שער התשובה · פרק ו · חלק א

הדברים שבהם יקל התענית אל המתענה הם אלו הא' והיא העקרית, הוא עשיית מצות התשובה בשמחה, ויחשוב כי בעינוי זה הוא מקיים מצות בוראו, וראוי לקיים אותה בשמחה, דכתיב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, ויחשוב שכמה מבני אדם הליצנים עומדים בשחוק הקוביות ושאר מיני השחוק יום ולילה ויותר, לא יאכלו ולא ישתו, ולא יבא להם שינה, וזה מפני חשק הקליפה החיצוני שהגוף אוהב אותה, שהגוף הזה הוא מטיפה סרוחה אוהב כל הדברים שהם מהקליפה כנודע.

וכן כאשר יחשוב באהבת בוראו יתעלה, אשר האריך לו על עונותיו ולא שלם לו כמעשהו, ונתן בלבו לשוב כדי להקל עונשו מגיהנם ושאר מיני פורעניות, ודאי שיסבול בסבר פנים יפות העינוי הזה המועט כדי שלא יבא לידי הצער הגדול שאין לו קץ ותכלה.

ובפרט אם יהיה עוסק בתורה בחשק ובאהבה, ויחשוב בפרטי בחינות האהבה שפי' בשער האהבה, בלי ספק שיקל מעליו צער העינוי, שהתורה היא רפואה לכל המכות, כמו שדרשו בעירובין (דף נד ע"א) כי לוית חן הם לראשך (משלי א, ט), זה לשונם אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן. חש בראשו יעסוק בתורה, שנאמר הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגרותיך. חש בבני מעיו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ד, כב) ולכל בשרו מרפא. אמר ר"י בריה דרבי חייא בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם נותן לחברו סם, יפה לזה וקשה לזה, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל שהיא סם חיים לכל גופו של אדם, שנאמר ולכל בשרו מרפא, עד כאן לשונם.

והטעם לזה, מפני שהתורה אחוזה בשמו הגדול שהוא ידו"ד, והשם הזה הוא מקור החיים לכל הנמצאים, ולכן כיון שהוא אחוז בעץ החיים לא יירא מפגעים רעים, ובו תלויה רפואה כדכתיב (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך.

וכן פי' בזוהר (פ' קרח דף קעו ע"א) רבי אבא פתח, הנחמדים מזה ומפז רב (תהלים יט, יא), כמה עילאין פתגמי אורייתא, כמה יקירין אינון, תאיבין לעילא, תאיבין אינון לכולא, בגין דאינון שמא קדישא, וכל מאן דאישתדל באורייתא אשתדל בשמא קדישא ואישתזיב מכלא, אישתזיב בעלמא דין ואישתזיב בעלמא דאתי. תא חזי, כל מאן דאשתדל באורייתא אחיד באילנא דחיי, כיון דאחיד בה בכלא אחיד, דכתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, עד כאן לשונו.

והטעם שהתורה נקראת חיים ושקוי לעצמות, אפשר שיובן במה שפי' בתיקונים (דף יז ע"א) במאמר אליהו שאמר, מלגאו איהו יו"ד ד"א וא"ו ד"א דאיהו אורח אצילות, איהו שקיא דאילנא בדרועוי וענפוי כמה דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקיו. ואמר עוד לקמיה, וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא, עד כאן לשונו.

וכאשר יעסוק ביראה ואהבה, ויכוין בסוד קול ודבור כמו שפיר' לעיל, שהוא משלים סוד השם כמו שפיר' בשער הקדושה, כי אז בודאי הוא אחוז בעץ החיים לא יירא, כדפי' בתיקונים (דף כה ע"ב) דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא.

ויכוון לקרוא לייחד השכינה כדפי' בשער האהבה, והיינו עץ חיים היא למחזיקים בה, ופי' בתיקונים שפסוק זה נאמר על השכינה, וכן אורך ימים בימינה. וכאשר יקרא בכוונה זו אז יתוסף לו כח, כדכתיב (ישעיה מ, לא) וקוי ה' יחליפו כח, וכן (שם מ, כט) נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה.

