

פרשת נביאים, ועלי זקן מאד ושמע את אשר יעשון בניו וגו' (שמ"א ב, כב), זש"ה (משלי ח, לד-לה) אשרי אדם שומע לי וגו' כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה', זה עלי הכהן, מי גרם לו שיאריך ימים ויזקין הרבה, התורה שעסק בה, שנאמר (שמ"א א, ט) ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה', היינו דכתיב אשרי אדם שומע לי, למה כי מוצאי מצא חיים. וחוטאי חומס נפשו כל משנאי אהבו מות (משלי שם ח, לו), אלו בני עלי, דכתיב בהן (שמ"א ב, יב) ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה', הרי צדיק גמור שנקרא רשע בעד בניו, שנאמר בני בליעל, ובליעל בכל התורה רשע הוא, וכל ישראל היו שונאים אותו בשביל בניו, שנאמר (שמ"א ב, יג) ומשפט הכהנים את העם כל איש זובח זבח וגו' ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור וגו' גם בטרם יקטירון את החלב וגו' ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום את החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך, ואמר לו כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה, ועל דבר זה נאמר (שמ"א ב, יז) ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה', והיו ישראל אומרים זה לזה ראו כהניו של הקדוש ברוך הוא איך המה משתמשים, ובת קול משיבן, לעצמן הם עושין, שנאמר וחוטאי חומס נפשו כל משנאי אהבו מות, וכתיב (שם ב, לד) ביום א' ימותו שניהם. ובשביל דברים הללו קפצה זקנה עליו, שנאמר ועלי זקן מאד, והלא בן תשעים ושמונה שנה היה, ולמה כתיב מאד, ואין זקנה בכל התורה שכתוב שם מאד אלא זו בלבד, מלמד ששלשה כתרים של גדולה היו בידו, מלך ואב בית דין וכהן גדול, שנאמר ועלי "הכהן" יושב על הכסא על מזוזת היכל ה', על הכסא שהיה מלך. מזוזת היכל ה', שהיה אב בית דין. ובעונות בניו ירד משלשתן, שנאמר (שמ"א ג, ב) ועלי שכב במקומו, סתם שלא היה כהן, סתם שלא היה מלך, סתם שלא היה אב בית דין, שנאמר (שה"ש ז, ה) עיניך ברכות בחשבון, ראה מה הבנים גורמים לאביהם, לכך כתיב ועלי זקן מאד.

שלשה הזקינו שלא בזמנן בשביל בניהן, ואלו הן יצחק, עלי, ושמואל, יצחק מפני צרותיו של עשו, שהיה משתחוה לע"א ומקטיר לה, והעשן היה מעשן עיני יצחק, לכן כתיב (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. עלי מפני צרת בניו, שנאמר (שמ"א ב, כב) ועלי זקן מאד, מה כתיב בתריה, ושמע את אשר יעשון בניו. ואף שמואל מפני צרת בניו, שנאמר (שמ"א ח, א) ויהי כאשר זקן שמואל.

אמר רבי סימון נקיים היו בני עלי מדבר שכתוב (שמ"א ב, כב) את אשר ישכבון את הנשים, אלא כך היו עושין, לא היו מקריבין בשעתן את הקרבנות אלא היו מעכבין אותן, והיו בנות ישראל מביאות קיני יולדות בשביל טהרתן, כמו שכתוב (ויקרא יב, ו) ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת וגו', ותמן כתיב (שמ"א שם) הצובאות פתח אהל מועד, והיו נוטלין את הקרבנות מידיהן ולא מקריבין בשעתן, והיו בנות ישראל סבורות שנטהרו והולכות ומשמשות לבעליהן, שנאמר את אשר ישכבון את הנשים הצבאות, משכיבין הנשים טמאות עם בעליהן, מי גרם להם כל זה, הקרבנות שלא היו מקריבין בשעתן, שנאמר (שמ"א שם, כד) מעבירים עם ה', מחטיאין עם ה' אין כתיב כאן אלא מעבירים, שהיו מעבירין אותן משעה לשעה, והוא אומר (שם) אל בני, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה מתרשל בבניך ותאמר להם אל בני, והתורה צווחת ואומרת (משלי כג, יג) אל תמנע מנער מוסר וגו', ואומר (שם כג, יד) אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל, משיבין ואומרים (מיכה ז, יד) רעה עמך בשבטך צאן נחלתך וגו' (עד כאן מצאתי, ועם היות שיש מקצת טעויות בלשון, הענין מובן, ולא מצאתי ספר להגיהו כראוי).

