שער היראה · פרק טו · חלק א

אחר שדברנו בענין היראה ובחינותיה כפי אשר מצאנו בדברי הרשב"י ודברי רבותינו ז"ל, אמרנו לדבר בפרק זה בכמה פרטי דברים יעשה הירא כדי שיהא ניכר בו היראה.

ודרך כלל הוא ליזהר בכל הדברים שיהא בהם כבוד ה', ויחס לכבוד עם יראה, הוא מפני שמצינו בענין היראה ב' בחינות, הא' הירא מצד לא תעשה, כמ"ש בתיקונים (קמו, ב) דחילו דילה בפיקודין דלא תעשה, וסתם יראה זו היא שלא לעבור על מצות המלך. ויש יראה לקיים מצות עשה, כמו שכתוב (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, ואומר (שם קיב, א) אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, כי אם צוה שיעשה מצותו והוא בטל ונמנע מלקיים מצות המלך הוא נענש, וזה ודאי הוא דרך השכל. וכן אמרו ז"ל (מנחות מא, א) דבעידן רתחא ענשינן אעשה.

וכן דרך הכבוד שאנו חייבים לכבד את יוצרנו יש בו ב' בחינות האמורות, הא' לכבדו מפני יראתו ומצד זה ימנע עצמו מלעשות הפך רצונו, וסמך לזה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כז, יח) ושומר אדניו יכובד, ונודע כי כל שמירה היא לא תעשה כמ"ש (עירובין צו, א) כל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה, ושומר אדניו הוא המדה שבו נקרא הוא ית' אדנ"י, וכיון שזה נזהר בכבוד אדוניו שלא לעשות הפך רצונו ראוי שיכובד בעולם הבא, כענין כי מכבדי אכבד (שמ"א ב, ל) שפירש בזוהר בפרשת וילך (רפה, א), כי מכבדי בעולם הזה אכבד בעולם הבא.

הב' לכבדו כדי לעשות רצונו ומצותיו, וסתם כבוד הוא בבחינת עשה כמ"ש ז"ל במסכת קידושין פרק קמא (לא, ב) תנו רבנן איזהו מורא ואיזהו כבוד, מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו, כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא, עכ"ל. וכיוצא בזה פירשו בתיקונים ( קמו, ב) אוקירו דילה בפקודין דעשה, והעתקנו לשונו בשער היראה פרק ה'.

ומה שנמצא מכונה בספרי אנ"ך מענין הכבוד, רובם מורים על בחינת העשה, כענין (ישעיה כד, יד) על כן באורים כבדו ה', וכן כי מכבדי אכבד, כמה בחינות המפורשות בזוהר כולם מורים על בחינת העשה, וכן (שם כח, יג) ולקדוש ה' מכובד (ישעיה נח, יג), ופירשו ז"ל (שבת קיט, א) שהוא יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה, כבדהו בכסות נקיה. אמנם סמוך לו נמצא כבוד בענין בחינת לא תעשה, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר.

וכן מלבד זה נמצא כבוד בבחינת היראה כענין (דברים כח, נח) ליראה את השם הנכבד והנורא, נראה כי היותו נורא הוא מצד כבודו שהוא נקרא נכבד. וכן כבוד הנעשה לחכמים לקום מפניהם הוא מצד היראה שפירשו רבותינו ז"ל פסוק (קהלת ח, יג) וטוב לא יהיה לרשע וגו' אשר איננו ירא מלפני אלהים, על מי שאינו קם בפני רבו, זה לשונם (קידושין לג, ב) אמר רבי אלעזר כל תלמיד חכם שאינו עומד בפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים ותלמודו אינו מתקיים בידו ומשתכח שטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים. מורא זו איני יודע מה הוא כשהוא אומר תקום ויראת, הוי אומר מורא זו קימה, עכ"ל. ופשט הכתוב הוא לא יאריך ימים כצל הזה שמיד הולך לו, והטעם שלא יהיה לו טוב וגו' מפני שהרשע הזה איננו ירא מלפני אלהים לקום מפני רבו, הרי בפירוש כבוד מחמת היראה. וכן אמרו במדרש (במדבר רבה ז, ב) כי על הלויים שלא חטאו בעגל נאמר כי מכבדי אכבד.