ובזוהר (פ' שלח לך דף קס ע"ב) בענין עצות היצר לאדם, שאומר לו שהעוסק בתורה צריך לו גוף חזק ובריא מפני שהיא מתשת כחו של אדם, סותר העצה הזו, ואמר אבל אך בה' אל תמרודו, בעי דלא ימרדון באורייתא, דאורייתא לא בעי עותרא ולא מאני דכספא ודהבא. ואתם אל תיראו את עם הארץ, דהא גופא תבירא אי ישתדל באורייתא ישכח אסוותא בכלא, הדא הוא דכתיב (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, וכתיב (שם ד, כב) ולכל בשרו מרפא. וכל אינון מקטרגי אינון מכרזן ואמרין, פנו אתר לפלניא עבדא דמלכא, בגין כך אל תיראו כי לחמנו הם, אינון בגרמייהו מזמנן מזוני בכל יומא לאינון דמשתדלי באורייתא, כמה דאתמר (מל"א יז, ד) ואת העורבים צויתי לכלכלך שם, וכתיב (שם, ו) והעורבים מביאים לו לחם ובשר. סר צלם מעליהם, מאן צלם, דא תיקונא דדינא קשיא, מאי טעמא אעדי משום דה' אתנו אל תיראום, כלם אעדיו בגין אורייתא. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא לשמה, דהא מתקשרי בקודשא בריך הוא ממש, ואינון איקרון אחים ורעים, הדא הוא דכתיב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, עד כאן לשונו.

הרי במעלת התורה ג' מעלות. הא' אפילו היותו חלוש יתרפא על ידי התורה. הב' שיזדמן לו פרנסתו. הג' הכנעת כוחות הדין. והטעם לכל זה, מפני היות התורה קשורה בשמו ידו"ד, והיינו אך בה' אל תמרודו שפיר' שהיא התורה, שהתורה ושמו הכל אחד, ולכן וה' אתנו אל תיראום.

עוד דע כי כל מה שאנו רואים שהמתחיל לעשות תשובה אם יתענה ימים רצופים יותש כחו, ואפשר שיחלה, הוא מפני שאינו עושה תשובה שלימה, כי אין עיקר התשובה התענית אלא הדרגה לקניית הכניעה, ואמנם אם בתעניתו חטא ולא יעשה הדברים הצריכין לתענית, אין תעניתו חשוב לפניו יתעלה, ואז אינו נמלט מפגעי העולם, כדכתיב (דברים לא, יז) הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כי בעל תשובה בהיותו מתענה הוא מסתלק מהיותו ניזון על פי הטבע וכדפי' בענין גומל נפשו איש חסד, בשער האהבה (פי"א), ובהיותו חוטא נסתלק ממנו החסד ונשאר תחת הטבע, והטבע אינו מסייעו שהרי הוא מתענה, נמצא זה קרח מכאן ומכאן, ולזה יזיק לו התענית ויחלה.

ובדרך זה פירש החסיד הר' יוסף יעב"ץ ע"ה במשנת הנעור בלילה (אבות פ"ג מ"ד), זה לשונו כל מי שבלבו מחשבה קבועה, בעתות הפנאי הוא נושא ונותן בה, ואנחנו חייבין לזכור תמיד התורה, וזהו יסוד היהודי אשר בחר בנו מעל העמים, אמר (ישעיה מו, ח) זכרו זאת והתאוששו, כמו ואושייא יחיטו (עזרא ד, יב), זכרו התורה ועשו יסוד היהדות בלבבכם, על כן מי שבשעות פנויות האלו אינו זוכר התורה מתחייב בנפשו. וכבר כתבתי במשנת מרבה בשר, כי כל מה שנברא בזה העולם הכל הכנה לתורה, כדמיון המלח לבשר, ולכן המרבה בהם מפסיד עצמו, והמרבה בתורה להפך, כי הוא אחוז בעץ החיים, כי התורה קיומו של עולם. ולפיכך אמר זה החכם, הניעור בלילה - הניתן למרגוע הגוף, וכן המהלך בדרך יחידי - שמרוב תנועת הגוף נמס משמן בשרו, ולפיכך מפנה לבו לבטלה שלא להוסיף על חלישות כחו, לא די שלא עלה בידו זה, אבל מתחייב בנפשו, כי הדבק בבוראו יתברך מושגח ממנו ולא יניחנו למקרים, כי לא ינום ולא יישן, ואף אם יתיש כוחו עליו לשעתו עליו נאמר (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף עוד, אבל אם הוא שומר את עצמו באותן השעות ויחוש להמלט דרך טבע, אז סר ממנו הדבקות שבינו לבין קונו, ובעת ההיא סר ממנו השגחת יוצרו, ואם תמצאהו שום רעה אינו כי אם בעבור שהפנה מחשבתו מעבודת השם, שנאמר הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ודרשו ז"ל (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים (שבת דף קמט ע"א) אל תפנו אל מדעתכם, ואמר רבי יוחנן מאי חלול ה' כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפלין (יומא דף פו ע"א), וראוי לומר כן, כי כל אדם מקרב עצמו אל מקום חיותו ובורח מן הסכנה, וכיון שהתורה היא עץ חיים, המתרחק ממנה לא ימלט מאחד מב', או שהוא שוטה ואינו חושש לחיים, או שאינו מאמין במעלת התורה התמימה שהיא מחיה את בעליה, ואם כן איזה חילול השם גדול מזה, לא דבר התנא אלא שיאות לנפש ההולך בדרך או לנעור בלילה, ואף אם לא ישקיף שנתחייבנו אל הבורא יתברך, אבל היכול לעסוק בתורה במנוחות שאננות והוא בטל אין קץ לעונשו, ולזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, צז) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, עד כאן לשונו.

