שער היראה · פרק טו · חלק ב
אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד, שהרי הוא אמר לפני ה' (תהלים קלא, ב) אלהים לא גבה לבי, בשעה שמשחני שמואל למלך, ולא רמו עיני בשעה שהרגתי את גלית, ולא הלכתי בגדולות, בשעה שהחזרוני למלכות, ובנפלאות ממני, בשעה שהעליתי את הארון, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כשם שתינוק אינו מתבייש להגלות לפני אמו כך שויתי נפשי לפניך שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך, כגמול עלי נפשי כהדין ינקא דנפיק ממעי דאימיה ואין בו רוח גסה לינק משדי אמו כן הות נפשי עלי, שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל, אמר ר' אדא בר חיננא אמר ליה הקב"ה אתה השוית עצמך לגמול, חייך כשם שאין לתינוק הזה עונות כך אין לך עונות, שנאמר (שמ"ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, מכאן אתה למד שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום אלא צריך אדם להתבזות על כבודו.
אמר רבי יהודה הלוי בר שלום אין מעשיו של הקב"ה כמעשה בשר ודם, למה, עבד מגירוס של בשר ודם יש לו כלים נאים, בשעה שהוא יוצא לשוק הוא לובשם, אבל בשעה שהוא עומד לבשל פושט את היפים ולובש מקורעים וזוסטא, ועוד בשעה שהוא גורף את הכירים ואת התנור הוא לובש רעים מהם, אבל לפני הקב"ה בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו היה לובש כלים מעולים, שנאמר (ויקרא ו, ג) ולבש הכהן מדו בד וגו' בשביל והרים את הדשן, למה כן אלא להודיע שאין גאוה לפני המקום, וכן אתה מוצא באלעזר שהיה נוהג בשפלות לפני המקום, אמר רבי יהושע בן לוי, אלעזר היה דוכוס על דוכסין ונשיא על הנשיאים, שנאמר (במדבר ג, לב) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן וגו', ראה שררה שהיתה בידו, ואת סבור מפני שהיה אדם גדול היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים שהיה עשוי לטעון אותם, אלא הוא עצמו היה טוען אותם, שנאמר (שם ד, טז) ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. והיכן היה טוען כל אלו, אמרו רבותינו כך היה טוען, שמן המאור בימינו וקטרת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד תלויה בזרועו, ושמן המשחה היכן היה, אמר רבי אחא אמר רבי שמעון בן יוחאי כמין עדשה היתה הצלוחית והיה נותן אותה בתוך פונדתו מפני שהיה חגור במתניו בזיינו כעבד לפני קונו, להודיע שאין גבהות לפני אלהים, פקדת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו, שעל ידו היה נותן להם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכל כליהם, כמה דכתיב ומשמרתם הארון וגו' ונשיא נשיאי הלוי אלעזר וגו' עכ"ל.
ובירושלמי (שבת פ"י ה"ג) אמרו, שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף, הרי לפי מעלתו היה שפלותו לכבד את המקום לישא כל המשא הזאת בפעם אחת.
ואמרו (כריתות כח, ב) שכהן אחד היה עושה העבודה בשיראין ר"ל בתי ידים של משי בידיו, והדין הוא שצריך שלא יהיה דבר חוצץ בין ידיו לעבודה, והיה עונשו שנחתכו ידיו על פי המלכות.
ומסוג הכבוד הזה לכבד בית הכנסת ובית המדרש, שכיון שבית הכנסת הוא מקום שהשכינה הנקראת כבוד שורה שם כמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים כו, ח) אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך, וכן אמר ישעיה הנביא אצל ענין בית המקדש (ישעיה ס, יג) לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד, ונודע שבית הכנסת נקרא מקדש מעט כדפירשו ז"ל במגילה פ"ג (כט, א) ולכן צריך לכבד ולרבץ ולהסיר ממנו כל עפר ולכלוך וכיוצא כדרך שמכבדין בתי המלכים, ואמר בספר החסידים (סימן קכח) על זקנו של רש"י שהיה מכבד את מקום הארון שבו ס"ת, בזקנו.