עוד בתנא דבי אליהו (רבה פי"ח) שצריך אדם להתפלל על בנו שיצא כשר והגון, הובא ילקוט (תהלים מזמור לז סי' תשכח) בפסוק בטח בה', זה לשונו תנא דבי אליהו מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר, והיו לו עשרה בנים מאשה אחת, ו' זכרים וארבע נקבות, ובכל יום היה מתפלל ומשתטח ומלחך עפר בלשונו כדי שלא יבא אחד מהם לידי עבירה ולידי דבר מכוער, אמרו לא יצאת אותה שנה שלמה עד שבא עזרא והעלה הקדוש ברוך הוא את ישראל מבבל, והעלה אותו כהן, ולא נכנס אותו כהן לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ומבני בניו עד חמשים שנה, ואחר כך נכנס לעולמו, ועליו הוא אומר (תהלים לז, ג) בטח בה' ועשה טוב, וכתיב (ישעיה כו, ד) בטחו בה' עדי עד, ששני עולמות שלו, שנאמר (שם) כי ביה ה' צור עולמים, וכל הבוטחים בשמו באמת לא יבושו לעולם וכן הוא אומר (ירמיה יז, ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו' והיה כעץ שתול וגו'.

לעולם לא ילמד אדם את בנו חמר וגמל וספן רועה וחנוני מפני שאומנותם אומנות לסטים, החמרים רובם נבלים, הגמלים רובם לסטים, הספנין רובם צדיקים. דרש בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, מאי היא מחטא דתלמיותא (קדושין דף פב ע"א). תניא ר"י אומר אין לך אומנות שעוברת מן העולם, אשרי מי שרואה את הוריו באומנות נקיה, אוי למי שרואה את הוריו באומנות פגומה, אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בסם, אוי לו למי שאומנותו בורסקי. רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב. תניא רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שיהיו אוכלין שכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, לפי שכל אומנות אין עומדת לאדם אלא בבחרותו ובזמן שכחו עליו, אבל אם נופל לידי חולי או למכה של יסורין או שנכנס לזקנה אינו יכול לעמוד במלאכתו, והוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן אלא מגדלתו ומשמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית טובה בזקנותו, ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא מחבב את הצדיקים בזקנותם יותר מבנערותם, וכן אתה מוצא בצדיקים שעסקו בתורה עד שלא באו לעולם שנאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם וגומר, וברכו הקדוש ברוך הוא בנערותו ובזקנתו, בנערותו ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב), ובזקנותו ויי' ברך את אברהם בכל (שם כד, א).

ואני המעתיק הצעיר אליהו מצאתי בתנא דבי אליהו כתיבת יד, שתי מימרות מתיחסות לדרוש זה בענין גדול הבנים לעבודת ה', ראיתי להעתיקם הנה.

לפיכך חייבין כל קהל וקהל להעמיד מלמדי תינוקות ויהיו מצויים בכל עיר ועיר כדי שילמדו אותן תורה, דאמר רשב"ל משום רבי יהודה הנשיא אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אמר ליה רב פפי דידי ודידך מאי, אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. ואמר רשב"ל משום רבי יהודה הנשיא מקובל אני מרבותי ואמרי לה מאבותי אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש, ואמר רשב"ל כל עיר שאין בה מלמדי תינוקות מחריבין אותה, ויש אומרים מחרימין אותה (שבת דף קיט ע"ב).