ולכן צריך בעל תשובה המתענה ליזהר בכל דרכיו בדקדוק גמור, וליזהר מכ"ד דברים המעכבים את התשובה, ואלו הן א' רכילות, ב' לשון הרע, ג' בעל חמה, ד' בעל מחשבה. ואלו הד' בפרט נמצאות ברוב כל אדם, ולכך מאד מאד צריך ליזהר בהם, וכל אחד מאלו בפרט יש בה סגולה לסלק כח הנשמה הקדושה ולשרות בו כח טמא, ואז יתקיים בו הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה.

עוד מכ"ד דברים ה' המתחבר לרשעים, ו' הרגיל בסעודה שאינה מספקת לבעליה, ז' המסתכל בעריות, ח' החולק עם גנב, ט' האומר אחטא ואשוב, ובכלל עון זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר, י' המבזה את רבותיו, י"א המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המונע את הרבים מלעשות מצוה, י"ב המטה את חבירו מדרך מצוה לדבר עבירה, י"ג המשתמש בעבוטו של עני, י"ד המקבל שוחד להטות דין, ט"ו המוצא מציאה ואינו מכריז עליה עד שיחזירנה לבעליה, ט"ז הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו, י"ז האוכל שוד עניים ואביונים ויתומים ואלמנות, י"ח הפורש עצמו מן הצבור, י"ט העובר על דברי חכמים, כ' המתכבד בקלונו של חבירו, כ"א החושד בכשרים, כ"ב השונא התוכחות, כ"ג המלעיג על המצוה, כ"ד המקלל את הרבים, כל אלו כ"ד דברים מעכבים את התשובה.

וכאשר בעל תשובה יהיה נזהר מלכשל באלו ולא בשאר עבירות, יושפע בו כח הנשמה העליונה מאימא עילאה שהיא נקראת כח. וכן פי' בתיקונים (דף קיג ע"ב) שבעלי תשובה זוכים אל נשמה יתירה בכל יום, מה שאין זוכים שאר עם ישראל אלא בשבתות וימים טובים, זה לשונם מיד דחאבו ישראל בעובדא דעגלא מה כתיב (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, דאתמר בה (משלי ב, ג) כי אם לבינה תקרא, אישתלחת מנייהו ותרם מעל הארץ, ולא נחתת עלייהו אלא בשבתות וימים טובים, ואשתארת שכינתא תתאה יחידאה לתתא ושכינתא עילאה יחידאה לעילא, והא אוקמוה איכה ישבה בדד (איכה א, א) דבקדמיתא לא הות שכינתא עילאה זזה מנייהו כגוונא דשכינתא תתאה. זכאין אינון מארי דתיובתא דנחתין לה עלייהו בכל יומא ושעתא ורגעא, דעלייהו אתמר (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך, ולא אית עלייהו יומא ידיעה כגוונא דאוחרנין דלא נחתת עלייהו אלא בשבתות וימים טובים, אבל מארי תיובתא לא זזת מנהון לעולם, עד כאן לשונם.