עוד מענין בית הכנסת, ראוי ליזהר שכשיצא מבית הכנסת שלא יצא ואחוריו להיכל שבו ס"ת, אלא יחזיר פניו לארון, וכן בירידתו מהתיבה שבו ספר תורה, וזה נלמד מבני קהת שכך היו עושים כשהיו נושאים הארון, וזה לשונם במדרש (במ"ר ה, ח) ועוד בדבר אחר היו מעולים מכל הלויים, שהיו טוענים בכל המשכן היו מהלכים כדרכן ופניהם כנגד הדרך, אבל בני קהת היו מהלכים אחריהם ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון, הוי נמצאת אומר שאף על פי שהיו גדולים מן שאר המשפחות ואין צריך לומר מישראל, לא היתה רוחן גסה עליהם אלא משועבדים לפני הארון, למה כן לפי שאין גדולה לפני האלהים, עכ"ל.
עוד מענין כבוד בית הכנסת שלא ירוק בו אם אפשר לו, ואם אי אפשר שהוא מוטבע בכך ירוק בדרך צנעה תחת מלבושיו וישפשף ברגליו, ובשבת יכסה ברגליו ולא ישפשף אלא אם הוא רצפה, והיותר טוב מהכל שיהיה לו בגד מיוחד לקנח רוקו שלא יוציא הרוק מפיו באויר בית הכנסת, ובזה ימלט מדין חשבון שאמרו הרק בפני חבירו ונמאס שהוא נענש כדפירשו בגמרא (חגיגה ה, א) והעתקנו לשונו לעיל. וכן מדרך המלכים שאין אחד מהשרים רוקק בחצירו כל שכן בביתו, והכלל לדברי היראה יהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.
עוד מענין כבוד בית הכנסת שלא ירים קולו בתוכו לקרוא לשום אדם וכיוצא, שמדרך היושבים בבית המלך שאין מגביהים קולם לפניו אלא קול בחשאי, והנה צואת הרמב"ן ע"ה לבנו שיתנהג בדרך הענוה ושלא יגביה לעולם קולו כי אם בתורה ותפלה מפני כי מלא כל הארץ כבודו, וזה ממנהג הענוה וראוי לקיימו לעולם, כל שכן בהיותו עומד בבית המלך מלכו של עולם ששם שכינתו שראוי להתנהג בענוה זו, ובזה מורה שיש לו מורא מהשכינה ומקיים מצות ומקדשי תיראו.
והטעם שיתחייב מורא למקדש ולמקומות הקדושים, מפני שכל מקום שיש בו קדושה צריך לירא, כמו שביארנו לעיל, שעל זה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, יז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, ותרגם אונקלוס לית דין אתר הדיוט וכו', והיינו כי דרך היושבים לפני המלך שמוראו עליהם, ואף על פי שכבודו מלא עולם הוא יתברך מפני אהבתו לנו צימצם שכינתו בינינו כענין שהיה מצמצם שכינתו בין בדי הארון ובבית קדש הקדשים. וכן באהל מועד מצינו שאחר שנגמר כתיב (שמות מ, לה) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן, וכן בבית המקדש כאשר הכניס שלמה הארון לבית קדש הקדשים כתיב שם (מל"א ח, יא) ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה' וכן בית הכנסת מלא מאור כבוד ה', ואף על פי שאין אנו רואים דבר צריך להאמין זה באמונה שלמה.
וראוי שנקח קל וחומר לכבד בית הכנסת מכבוד שאנו עושים לזקנים, כי כבוד הזקנים הוא כמו שכתבנו לעיל, כי מאן חמי דיקנא עילאה קדישא וכו' דלאו אכסיף מניה, ועד"ז מאן יחמי יקירותא דשכינתא שנקרא כבוד דלא יכסיף, וא"ת שאינה נראית אם כן אתה מחוסר אמנה, והרי כעין זה אמר בפרשת ואתחנן (רס, ב) שהפותח עיניו בשעה שהוא מתפלל תפלת י"ח שהוא מזלזל בשכינתא שאין לו מורא מהשכינה, ומזה נלמד לשאר קדושות שבבית הכנסת, ועוד נאריך בענין בית הכנסת בשער הקדושה.