וכיון שמצינו כבוד מחמת היראה ראינו לבאר בסוף שער זה תנאי הכבוד שחייבים אנו לכבד ליוצרנו, ובזה יוכר שאנו יראים ממנו ב' בחינות האמורות בענין הכבוד ישנם למעלה, בחינת הכבוד בענין עשה כבר פירשתי בסוף פרק ב' משער זה, שהחכמה תקרא כבו"ד, מפני שהיא משמשת בל"ב נתיבותיה תחת הכ"ע, וכן ת"ת כן משמש ועושה צווי אבא ואימא, הרי בחינת הכבוד מצד העשה.

עוד נמצא כבוד מצד היראה, וזהו טעם כבוד הזקנים שאנו מצווים, אמר באדרת נשא (זוהר דף קלא, ב) זה לשונו ואינון תליסר תקונים דדיקנא עילאה קדישא טמירא דטמירין תקיפין לתברא ולאכפייא כל גזרי דינין, מאן חמי דיקנא עילאה קדישא טמירא דטמירין דלא אכסיף מניה, ובגין כך כל שערוי קשישין ותקיפין בתיקונוי, עכ"ל. ובאדרת האזינו (רפט, א) כינו הזקן העליון בשם כבוד, זה לשונו בדיקנא דעתיקא קדישא תליא כל יקירו דכלא, מזלא דכלא אקרי, מההוא דיקנא מזלא יקירותא דכל יקירין וכו' וסוף דבריו בגין כך כל יקירו דיקירותא בהאי מזלא תליא, עכ"ל. וכיון שהכבוד תלוי למעלה ושם מקום אריכות הימים כנודע, וזה אינו חולק כבוד לזקן או לרבו שהוא במקום זקן ואין לו יראה לקום מפניו לא יאריך ימים. ואומר מלפני אלהים, ולא אמר אשר איננו ירא לאלהים, לרמוז אל הסוד האמור, והוא על דרך שפירש הרשב"י (זוהר פר' תרומה קעא, א) בענין מלפני ה'.

ועל דרך הפשט אפשר לדקדק מלפני אלהים, דהיינו רבו שהוא עומד לפני השכינה, כענין חי ה' אשר עמדתי לפניו (ע' מל"א יז, א) ופירשו ז"ל (מדרש שמואל ח) שעמד לפני אחיה השלוני רבו, הרי שיש בחינה בכבוד מצד היראה ואפילו שיהיה בבחינת העשה כדפירשתי.

לכן ראינו לבאר כל בחינות הכבוד שנמצא בתורה נביאים וכתובים הנוגע למעשה לכבד את יוצרנו, ושאר הדברים שצוונו לכבד. הראשונה שאנו חייבים הוא לכבד את שמו הגדול, ובכבוד שמו אנו מכבדים אותו, כי הוא ושמו הכל דבר אחד, וכבוד שמו היינו שם ידו"ד, ושאר השמות ששם ידו"ד הוא המקור להם, וצריך לנהוג בהם כבוד אם שלא לזורקן, ומכל שכן שלא למוחקן, שהמוחק שם משמות הקדושים עובר בלאו, ולא מבעיא בכבוד ידו"ד אלא בתשמישי קדושה צריך לנהוג בהם כבוד, והטעם שכיון ששרתה הקדושה והארה העליונה באותיות ההם הקדושה מתפשטת בכל הענפים ההם, וצריך לנהוג בהם כבוד, והיינו טעם שתשמישי קדושה צריכין גניזה.

וזהו טעם לכבוד הספר תורה, שאחר שנודע שהתורה היא שמו כמבואר בזוהר כמה פעמים (ואתחנן רסה, ב), ויתבאר במקומו, כמו ששמו נקרא נכבד כאומרו (דברים כח, נח) ליראה את השם הנכבד, גם התורה שהיא שמו צריך לכבדה לקום מפניה, וספר תורה להלבישו במפה יפה כמו שאדם חייב לאביו להלבישו וכו'. וזהו ענין מה שמצינו בכמה מקומות מהכתובים (תהלים כט, ב) הבו לה' כבוד שמו, וכמוהו רבים.