וגרסינן במסכת שבת (שם) אמר רב המנונא לא חרבה ירושלים אלא על שם שבטלו בה תינוקות של בית רבן, שנאמר (ירמיה ו, יא) שפוך על עולל בחוץ, מאי טעמא שפוך על עולל, לפי שהיה בחוץ.

אמר רבי יהודה בא וראה כמה חביבין תינוקות של בית רבן, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהן, גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהן, גלו תינוקות וגלתה שכינה עמהם, שנאמר (איכה א, ה) עולליה הלכו שבי לפני צר, וכתיב בתריה ויצא מבת ציון כל הדרה.

וגרסינן במדרש (משלי כה, טו), ולשון רכה תשבר גרם, לשון התינוקות בתורה שהיא רכה, שוברת כחן של צרות שהן חזקות כעצם, וסימן תשב"ר גר"ם *תינוקות *של *בית *רבן *גזרות *רעות *מבטלין.

וצריך החזן ללמד אותם כל היום ומקצת הלילה כדי לחנכם, לקיים מה שנאמר (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. ואין מבטלין אותן אלא בערבי שבתות ובערבי ימים טובים בלבד בסוף היום, ובשבתות ובמועדים ובט' באב. ואם הם רבים ישכרו מלמדים שיוכלו ללמדם בטוב, שאם הם תינוקות הרבה לא יוכל שאת אותם מלמד אחד לבדו, ולא יוכל ללמדם כראוי, ודי למלמד אחד בכ"ה תינוקות, ואם יש מלמד יותר בקי אל יסלקו התינוקות מזה שאינו בקי אחר שהן רגילין אצלו, ויתנו אותם לזה הבקי, כדגרסינן בבבא בתרא (דף כא ע"א) אמר רבא סך מקרי דרדקי דגריס כ"ה ינוקי, ואי איכא חמשים מותבין תרין, ואי איכא ריש דוכנא מסייעין ליה ממתא, פירוש אדם אחר שמסייע לחזן ללמד התינוקות. ואי איכא אחרינא דגריס טפי לא מסלקינן, דלמא אתי לאתרשולי. דגריס ולא דייק, ואי איכא אחרינא דגריס ודייק, לא מסלקינן ליה לדגריס ולא דייק דשבשתא ממילא נפקא, דתניא קנאת סופרים תרבה חכמה, רב דימי מנהרדעא אמר כל שכן דגריס טפי.

מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות (קדושין דף פב ע"א), מפני שאמותיהן מביאות אותן ומסתכל בהן ויבא לידי הרהור עברה, ואשה אין מעמידין אותה ללמד תינוקות, מפני שאבותם מביאין אותם ללמודם ומסתכלים בה.

לעולם ישתדל אדם ללמוד את בנו תורה, ואל יתרשל בו מפני טורח גדול בנים, ואף על פי שהוא טורח גדול, כדגרסינן בבראשית רבה (כ, ו) אל האשה אמר הרבה ארבה וגו' (בראשית ג, טז) עצבונך זה צער העבור, והרונך זה צער הנדה, בעצב זה צער הנפלים, תלדי זה צער הלידה, בנים, זה צער גדול בנים. אמר רבי שמעון בן אלעזר נוח לו לאדם שיגדיל לגיון אחד של זתים בגליל, ואל יגדל תינוק אחד בארץ ישראל, פירוש הזיתים אינם גדלים בגליל מפני שהיא קרה, והבנים נוחין לגדל בארץ ישראל מפני שפירותיה טובים ומימיה יפים ואוירה נאה, זהו שאמרו ז"ל (ב"ב דף קנח ע"ב) אוירה של ארץ ישראל מחכים. ר"ל נוח לו לאדם לגדל כמה זיתים בגליל אף על פי שהם קשים לגדל, מלגדל תינוק אחד בארץ ישראל אף על פי שנוחה לגדל בה תינוקות.