וכשם שאדם חייב לנהוג כבוד בבית הכנסת מפני קדושתו, כן ראוי לנהוג קדושה בבית המדרש, שהדין הוא שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת. וכן ראוי לנהוג כבוד במזוזה מפני כבוד קדושת השם אשר בה, ופירש בזוהר (ואתחנן רסד, א) שראוי ליזהר שלא ישפוך מים עכורין לפני המזוזה, זה לשונו ועל דא אצטריך בר נש דלא יעביד טנופא ולכלוכא בתרעא, ולא יושיד מיין עכורין, חד דלא יעביד קלנא לגבי שמא דמאריה, וחד דאית ליה רשו לההוא מחבלא לחבלא, ובגין כך יזדהר בר נש מהאי ויזדהר בר נש ולא ימנע מתרעא דביתיה שמא דמאריה, עד כאן לשונו.
והנמנע מלעשות כבוד המקום בשביל כבוד העולם הזה הוא נענש, ועליו אמר הנביא ישעיה (ישעיה י, ג) ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא על מי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם. וכן אמר במרגניתא של רבי מאיר כמו שהעתקנו לשונו לעיל.
ויש בחינה אחרת לענין הכבוד, שהוא להתרחק מכבוד העולם הזה, כי כל מה שאדם מכבד עצמו הכבוד העליון בורחת ממנו כמו שאמר (משלי יב, ח) טוב נקלה ועבד לו וגו', ויתרחב הביאור בשער הענוה.
בחינה ה' בענין הכבוד אמר הנביא (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', ואמרו במדרש (ילקוט ישעיה רמז רנב) על פסוק זה, זה לשונם וכי אפשר לו לאדם להקרא בשמו של מקום, אלא נקרא המקום רחום, שנאמר (תהלים קג, ח) רחום וחנון ה', אף אתה הוי מרחם ועושה מתנת חנם. המקום נקרא צדיק, שנאמר (שם קמה, יז) צדיק ה' בכל דרכיו, אף אתה הוי צדיק. נקרא חסיד, שנאמר וחסיד בכל מעשיו, אף אתה הוי חסיד, לכך נאמר כל הנקרא בשמי, ואומר (יואל ג, ה) כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, ואומר (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, עכ"ל. ובדרך זה שפירשו ז"ל בכל הנקרא בשמי, מובן ולכבודי בראתיו, שזהו כבודו של הקב"ה שיעשו רצונו ומעשיו באופן שיקראו בשמו ממש.
ודברי הזוהר (תרומה קנה, א) מסכימים עם הפירוש הזה, וזה לשונו ר' אלעזר פתח ואמר (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל תא חזי קוב"ה ברא ליה לבר נש ברזא דחכמתא ועבד ליה באומנות סגי ונפח באנפוי נשמתא דחיי למנדע ולאסתכלא ברזין דחכמתא למנדע ביקרא דמאריה כד"א (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ולכבודי בראתיו דייקא, ורזא דא אוליפנא דהא כבוד דלתתא רזא דכורסייא קדישא לא אתתקן לעילא אלא מגו תקונא דבני עלמא, כד אינון בני נשא זכאין וחסידין וידעי לתקנא תקוני, הה"ד ולכבודי בראתיו, בגין ההוא כבוד לתקנא ליה בעמודין תקיפין ולקשטא ליה בתקונא וקישוטא דלתתא בגין דהאי כבודי יסתלק ביקרא דצדיקיא די בארעא בגין כך בראתיו כגוונא דכבוד עילאה דתיקונין אלין ביה, עכ"ל לענייננו.