והנשמה היא נקראת כח האדם, כדפי' בזוהר (פ' וישלח דף קעד ע"ב) על פסוק (משלי כד, י) התרפית ביום צרה צר כחכה, זה לשונו דבר אחר צר כחכה, תא חזי בשעתא דבר נש איתרפי מאורייתא ואזיל באורחא דלא כשרא, כמה בעלי דבבו זמינין ליה למהוי ליה קטיגורין ביומא דעאקו, ואפילו נשמתין דבר נש דאיהו חילא ותוקפא דיליה איהו מארי דבבו לקבליה, דכתיב צר כחכה, בגין דאיהו צר לגביה.

אמר רבי אבא בשעתא דבר נש אזיל באורחין דאורייתא וכל אורחוי מתתקנן כדקא יאות, כמה סניגורין קיימין עליה לאדכרא ליה לטב. פתח ואמר (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, ואמר לקמיה, אית בר נש באורח קשוט, ההוא יצר הרע איהו עבד לו, כמא דאיתמר, דכתיב (משלי יב, ט) טוב נקלה ועבד לו, כדין איהו סליק ואיתעביד סניגורא ואמר קמי קודשא בריך הוא זכו עליה דבר נש, כדין קודשא בריך הוא אמר (איוב לג, כד) פדעהו מרדת שחת וגו', עד כאן לשונו לעניננו.

נמצינו למדים מהמאמר ג' תועלות לענין התשובה, הא' שהנשמה היא נקראת כח, מלבד פשט הענין מפני שהיא נותנת לאדם כח והבריאות, וסוד הענין הוא מפני שהיא באה ממקום הנקרא כח, כדפי' בתיקונים (תיקון כב דף סח ע"א) שימני כחותם כ"ח ת"ם, כח דא שכינתא עילאה, כ"ח מ"ה מן חכמה, ועלה אתמר (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח אדני, עד כאן לשונו. וכן פי' בתיקונים (שם דף סח ע"א).

שנית, שההולך בדרך טוב הקטיגור נעשה לו סניגור, וכן פי' גם כן בזוהר (פ' תולדות דף קמד ע"ב) בפסוק (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ופי' שם שאויביו הוא היצר הרע שהוא נכפה תחתיו כעבד, שנאמר טוב נקלה ועבד לו.

ג', אומרו בשעתא דבר נש אזיל בארחוי דאורייתא וכל ארחוי מתתקנן, כי לא סוף הכל תלוי בעסק התורה לבד, אלא גם במעשה, דהיינו עשיית המצות והעסק בגמילות חסדים, וכמו שאמרו (ע"ז דף יז ע"ב) העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוה, וכמו שהארכנו בהקדמה.

וכן אמר בזוהר (פ' תולדות דף קמד ע"ב) תא חזי כמה אית ליה לבר נש לאתקנא שבילוי ביה בקודשא בריך הוא, בגין למעבד פיקודי דאורייתא, וכן שם (פ' ויצא דף קנב ע"ב) דכד בר נש אחיד בארחי דאורייתא אתרחים לתתא, ורחימא דקודשא בריך הוא הוי.

לכן בהיות בעל תשובה זהיר וזריז בכל הנזכר, אז שורה עליו כח התשובה העליונה, ויתקיים בו בא ליטהר מסייעין אותו (שבת דף קד ע"א), והתענית בכלל טהרה הוא כדכתיב בשער האהבה (פי"א), שהוא מתלבן על ידי אש הלב שמתמעט חלבו ודמו.

ואם לא יקדים האדם בתשובה בתנאים האמורים לא ישרה עליו כח התשובה, אף על פי שתהיה ברצונו, כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות (סוף שער התשובה) ודע אחי, כי התשובה איננה יוצאה כי אם ממעשינו לא מדברינו, והשם עם נפשך תגיע לרצון בוראך, כי לא ישיג הטוב ההוא אל הממהר אליו, ופרי הקצור החרטה. הקיצה אחי משינת פתיותיך, וחמול על נפשך שהיא הנכבדת שבפקדונות הבורא אצלך. מהר אחי, ומהר קודם בא פחדך, כי אינך בטוח בחיים יום אחד, ועיין לנפשך עיון שיאות לכמוך ויהיה שקול עם שכלך, ומי שרוצה להגיע לרצון בוראו יכנס מן הפתח הצר שנכנסו ממנו החסידים הסובלים, וכלנו נקוה הטוב ולא יגיעוהו אלא הממהרים אליו הרצים עדיו כמו שאמרו חכמינו ז"ל (אבות פ"ה מ"כ) הוי עז כנמר וקל כנשר וכו', ואמר דוד (תהלים קיט, ס) חשתי ולא התמהמהתי, עד כאן לשונו לעניננו.