ומפאת בחינה זו צריך לנהוג כבוד בכל כתב מרובע אף על פי שלא נכתב בקדושה, והטעם שכיון שהאותיות האלה הם דמות כ"ב צורות קדושות שבהם נבראו כל העולמות, והאותיות התחתונות מורים על הצורות השכליות הדבקות באלהות, ראוי לכבדם, ואם מצאם בשוק או בשאר המקומות המבוזים שיגנזם במקום הראוי. וכבר אמרו בספר החסידים (סימן צז) שחסיד אחד נענש על שלא היה מכבד את דפי התפלה הנמצאות ושלא היה תופרם, עיין שם. ונראה לי שטוב ליזהר שאם היה קורא והוצרך להפסיק מאיזו סבה שיהיה, שיסתום הספר או יכסהו מפני כבוד התורה, שאם יהיה מגולה שמא יפול עליו מים או איזה לכלוך, כמו שיקרה דבר זה פעמים הרבה.

והחסיד הר"ר יוסף יעבץ ע"ה כתב במשנת (אבות ד, ו) כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, דברים הנוגעים לדרוש הכבוד שאנו בו, וראיתי להעתיקם הנה לרוב תועלתם למעשה, זה לשונו כתב הר"י ן' שושן ז"ל הטעם, שיכיר בדעתו מעלתה ואת יקר תפארת גדולתה, כי לא יערכנה זהב וזכוכית, ויסבור כי נקראת עוזו של הקב"ה, שנאמר (תהלים קלב, ח) אתה וארון עוזך. ויזהר אזהרה יתירה בכבוד עצמה, ובכבוד חכמיה, ובכבוד ספריה.

כבוד עצמה כיצד, לעסוק בה תמיד בנפש שוקקה, ויזהר אזהרה יתירה בכבוד עצמה שיהיה נקי וידיו ובגדיו נקיים והמקום שלא יהיה שם טנופת, וריב לי עם המתחסדים וקוראים הזמירות בשוקיים וברחובות מבלי שיקפידו אם יש בהם טנופת, ואם ישיבוני כי איך יתכן לצאת מביתם לבית הכנסת מבלי תורה, יהרהר ודי לו. ועוד ידעו ויכירו כי החושך עצמו מעבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואיה מצוה גדולה ורמה כהזדעזע כל גופו ואבריו קודם שיזכור את השם, ויביט אם הוא במקום הראוי והוא מקיים מצות את ה' אלהיך תירא, וכתיב (מלאכי ב, ה) וייראני ומפני שמי נחת הוא.

וכשהוא אומר בסדר היום ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן החוטאים, יאמר אותו בישוב וכוונה רצויה כאדם שראה כבשן האש לפניו והוא כפות להשליך אותו לתוכו, ונצול ונתנו לו ממשלה וגדולה, ואיזו אש אוכלת כדת השקר של עובדי ע"א, ואיזו ממשלה וגדולה כתורת אמת.

וכן יעשה כשיברך בצבור ויקשיב לשליח צבור כשקורא בתורה, כמ"ש בספר הזוהר, כי המכוין באותה שעה ותהיינה אזניו קשובות ועיני שכלו פתוחות, מעלין עליו כאלו קבלה מהר סיני, וכמו שלא היה שם כי אם קול אחד כן ראוי שיהיה עתה.

כבוד חכמיה כיצד, שינהיג בהם כבוד גדול ומורא כמורא שמים, שהרי מוראם מאת ה' אלהיך תירא נתרבה, ושירא אותם כראות פני אלהים, רוצה לומר כראות פני המלך ושופטיו ושוטריו.

כבוד ספריה כיצד, צריך להנאות ספריו ויניחם ויצניעם במקום הנבחר שבביתו, ויכסה אותם בטלית חשובה, וכמו שעושין תחבולות ותולין נסרין באויר להניח עליהם אוכלין לשמור אותם מן העכברים ומן החתולים, יעשה גם כן לשמור כבוד שמים. וכשהוא מטלטלם לא יטלטלם כשאר כלים, כי אם דרך כבוד וצניעות כמטלטל בגדי המלך בפני המלך, ולא יגע בהם כי אם בידים נקיות, ודברים אלו מסורים ללב וירא אלהים יצא את כולם.