נמצא כי בהיות הצדיק מתקן מעשיו באופן שהוא נקרא בשמו של הקב"ה - רחום צדיק חסיד, השכינה הנקראת כבוד מתתקנת, ולא נברא הצדיק אלא לתקון כבוד השכינה שהתעוררותה תלוי בתקון התחתונים, כדפירשו בזוהר (בראשית לה, א) בפסוק (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ וגו', וכן בפרשת תרומה (קנה, ב) בפירוש פסוק (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה', שאמר בזמנא דישראל משתדלי באורייתא ההוא עת מהימנותא מתתקנא בתקונהא ומתקשטא בשלמותא כדקא יאות, ובזמנא דישראל מתבטלי מאורייתא כביכול ההוא עת לאו איהו בתיקונהא ולא אשתכח בשלימו ולא בנהורא, הה"ד עת לעשות לה' וגו', עכ"ל לעניננו.
והוא ענין צור ילדך תשי (דברים לב, יח) שפירשו בזוהר (תרומה שם) ופירשו רבותינו ז"ל גם כן (איכ"ר א, לג) שישראל מוסיפים כח בגבורה של מעלה או מתישין כח וכו', נמצא העושה תורה ומצות נותן כבוד ליוצרו, שהרי כל הנבראים עושים כבודו ורצונו ומי שאינו עושה מצות פוחת כבוד יוצרו.
וכן אמר בתנא דבי אליהו הובא בילקוט בריש יחזקאל (רמז שמ) בפסוק בן אדם (יחזקאל ב, א), זה לשונו בן אנשים כשרים בן אנשים צדיקים בן גומלי חסדים בן שמבזים עצמם לכבודי ולכבודם של ישראל. דבר אחר בן אדם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שמרדו עליו אשתו ובניו עמד ודחפן מביתו והוציאן לחוץ, לימים שלח והביא בן אחד מאצלה, אמר לו בן פלונית בא ואראך ביתי ובית שכינתי שיש לי חוץ מאמך, כלום פיחת כבודי ושכינתי אף על פי שאמך עומדת בחוץ, לכך נדמה ליחזקאל בן בוזי הכהן, שנאמר (יחזקאל א, א) ויהי בשלשים שנה וגו' זה שנה ראשונה, אבל בשניה (שם א, ד) וארא והנה רוח סערה וגו' ומתוכה דמות ד' חיות, לאחר שהראהו כל המרכבה אמר לו בן פלונית זהו כבודי וכבדתי אתכם מכל אומות העולם, כלום פיחת כבודי או בית שבניתי. (נ"א או שכינתי). שנאמר (שם מג, יא) ואם נכלמו וגו', שמא תאמר אין לי מי שעובד אותי והלא כבר יש לי תתק"ו אלפי רבבות של מלאכי השרת שהם עומדים לפני ומקדשים שמי הגדול בכל יום תמיד מיציאת החמה ועד שקיעת החמה ואומרים קדוש קדוש קדוש, ומשקיעת החמה עד זריחת החמה אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו, ואין צריך לומר ע' לשון שבארץ. ומפני מה אתם עושים דברים מכוערים ודברים שאינם ראויים ומבעטים אתם ביסורין, אבל אעשה למען שמי לבלתי החל, עכ"ל. וקרוב ללשון הזה הובא בסוף ספר ויקרא רבה (ע' ב, ח) ומשם הגהתי הלשון והוספתי בו קצת.
בחינה ו' בענין הכבוד הוא מה שאמר הפסוק (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, ונתבאר בענין הכבוד הזה בזוהר ובתיקונים כמה בחינות, הא' בענין התפלה שצריך לכוין בה על דרך הסוד, ודבר זה ביארו רשב"י (וילך רפה, א) ולא נעתיק כל לשונו, מפני שעיקר דבר זה צריכין אנו לבארו בענין התפלה, אמר זה לשונו מאי ובוזי יקלו, דא הוא מאן דלא ידע לייחדא שמא קדישא ולקשרא קשרא דמהימנותא ולאמשכא ברכאן לאתר דאצטריך ולאוקיר שמא דמאריה, וכל מאן דלא ידע לאוקיר שמא דמאריה טב ליה דלא אברי. וכיוצא בבחינה זו מה שאמר הכתוב (ישעיה כט, יג) בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ופירשו כי המדות העליונות כבודם הוא על ידי הארת הנשמה העליונה נשמה לכל הנשמות בהם, ולכן בהיות האדם דבק במחשבת לבו הוא דבק בפנימיות, וגורם שהמחשבה תתפשט בתוך המדות, ועל ידם מתפשט א"ס וכ"ע ונעשה הכל אחדות אחד, אבל אם הלב אינו שם נמצאו הדברים כגוף בלא נשמה והם כמו כלים נשברים שאין בהם תוכיות.