וכן אמרו בתנא דבי אליהו (זוטא פ"ג) שהעתקנו בשער היראה מפרשת האזינו, זה לשונו עושה אדם עצמו צדיק לדבר אמת, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת, עושה אדם עצמו רשע לכחש ולשקר, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים ומכחש ומשקר, עושה אדם עצמו חסיד לסבול הכל, מוסרין לו מלאך המתנהג עמו בדרך חסידים וסובל את הכל, שנאמר (ירמיה יז, י) אני ה' חוקר לב וגו', וכן בדוד הוא אומר (תהלים יח, כז) עם נבר תתבר[ר], עד כאן לשונו.

הרי שבתחלה צריך האדם לדבר אמת ולהיות חסיד לסבול הכל, ואז מן השמים מסייעין אותו ומוסרין לו מלאך המתנהג עמו בדרך צדיקים וחסידים, אבל לא יוקבע באדם מדת החסידים ודבור אמת ושאר מדות טובות עד שימסור נפשו עליהם באופן שישובו לו כמעט טבע, והיינו אומרו עושה אדם עצמו, דהיינו שמרגיל עצמו בכך. וכן אמר דוד המלך ע"ה (שם פד, ו) אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם, שכמו שהמסלה היא דרך ישרה שכולם רגילים לדרוך בה, כן האדם החסיד מסלה דרוכה בלבו לסבול הכל ולהכניע היצר שבלב.

וסוד התעוררות תחתון פי' בזוהר (פ' לך לך דף עז ע"ב) זה לשונו מכאן אוליפנא דכל מאן דאתער לאתדכא[ה] מסייעין ליה, תא חזי דהכי הוא, דכיון דכתיב (בראשית יא, לא) ללכת ארצה כנען, מיד ויאמר ה' אל אברם לך לך (שם יב, א), ועד דאיהו לא אתער בקדמיתא לא כתיב לך לך. תא חזי מלה דלעילא לא אתער עד דאתער לתתא בקדמיתא, על מה דתשתרי ההיא דלעילא, ורזא דמלה, נהורא אוכמא לא אתאחיד בנהורא חוורא עד דאיהי אתערת בקדמיתא, כיון דאיהי אתערת בקדמיתא מיד נהורא חוורא שריא עלה, ועל דא כתיב (תהלים פג, ב) אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל, בגין דלא אתפסק נהורא חוורא מעלמא לעלמין, וכן (ישעיה סב, ו) המזכירים את ה' אל דמי לכם, בגין לאתערא לתתא כמה דישרי אתערותא דלעילא, וכן כיון דאתער באנש אתערותא בקדמיתא כדין אתער אתערותא דלעילא, עד כאן לשונו.

וכן הוכיחו בזוהר גם כן בפרשת ויגש (סוף דף רי), ותחי רוח יעקב ואחר כך ויאמר ישראל (בראשית מז, כז-כח), עיין שם. וכן הוכיחו שם (פ' תרומה דף קלה ע"ב) בענין בכסא ליום חגנו (תהלים פא, ד), עיין שם.

עוד שם (פ' לך לך דף פח ע"א) זה לשונו ר"י פתח אני לדודי ועלי תשוקתו (שה"ש ז, יא), הא אוקמוה דבאתערותא דלתתא אשתכח אתערותא דלעילא, דהא לא אתער לעילא עד דאתער לתתא, וברכאן דלעילא לא משתכחי אלא במה דאית בה ממשא ולא איהו ריקניא, מנא לן מאשת עובדיה דאמר לה אלישע (מל"ב ד, ב) הגידי לי מה יש לך בבית, דהא ברכאן דלעילא לא שראן על פתורא ריקניא ולא באתר ריקניא, מה כתיב וכו', והוכיח בסוף המאמר הענין מלחם הפנים, שלעולם השולחן היה בו לחם. ואמר אחר כך תא חזי מה כתיב אני לדודי ועלי תשוקתו, אני לדודי בקדמיתא, ולבתר ועלי תשוקתו. אני לדודי לאתקנא ליה דוכתא בקדמיתא, ולבתר ועלי תשוקתו. דבר אחר אני לדודי, דהא תנינן שכינתא לא אשתכחת עמהון דחייביא, כיון דאתי בר נש לאתדכאה ולמקרב גביה דקודשא בריך הוא, כדין שכינתא שריא עליה, הדא הוא דכתיב אני לדודי בקדמיתא, ולבתר ועלי תשוקתו, אתי בר נש לאתדכאה מדכאין ליה, עד כאן לשונו.