וצער גידול בנים רובו הוא של אשה, ועל כן שכרה גדול כשתגדל בנה על הדרך הנכונה, כדגרסינן בברכות (דף יז ע"א) תנו רבנן גדולה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר (ישעיה לב, ט) נשים שאננות קוֹמנה שמענה קולי, במאי זכיין, במאי דאתיין בניהן לבי מדרשא, ואתיין לבי כנשתא, ומאחרי לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.

המלמד בן חברו תורה שכרו גדול מאד, כדגרסינן בפרק חלק (סנהדרין דף צט ע"ב), אמר רשב"ל כל המלמד בן חברו תורה כאילו עשאו, שנאמר (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, ומתרגמינן דשעבידו לאורייתא בחרן.

אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר ר"ש בן נחמני אמר רבי יוחנן, כל המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (ירמיה טו, יט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. וכל המלמד בן עם הארץ תורה אפילו הקדוש ברוך הוא גזר גזרה על העולם מבטלה בשבילו, שנאמר (שם) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה.

וגרסינן בסנהדרין (דף יט ע"ב) אמר רבי יהושע בן קרחה כתיב (שמ"ב כא, ח) ואת חמשת בני מיכל, וכי מיכל ילדה והלא מרב ילדה, אלא מרב ילדה ומיכל גדלה, ולפיכך נקראו על שמה, ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ורבי יוחנן אמר מהכא (דה"א ד, יח) ואשתו היהודיה ילדה את ירד אביגדור ואת חבר אבי סוכו ואת יקותיאל אבי זנוח אלה בני בתיה בת פרעה, וכי בתיה ילדה והלא יוכבד ילדה, אלא יוכבד ילדה ובתיה גדלה לפיכך נקראו על שמה. רבי אלעזר אמר מהכא (תהלים עז, טז) גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה, וכי יוסף ילדם והלא יעקב ילדם אלא יעקב ילדם ויוסף כלכלם, לפיכך נקראו על שמו.

ואף על פי שחייב אדם ללמד לבנו תורה, לימוד עצמו קודם, כדגרסינן בפרק קמא דקדושין (דף כט ע"ב) תנו רבנן הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר אם בנו זריז וממולא בתלמוד יותר ממנו ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודם.

ועוד גרסינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כא ע"א), אמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, בתחלה מי שהיה לו אב היה מלמדו תורה ומי שלא היה לו אב לא היה למד תורה, התקין שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש (ישעיה ב, ג) כי מציון תצא תורה וגו', ועדיין מי שהיה לו אב מעלה אותו לירושלים ללמוד ומי שלא היה לו אב לא היה עולה ולא לומד, התקין שיהו מלמדין תינוקות בכל פלך ופלך, ומכניסין אותו כבן ששה עשר וכבן שבעה עשר, ומי שהיה רבו כועס עליו בועט בו ויוצא, עד שבא יהושע בן גמלא והתקין שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן בן שש ובן שבע.

וישתדל אדם ללמד לבנו תורה בילדותו, כדגרסינן באבות דרבי נתן (פכ"ג) רבי נהוראי אומר הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה לפרה שכבשוה כשהיא קטנה, שנאמר (הושע י, יא) אפרים עגלה מלומדה אוהבת לדוש, והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה לפרה שכבשוה כשהיא זקנה, שנאמר (שם ד, טז) כי כפרה סוררה סרר ישראל. דבר אחר הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה לעיסה שלשה בחמין, והלמד בזקנותו למה הוא דומה לעיסה שלשה בצונן.

שונה ושוכח למה הוא דומה, לאשה שיולדת וקוברת. דאמר רבי שמעון בן יוחאי הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה לרופא שהביאו לו מכה, יש לו איזמל לחותכה ויש לו סמנין לרפאותה. והלמד בזקנותו למה הוא דומה, לרופא שהביאו לו מכה לרפאותה, יש לו איזמל לחתכה ואין לו סמנים לרפאותה.