עוד שם (וילך רפה, א) אמר רבי יהודה ובוזי יקלו, מאן דלא ידע לאוקיר שמא דמאריה ולא אתכוון באמן דתנינן גדול העונה אמן יותר מן המברך, עכ"ל לעניננו. ועוד לקמיה, תאנא כל מאן דשמע ברכה מההוא דמברך ולא אתכוון באמן עליה אתמר ובוזי יקלו, כד"א (מלאכי א, ו) לכם הכהנים בוזי שמי, ובשעתא דאצטריך מאי עונשיה, כמא דלא פתח ברכאן לעילא כך לא פתחין ליה, ולא עוד אלא כד נפיק מהאי עלמא מכרזי קמיה ואמרי טרוקו גלי קמיה דפלניא ולא ליעול ולא תקבלון ליה ווי ליה ווי לנשמתיה, עכ"ל. ועוד האריכו בעונש מי שאינו עונה אמן לקמיה.
וכלל היוצא מכלל המאמר לענין מעשה, כי מלבד הפשט המובן מדבריו שהוא שצריך לכוון באמן בין שיהיה הכוונה לפי הפשט, או על דרך הסוד שהוא היותר נראה, כאומרו כמא דלא פתח ברכאן וכו', צריך ליזהר שלא לדבר בחזרת ש"צ י"ח ברכות, מפני שהם ברכות סמוכות זו לזו ואם ידבר בעניניו יטריד דעתו ולא יוכל לכוון באמן אפילו לפי הפשט, וכן בכל ברכה וברכה משאר הברכות לא ישיח מתחלת הברכה עד סופה כדי שיכוון באמן כראוי. ומלבד זה צריך ליזהר בחזרת ש"צ י"ח ברכות שהוא פגם גדול כמו שיתבאר בענין התפלה.
עוד מענין ובוזי יקלו, פירשו בריש פרשת ואתחנן (רס, ב) שהוא הפותח עיניו בשעה שהוא מתפלל, זה לשונו ובוזי יקלו, האי מאן דאסתכל בשכינתא בשעתא דאיהו מצלי, ושאר לשונו העתקנו בשער קדושה שלהי פרק ח.
ובמדרש (רבה נשא ח, ג) פסוק איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם (במדבר ה, ו), אמר על פסוק כי מכבדי אכבד, זה לשונו דבר אחר כי מכבדי אכבד, בגרים, הם מכבדים להקב"ה שמניחים מעשיהם הרעים ובאים וחסים תחת כנפי השכינה הקב"ה מכבדם, ללמדך שכל המיישר אורחותיו הוא מכבד להקב"ה, שנאמר (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, ואומר (ירמיה יג, טז) תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך וגו', ובוזי יקלו אלו הרשעים, שהרי סרים מאחרי המקום, הקב"ה מקילם, עכ"ל.
עוד מענין כבוד ה', אף על פי שלא נזכר מלת כבוד, הוא לקום לענות אמן יהא שמיה רבא וגו', וברכו, וזה נתבאר בירושלמי, קום כי דבר ה' אליך (ע' שופטים ג, כ) מכאן אמר רבי אלעזר כד ענו אמן יהא שמיה רבה וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוי, עכ"ל.