והכרח הוא אל השב שיסייעוהו, שהרי בהיותו פוגם באבריו למטה כביכול פוגם למעלה כמו שכתוב בתיקונים (דף קא ע"א) כל מאן דפשע בפיקודא כאלו פשע בדיוקנא דמלכא, בהיותו מטהר עצמו למטה מטהר האבר העליון שהוא פגום גם כן ואין הברכות שורות בו, וכן פירשו בזוהר (פ' לך לך דף פז ע"ב) זה לשונו דבר אחר מוחה פשעיך למעני (ישעיה מג, כה), תא חזי חייבי עלמא עבדין פגימותא לעילא, דכד אינון חבין סלקין רחמין ונהירו עילאה, ויניקו דברכאן לא נחית לתתא, והאי דרגא לא נטיל ברכאן דלעילא דינקא לתתא, ובגין כך למעני כדפי' בגין דלא יתמנעו ברכאן לינקא ליה, עד כאן לשונו.

וכבר פי' בשער היראה כי מציאות הפגם למעלה הוא מפני היות הנשמה אצולה מלמעלה, וניצוצי הקדושה העליונה מתלבשים בה, כי אינה חיה למטה אלא מכח שרשיה העליונים המשפיעים החיות בה, אם כן בהטהר נשמתו מטהר ניצוצי השכינה ושאר הבחינות שבהם היה הפגם כי רבות הן כדפי' בשער היראה, וכלם מטהרים, ולכן אמר מסייעין אותו בלשון רבים, כי כלם מקבלים טהרה עמו.

וצריך בעל תשובה לחשוב כי כל ההתחלות קשות, כמו שדרשו רבותינו ז"ל במכילתא פרשת יתרו על פסוק (שמות יט, ה) והיה אם שמוע תשמעו בקולי, זה לשונם אם שמוע עתה תשמעו בקולי. ועתה, קבלו עליכם, שכל ההתחלות קשות. אם שמוע תשמעו, שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצוות הרבה, שנאמר אם שמוע תשמעו, שכח מצוה אחת וכו' עד כאן לשונם.

והטעם, מפני שלכל הדברים הקליפה מקדמת לפרי, וצריך לשבר הקליפה, וכן פי' בסבא (פ' משפטים דף קח ע"א-ע"ב) על פסוק (תהלים נא, כ) היטיבה ברצונך את ציון, זה לשונו הכא אית רזא, כל עובדין דעביד קודשא בריך הוא, בקדמיתא אקדים ההוא דלבר ולבתר מוחא דלגו, והכא לא הכי, תא חזי כל אינון עובדין דעביד קודשא בריך הוא ואקדים ההוא דלבר, מוחא אקדים במחשבה, ובעובדא ההוא דלבר, דהא כל קליפה מסטרא אחרא הוי, ומוחא מן מוחא, ותדיר סטרא אחרא אקדים ורבי ואגדיל ונטיר איבה, כיון דאתרבי זרקין ליה לבר (ע' איוב כז, יז) ויכין רשע וצדיק ילבש, ויזריק לההיא קליפה, ומברכין לצדיקיא דעלמא, עד כאן לשונו.

ומזה ידין האדם לכל המצוות, שכל ההתחלות כגון להשכים לבית הכנסת או להשכים ללמוד, וכן לענין התענית, שיראה היצר לאדם חולשה וכבדות ראש, וכאשר יתמיד האדם בעבודה יראה שכל טענותיו רעועות.