אלישע בן אבויה אומר, הלמד תורה בילדותו דבר תורה נבלעין בדמו ויוצאין מפיו מפורשים, והלמד בזקנותו אין דברי תורה נבלעים בדמו ואין יוצאין מפיו מפורשים.

וצריך אדם לאהוב את בניו כנפשו, אבל לא יראה להם האהבה, אלא מצפינה בלבו כדי שלא יהיה עליו געגועין. וצריך להשוות לכל בניו בכל דבר, במאכל ובכסות ובמתנה ובירושה ובכל דבר, ומעשה באדם אחד שסלק ירושתו מבניו לבנו אחר, ונדוהו חכמים, והני מילי אם בניו שוים בחכמה, אבל אם בנו אחד חכם, או שהוא הולך על הדרך הטובה, ובנו האחר סורר ומורה זולל וסובא, הרי זה מסלק הירושה ממנו ונותנה לבנו האחר שהוא הולך על הדרך הישרה.

ואל ישנה אדם את בנו בין אחיו מפני הקנאה, דאמר רבי חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שבשביל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב לבנו יוסף משאר אחיו נתקנאו בו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים (שבת דף י ע"ב).

וצריך אדם ליזהר ביותר ולשמור פיו ולשונו שלא ידבר בפני בנו בדבר מגונה, וכל שכן לעשותו, ואף על פי שהוא מגונה אם עשאו בפני הבן או שלא בפניו, מכל מקום יותר מגונה הוא האב אם דבר או עשה דבר מגונה בפני בנו, שמא ילמוד בנו ממנו, אם יאמר לו האב למה עשית כך וכך יאמר לו הבן והלא כך וכך עשית אתה, וע"ז אמר הנביא (צפניה ב, א) התקוששו וקושו, פירושו קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים (ב"מ דף קז ע"ב).

ואם ישמע האב דבר מגונה ויעשוהו אחרים, יתעבנו מאד בפני הבן ויפליג בגנותו, ויאמר תבא קללה על פלוני שעשה כך וכך ועל כל העושה כמעשהו, כדי שיתגנה הדבר בעיני הבן ויתרחק ממנו ומכיוצא בו. ואם ישמע דבר משובח שעשו אחרים כגון לימוד או כתיבה נאה או כיוצא בהם, ישבחנו מאד בעיני בנו, ויאמר כמה נאה דבר זה שעשה פלוני, וסופו לירש מעלה עליונה הואיל והוא עשה דבר נחמד כזה, ויפליג בשבחו כדי שישמע הבן ויתאוה לעשות גם הוא דבר נאה כמותו.

סוף דבר, ישתדל מאד להרחיק את בנו מן הכיעור ומן הדומה לו, ויקרבנו למדת החסידים והישרים, כגון כשיקום האב בבקר לתפלה שמוליך לבנו עמו לבית הכנסת, וכן כשילך לגמול חסדים כגון ביקור חולים והכנסת כלה והוצאת המת וכיוצא באלו, יוליך לבנו עמו, כדי שירגילנו בגמילות חסדים ובעשיית המצות, וכשיעשה האב מצוה מן המצות יעשה אותה בעצמו כגון סוכה ולולב וכיוצא בהם, יקשור הלולב בידו ויראה לבנו וילמדנו לעשות כך, כדי שיהיו המצות חביבין עליו, ונמצא האב זוכה ומזכה לבנו, לפי שילמוד הבן לעשות כמעשה אביו וללכת על הדרך הנכונה כאביו, ויזכה האב לטוב וזרעו לברכה.