עוד מענין כבוד ה' הוא אזהרה לכותב את השם שיכוון בו כראוי, והרבה החמיר הרשב"י ע"ה בפרשת אחרי מות (סה, ב) בענין זה, זה לשונו אמר ליה אלעזר ברי מכאן ולהלאה אזדהר דלא למכתב שמא קדישא אלא כדקא יאות, דכל מאן דלא ידע למכתב שמא קדישא כדקא יאות ולקשרא קשרא דמהימנותא קשרא דחד בחד בגין לייחדא שמא קדישא עליה כתיב (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו', עכ"ל לעניננו.
עוד מענין כבוד ה', מה שפירש הרשב"י (ויגש רז, ב) שמי שאינו קם לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך הוא מבטל כבוד ה' ונקרא נזוף, ולקמן העתקנו לשונו.
עוד ליזהר שלא לדבר שיחת חול בבית הכנסת, כמו שאמרו בפרשת תרומה (קלא, ב) דמאן דאשתעי בבי כנשתא נהיג קלנא בתקונא עלאה דלעילא, ושאר לשונו נעתיק במקומו.
עוד בחינה ז' בענין הכבוד, והוא מה שאמר הכתוב (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין מג, ב) אמר ריב"ל הזובח יצרו ומתודה כאלו כבדו להקב"ה בשני עולמות, שנאמר זובח תודה יכבדנני, יכבדני אין כתיב כאן אלא יכבדנני, עכ"ל.
עוד נמצא בחינה ח' לענין מעשה, מה שאמר הנביא (ישעיה כד, טו) על כן באורים כבדו ה', וכן אמרו במקום אחר (שופטים ט, ט) ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים, ואף על פי שזה נאמר לענין משל, לא נכתב בנביאים מלה לבטלה אלא ודאי כולם נוגעים לענין מעשה.
ובמדרש מצאנו סמך לענין זה הובא בילקוט פרשת בהעלותך (רמז תשיט) נרות של בשר ודם של חרס או של נחשת הכל לפי כבודו של אדם, וכבוד השבת נרותיה הם כבודה, אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון, שנאמר (צפניה א, יב) בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה, אלא בכבודי אני מאיר לכם, שנאמר (ישעיה ס, יט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם, והאומות עתידים להיות מהלכים לאורכם, שנאמר (שם ס, ג) והלכו גוים לאורך, ואי זה אור הקב"ה מאיר לישראל, באור הצדקה, שנאמר (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, וכל כך למה בזכות הנרות שהם מדליקים בשבת, תדע לך כמה חביבה היא מצות הנרות לפני הקב"ה, שאף על פי שאין הקב"ה צריך אורה הוא מצוה למשה שיזהיר לאהרן (במדבר ח, ב) דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות, עכ"ל.
ובסוף דבריו יש נפקותא גם כן לנרות שאנו מדליקים בבית הכנסת שהוא דוגמת בית המקדש, שאמר תדע לך כמה חביבה היא מצות נרות לפני הקב"ה שהוא מצוה למשה וכו', וזה היה לבית המקדש או למשכן.
עוד במעלת הנרות, במדרש (ויקרא רבה לא, ד) זה לשונם דבר אחר צו את בני ישראל (ויקרא כד, ב), בר קפרא פתח כי אתה תאיר נרי (תהלים יח, כט), אמר הקב"ה לאדם נרך בידי ונרי בידך, נרך בידי שנאמר (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, נרי בידך להעלות נר תמיד, אלא אמר הקב"ה אם הארת נרי הריני מאיר נרך, הוי צו את בני ישראל, עכ"ל. ולכן ראוי להדליק נרות בבית הכנסת. ועוד במדרש (שהש"ר ב, יח) שעובד אדום נתברך בשביל שכבד הארון, שהיה מדליק נר אחד שחרית ונר אחד ערבית.
עוד נמצא בחינה ט' לענין הכבוד, והוא בענין הצדקה, אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יד, לא) ומכבדו חונן אביון, והטעם כי העניים והאביונים הם מאנין תבירין דילה והשכינה דרה בהם, כמו שאמר (ישעיה נז, טו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ולכן המכבד לעניים בממונו מכבד לשכינתו, ועוד נאריך בענין הצדקה בשער המיוחד לו בעזרת ה'.