והאריכו בזוהר בריש פרשת וישב (דף קעט ע"ב) בענין זה בענין טענות היצר, ואמר תא חזי, על דא אקדים עם בר נש ביומא דאתייליד, בגין דיהימין ליה, הא כד אתי יצר הטוב לא יכיל בר נש למהימנא ליה, ודמי עליה כמטולא, כגוונא דא תנינן מאן הוא רשע ערום דא הוא דאקדים לאטענא מלוי לקמי דיינא עד לא ייתי חבריה מאריה דדינא, כמה דאת אמר (משלי יח, יז) צדיק הראשון בריבו וגו', כגוונא דא רשע ערום, כמה דאת אמר (בראשית ג, א) והנחש היה ערום, והוא אקדים ושארי עמיה דבר נש עד לא ייתי חבריה דאיהו יצר הטוב, אבאיש ליה לבר נש בהדיה ולא יכיל לזקפא רישיה כאלו אטעין על כתפיה כל מטולין דעלמא, בגין ההוא רשע ערום דאקדים עמיה, ועל דא אמר שלמה (קהלת ט, טז) וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים, בגין דהא אקדים אחרא.

ואמר לקמיה ובגין דא בני נשא אינון כשלין לעלמא דאתי, אבל ההוא זכאה דאיהו דחיל למאריה, כמה בישין סביל בהאי עלמא בגין דלא יהימין ולא ישתתף בההוא יצר הרע, וקודשא בריך הוא שיזיב ליה מכלהו, הדא הוא דכתיב (תהלים לד, כ) רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו ה'. ומפני אורך לשונו דלגנו מקצתו.

הרי שאין ראוי להאמין לטענות יצרו, ובלי ספק שהיצר אומר אל תתענה פן תחלש ותחלה ואומרין לך הבא זכות והפטר. ושוברו בצדו, כי מי גרם זה, מפני היותו מורגל באכילה ושתיה שהרשע הערום הקדים, ויבא היצר הטוב וירגיל עצמו בלי אכילה ותענוג ויסבול, והיינו רבות רעות צדיק כי הצדיק סובל צער ויסורין כדי שלא להאמין ליצרו, והקדוש ברוך הוא מצילו מכל אותו הצער. ועוד, כי כמה בני אדם בריאי וחזקים המתענגים בתענוג כל ימיהם וחלו פתאום וימותו, וכמה מתענים בריאים וחזקים, ואין החולי והבריאות כי אם בידו ית'.

ומזה יבין בעל תשובה שלא ישמע ליצרו, כמו לטבול שהוא הפך הטבע, וכיוצא בזה לחסר ממונו לצדקה, ויגיעת גופו לדרך מצוה, וכמה בחינות שאין להם מספר.

ועל כיוצא פירשו במדרש (ויק"ר פרשה כט, ז) זה לשונם רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא פתח, כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל אני ה' אלהיך מלמדך להועיל (ישעיה מח, יז) מסקר לך כמה דמסקר הדין מסאסא להדא פרתא. ג' שמות נקראו לו, מלמד מרדע דרבן, מלמד, שמלמד הפרה לחרוש כדי שתתן חיים לבעליה, מרדע, שמורה דעה לפרה. דרבן, שמורה בינה לפרה. אמר הקדוש ברוך הוא, ומה אם לפרתו עושה אדם דרבן, ליצרו הרע שמוציאו מחיי העולם הזה והבא על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

והמרגיל עצמו בתענוגי העולם מקטנותו סופו שלא יוכל לפרוש מהם, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כט, כא) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון, ועבדו הוא היצר הרע על דרך שפירשו בזוהר (פ' תולדות דף קמד ע"ב) טוב נקלה ועבד לו (שם יב, ט). והמבטל תאוותו ותענוגיו מפני רצון הבורא, בעלי הדין וכן הקטרוגים מתבטלים מעליו.

ועל זה אמרה המשנה (אבות פ"ב מ"ד) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, והכוונה היא זו, כי רצון האדם וטבעו להמשך אחר תאות העולם באכילה ושתיה, ולישן כל הלילה, ושאר כמה דברים, ואין כן רצונו יתברך אלא שנתקדש, כמו שאנו אומרים בכל יום פעמיים בקריאת שמע והייתם קדושים לאלהיכם, כי אי אפשר שנהיה דבקים עד שיקרא הוא אלהיכם, אלא מחמת הקדושה, וכאשר האדם מבטל רצונו וטבעו מפני רצונו יתברך, הקדוש ברוך הוא מבטל רצון אחרים שהם כוחות החיצונים הנמשכים מאל אחר שנקרא אלהים אחרים, ורצונם לעולם לעורר דין וקטרוג על האדם, וכיון שהאדם בטל טבעו מפני רצון הבורא, והעולם נברא בטבעו שהוא אלהים, שכן עולה הטב"ע אלהי"ם, גם אותם הכוחות הנקראים אחרים שכולם נמשכים מהדין כלם מתבטלים, ואדרבה הם נכפים להיות כעבדים תחת אדוניהם, כמו שמצינו בגמרא (חולין דף קה ע"ב) כמה מעשיות שהשדים היו נכנעים לחכמים והיו משמשים להם.