וגרסינן בפרק קמא דתעניות (דף ה ע"ב) רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה לימא לן מר מילתא דאגדתא, אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ואתי לידי סכנה, בתר דסעוד אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת, אם כן אמאי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, אמר ליה מקרא אני דורש (ירמיה ל, י) ואתה אל תירא עבדי יעקב וגומר, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, כי הוו מפטרי מהדדי אמר ליה ליברכן מר, אמר ליה אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לאדם שהיה מהלך במדבר והיה רעב ועייף וצמא ומצא אילן שפרותיו מתוקים וצלו נאה ואמת המים עוברת תחתיו, אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו, כשבקש לילך אמר ליה אילן אילן במה אברכך, אם אומר שיהיו פירותיך מתוקים הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה הרי צלך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך, אף אתה במה אברכך אם בתורה הרי תורה, אם בעושר הרי עושר, אם בבנים הרי בנים, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך.

וכשיגדל הבן יזהר האב שלא לדחקו וליסרו יותר מדאי, אלא יהיה דבורו עמו בנחת, ולא יקללנו ולא יחרפנו, ואין צריך לומר שלא יכנו, שמא יחטא הבן על אביו ונמצא מחטיאו וגורם לו לאבדו מן העולם הבא, ועל זה נאמר (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול וגומר.

ישתדל האב לפרוש מן הקנאה והאיבה והתחרות אם בני אדם יחרפוהו או יקללוהו בפני בנו, שלא יחרה אף הבן ויתקוטט עמם בשביל אביו ואפשר שיהרוג או יהרג, ונמצא האב גורם לבנו מיתה משונה או מביאו לידי בזיון, ואם יארע לאב שום מריבה עם אדם ויחרפהו יסבול ויכסה הדבר שמא ישמע בנו ויבא לידי סכנה.

מעשה בחסיד אחד שהיה מתוכח עם חברו בשער אצל החכמים, והיה בנו אצלו, והיה בעל דינו מחרף ומגדף אותו ואומר לו עשית כך וכך, והיה מספר בגנותו ואומר בשבילו דברים מכוערים מאד, ושמע בנו וחרה אפו עד מאד לכבוד אביו ובקש להתקוטט עם אותו האיש בעל דינו של אביו, כשהרגיש אביו אמר לו למה חרה לך, אם אמת דברים שהוא אומר שאני עשיתי דברים מכוערים ומגונים כאלו למה תתקוטט עמו, אני הוא שעשיתי שלא כדין, הואיל ועשיתי שלא כדין ראוי אני לשמוע חרפות וקללות מפי כל אדם על מעשי הרעים, ואם לא עשיתי אותם הדברים המכוערים שאמר למה תחוש לדברים בטלים, הניח לו ויאמר, והשם יתברך יודע הנסתרות יודע שלא עשיתי ושאני נקי מכל הדברים שהוא אומר בשבילי, ושהוא אומר שוא ודבר כזב.

לעולם ישתדל אדם ללמוד וללמד את בנו תורה, והעושה כך הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום, כדגרסינן בבראשית רבה בן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו רבי אלחנן בן חגי אומר בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע וגו', עק"ב עולה למנין מאה ושבעים ושתים, והוא חיה קע"ה, נמצאת אומר בן ג' שנים הכיר בוראו, והיה משמר אפילו דקדוקי סופרים והיה עושה מצות עשה שהם רמ"ח כמנין אבריו, ולא היה חסר מהן אלא אחת שהיא מצות המילה, לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א), ולפיכך הוסיף הקדוש ברוך הוא בשמו ה"א, שנאמר (שם יז, ה) והיה שמך אברהם, ואחר כך (שם יז, ב) ואתנה בריתי וגומר, רמז לו שישלים בשמו לתשלום רמ"ח מצות שהוא מקיים שכך עולה מנין אבר"הם רמ"ח, כלומר מול עצמך ותהיה שלם ויהיה שמך שלם, והיה מלמד את בנו תורה, שנאמר (בראשית יח, יט) כי ידעתיו וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה למדת לבנך תורה בעולם הזה, חייך אני בכבודי מלמד בניך תורה לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי יי' ורב שלום בניך.