עוד בחינה י', בענין כבוד אב ואם, בילקוט פרשת ואתחנן (סי' תתל) זה לשונו דבר אחר זכור את יום השבת - כבד את אביך ואת אמך, וכי מה ענין זה לזה, אלא ללמדך שכל מי שמכבד אביו ואמו אין חלולי שבתות באות על ידיו, שנאמר (ישעיה נו, ב) אשרי אנוש וגו' אל תקרי מחללו אלא מחול לו, אל יאמר אדם הואיל ואבי שבשמים הקדימני תחלה אעשה רצון אבי שבשמים ואניח כבוד אבי וכבוד אמי, כל המבקש ימים ועושר ונכסים וכבוד וחיים בעולם הזה ובעולם הבא וחיים רבים לעולם הבא יעשה רצון אביו שבשמים ויכבד אביו ואמו. דבר אחר כבד את אביך, קיימו יצחק, בשעה שהיה מושלך לפני אביו כשה לטבח יובל. דבר אחר כבד את אביך, קיימו יוסף, שנאמר (בראשית לז, יב) ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם.
דבר אחר כבד את אביך ולא תרצח, וכי מה ענין זה לזה, אלא ללמדך אם יש לו לאדם ואינו זן ומפרנס אביו ואמו כאלו הוא רוצח לפני המקום. דבר אחר כבד את אביך ולא תנאף, ללמדך שאם יש לו לאדם ואינו מכבד אביו ואמו כאלו הוא נואף לפני המקום. דבר אחר כבד ולא תגנוב, אם אינו עושה רצון אביו ואמו כאלו הוא גונב נפשות לפני המקום. דבר אחר כבד ולא תענה, כל שאינו מפרנס אביו ואמו כאלו הוא מעיד עדות שקר לפני המקום, עד כאן לשונו.
ובילקוט פרשת ויגש (רמז קנב) בפסוק (בראשית מו, א) ויסע ישראל וכל אשר לו וגו', זה לשונו אמר רבי יהושע בן לוי, חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה ולא אמרו לי, עד שבאתי אצל יהודה בן פדייה בן אחותו של בן קפרא ואמר לי, הרב והתלמיד שהיו מהלכין בדרך, בתחלה שואלים בשלום התלמיד ואחר כך בשלום הרב, אמר רב הונא כי אתא ר' יהושע בן לוי לטבריא שאליה לרבי יוחנן ולר' שמעון בן לקיש, ר' יוחנן אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, וריש לקיש אמר על ברית השבטים הקריב, עכ"ל.
עוד יש ליזהר בכבוד הזקנים, כמו שנאמר (ישעיה כד, כג) ונגד זקניו כבוד, ואמרו רבותינו ז"ל בספרי (בהעלותך פיסקא לד) לא במקום אחד ולא בשני מקומות אתה מוצא שהקב"ה חולק כבוד לזקנים, אלא בכל מקום, בסנהדרין אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא, יו), כיוצא בו (שמות ג, יו) לך ואספת את זקני ישראל, ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל (שם כד, א), ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ויקרא ט, א). רבי שמעון בן יוחאי אומר מנין שאף לעתיד לבא חולק כבוד לזקנים, שנאמר (ישעיה כד, כג) ונגד זקניו כבוד, נגד מלאכיו נגד נביאיו לא נאמר, אלא נגד זקניו, וכן אתה מוצא שהקב"ה מצטער על זקן אחד כנגד כל ישראל, שנאמר (ישעיה מז, ו) קצפתי על עמי חללתי את נחלתי, יכול מחוללין על הכל, תלמוד לומר על זקן הכבדת עולך, והלא דברים קל וחומר, אם מי שאמר והיה העולם עתיד לחלוק כבוד לזקנים, על אחת כמה וכמה שבשר ודם צריך לחלוק כבוד לזקנים, עכ"ל לעניננו.