ואפשר גם כן לרמוז על מה שאמרו בבראשית רבה (סז, ג) ששה דברים משמשין את האדם, ג' ברשותו וג' אינם ברשותו, והעתקנו לשונו בשער הקדושה פרק יח. ואמר בסוף המאמר, בשעה שאדם זכאי הקדוש ברוך הוא עושה אותם שהם ברשותו שלא ברשותו, הפה - גם ברוך יהיה (בראשית כז, לג), היד - ותיבש ידו וגו' (מל"א יג, ד), והיינו ממש מבטל רצון אחרים שהם ברשותם, מפני רצונך, זו היא בחינת לא תעשה.

וכנגד בחינת העשה הקדים ואמר עשה רצונו כרצונך, כי כמו שאדם יגיע לו נחת רוח כשעושים לו מצותיו, כן הקדוש ברוך הוא עם היות שהוא אינו צריך לאחד מן התחתונים, רצונו שנעבדהו, כדי שייטב לנו, והיינו אומרו כדי שיעשה רצונך כרצונו, כי רצונו הפשוט הוא להטיב ולרחם כמו שאמר הנביא (ישעיה ס, י) כי בקצפי הכתיך וברצוני רחמתיך. ואמנם צריך שיהיה בנו הכנה לקבל טובו, כענין מה שפירשו בזוהר אתערותא דלתתא, וכמו שהוכיחו מפסוק אני לדודי שהעתקנו לעיל.

והחסיד הר' יוסף יעבץ כתב קרוב למה שכתבנו בענין כדי שיבטל רצון אחרים. ובענין עשה רצונו כרצונך, דקדק מה שלא אמר עשה מצותו, להורות על בחינות הקדושה שרצונו יתברך שנתקדש, כענין מה שפירש הרמב"ן (ריש פרשת קדושים) והעתקנו לשונו בשער הקדושה.

והדברים הצריכים לעשות ביום התענית כדי להקל הצער הם כל הדברים שנזכר בהם חיים, והטעם, כי כיון שביום התענית מתמעט חלבו ודמו, גם כח החיות שבהם ניתך ומתמעט, לכן צריך לעסוק בכל דבר שנאמר בתורה ובנביאים חיים, מה שהוא מצוה לעשות, כי בזה תאיר הנפש יותר, ויתן מאותה ההארה כח חיות לאברי הגוף. ומה גם כי כבר מצינו לשון חיות משמש לבריאות, כענין (יהושע ה, ח) וישבו תחתם במחנה עד חיותם, וימרחו על השחין ויחי (ישעיה לח, כא), וכן (ויקרא יג, טז) הבשר החי.

והדבר הראשון הכולל לכל הדברים שנזכר בהם חיים בתורה ובנביאים היא התשובה, בתורה כענין (דברים לג, ו) יחי ראובן ואל ימות, ופירשו בזוהר (פ' וישב דף קפה ע"ב) שמפני שהשתדל ראובן להחיות את יוסף להצילו נזכר בו חיים, וכן בשביל שעשה תשובה, זה לשונו ובגין דעבד תשובה מההוא עובדא, וכל מאן דעביד תשובה קודשא בריך הוא קיים ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

ובספר יחזקאל הזכיר כמה פעמים חיים בענין השב, בפרט בפסוק זה (לג, טו)6הזכיר בו חיים כפולים, חבול ישיב רשע גזילה ישלם בחוקות החיים הלך לבלתי עשות עול חיו יחיה לא ימות. ואמרו ביומא (דף פו ע"ב) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר חיו יחיה, עד כאן לשונו. והתשובה היא בפשפוש המעשים ועזיבת החטא ושאר התנאים המבוארים לעיל.