ומיהו יש מחלוקת בין התנאים (קדושין לב, ב) יש מי שסובר שכל שיבה במשמע, ויש סוברין שדוקא זקני תורה. ובילקוט (כי תשא רמז שצג) על פסוק (שמות לג, ז) והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד, מלמד שכל מי שרואה פני זקן כאלו מקבל פני שכינה, עכ"ל. נראה דעל זקן תורה אמר, שהרי משה רבינו ע"ה זקן תורה היה. וכן בענין זה הובא בילקוט (ע' ילקוט שמואל סי' צו) בפסוק (שמ"א ב, יא) והנער שמואל משרת את ה' את פני עלי הכהן, נראה דוקא זקן תורה.
ובמדרש (רו"ר ו, ב) אמרו על פסוק (רות ג, י) ברוכה את לה' בתי, זה לשונו ר' יוחנן אמר לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אחר זקן שיברכהו, בועז בן פ' שנה היה ולא נפקד, כיון שנתפללה עליו אותה צדקת נפקד, רות בת מ' שנה היתה ולא נפקדה כיון שברכה אותו צדיק נפקדה, ברוכה את לה' בתי, עכ"ל.
וכמו שאנו מצווים לכבד התורה ולומדיה כך צריך ליזהר שלא לכבד את הרשעים, שנאמר (במדבר כד, יא) אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ידו"ד מכבוד, ובודאי שלא נכתבו דברי בלק בתורתינו לחנם אלא לנפקותא, ועוד שנזכר בתוכם שם ידו"ד באומרו מנעך ידו"ד מכבוד. והטעם, כי מה שאנו מצווים לכבד ללומדי התורה ולזקניה מפני שאור כבוד ה' שופע בהם, והמכבדם מכבד את ידו"ד, והרשע כיון שהוא מסולק מהקדושה אין לכבדו אלא אדרבה מצוה לשנאותו ולבזותו כדי להכניע הקליפה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. ולכן ראוי ליזהר שלא לתת שלום לאדם רשע, וכן פירש רשב"י (וארא כג, ב) על פסוק (שמ"א כה, ו) אתה שלום וביתך שלום, הקשו וכי דוד לא היה יודע שנבל היה רשע, והיאך היה מקדים לו שלום והיה קוראו חי, ותירצו כי מה שאמר דוד אתה שלום על הקב"ה אמר, כמו שפירשו שם, והקב"ה הוא הנקרא חי וכו', ואמר מכאן אוליפנא דהא לבר נש חייבא אסיר לאקדמא ליה שלם, ואי אצטריך יקדים ליה כדוד דבריך ליה לקב"ה ואתחזי דבגיניה קאמר, ואי תימא דרמאות הוה, לאו דהא כל מאן דסליק ליה לקב"ה ואתחזי דבגיניה קאמר לאו רמאות הוא, ומאן דאקדים שלם לזכאה כאילו אקדים ליה לקוב"ה, עכ"ל. ומה שאמר דהא כל מאן דסליק ליה לקוב"ה, כעין זה פירשו רבותינו ז"ל (ע"א טז, ב) דקאמר נאמן עלי הדיין, ובעונש החנפים נרחיב בשער הקדושה פרק יב ע"ש.
עוד יש בחינה י"א בכלל הכבוד, ליזהר מכל דבר שיש בזוי כבודו ית' או קלון, כי הפך הכבוד הוא הבזוי והקלון, כאומרו (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.
צריך ליזהר במה שאמר הכתוב פרשת שלח לך (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת וגו' ופירשו ז"ל בו כמה דרכים, ובכולם צריך ליזהר, אמרו בפיסקא האומר אין תורה מן השמים (סנהדרין צט, א), זה לשונם תנו רבנן כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים, דבר אחר זה אפיקורוס. ואת מצותו הפר, זה המפר ברית מילה. הכרת תכרת, הכרת בעולם הזה תכרת בעולם הבא, מכאן אמר רבי אלעזר המודעי, המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו ע"ה אין לו חלק לעולם הבא.