ובגמרא (ברכות כד, ב) פרק מי שמתו אמר רב הונא תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטנופת שאי אפשר לו בלא תורה, ואמר ר"י בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. תניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע, ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק, לא פסק מאי, אמר רבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי, עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ, כה)וגם אני נתתי להם חוקיים לא טובים וגו', רב אדא בר מתנא אמר (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, רב אמר (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא. פסק מאי, אמר רבי אבהו עליו הכתוב אומר (דברים לב, מז) ובדבר הזה תאריכו ימים, עכ"ל. ופירש רש"י על רב שאמר הוי מושכי העון, כלומר דרך רוב בני העולם שעושים העבירות להנאת עצמן, וזה עושה עבירה בחנם, שהוא חושב שעושה מצוה בקריאה ועושה עבירה שמבזה את התורה באותה קריאה, ועל כן הוי מושכי העון בחנם, עכ"ל.

ובספר החסידים (סימן תתקמט) כתבו שבבית הכסא יחשוב האדם בהוצאותיו והוצאת הבית מה שהוא צריך, ורבינו יונה כתב בספר היראה שירגיל עצמו בחשבונות.

עוד צריך ליזהר בכבוד השם שלא יתחלל שם שמים על ידו, כדאמרו רבותינו ז"ל (יומא פו, א) זה לשונם תנו רבנן בזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו אשרי איש פלוני שלמד תורה אשרי אביו ואשרי רבו שלמדוהו תורה, אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה פלוני שלמד תורה ראיתם כמה יפים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ובזמן שאדם קורא ושונה ואין דבורו בנחת עם הבריות ואין מקחו ומתנו בשוק נאה ואינו נושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו ולרבו שלמדוהו תורה, אשריהם לבני אדם שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראיתם כמה מכוערין מעשיו וכמה מקולקלים דרכיו, עליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו.

ועוד אמרו שם, היכי דמי חלול ה', אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר, ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפלין, רב נחמן בר' יצחק אמר כגון דאמרי אינשי שארי ליה מאריה לפלניא. רבי יצחק בר אבדימי אמר כגון שחבריו בושים משמועתו, עכ"ל.

וכבר נודע מה שהחמירו ז"ל בענין חלול ה', אמר שם אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורים למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעיה כב, יד) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, עכ"ל.

ובזוהר (פנחס רלא, א) שהנדון בראש השנה תחלה הוא מי שאינו זהיר בכבוד ה', שנאמר (איוב א, ו) ויבאו בני האלהים להתיצב על ה', זה לשונו דינא קדמאה דכלא מאן הוא דלא יוקיר לשמא דקוב"ה ודלא יוקיר לאורייתא ולעבדוהי, אוף הכי מאן הוא דלא חייש על שמא קדישא דלא יתחלל בארעא, עכ"ל. ואמרו ז"ל (ויק"ר כב, ו) מצינו שויתר הקב"ה על ע"א ולא ויתר על חלול השם, שנאמר (יחזקאל כ, לט) ואתם בית ישראל איש גלולי עיניו לכו עבדו ואת שם קדשי לא תחללו, עכ"ל.

ובענין חלול ה' ראיתי להעתיק דברי החסיד הר"י יעבץ ע"ה במשנת (אבות פ"ד מ"ד) כל המחלל שם שמים בסתר, וסיום לשון המשנה הוא, נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחלול ה', ופירש הר"י ן' שושן אחד שוגג וכו' הוא טעם בפני עצמו, כמו שהסתר והגלוי שוין הם בחלול ה', כן השוגג והמזיד. והטעם כי העובר על מצות המלך יש הפרש לעובר בסתר או בגלוי, אבל השולח יד במלך עצמו הכל שוה, ואם באנו לדון היה ראוי לענוש יותר הסתר מהגלוי, כי המרים יד במלך בין גדוליו ושריו, פתיותו תצילהו, אבל בסתר אין עליו זכות כלל. וכן ענין השוגג והמזיד, כי כל אדם חייב לכתוב על לוח לבו שיש מלך מושל על הכל ושראוי לירא ממנו ולהזדעזע מכבודו, והעובר על זה דמו בראשו, היתכן שיאמר אדם למלך שכחתי והכיתיך שכחתי וקללתיך, ע"כ.

וכתב עוד החסיד הנ"ל שבכלל חלול שם שמים בסתר הוא המספר לשון הרע על חבירו בסתר, שהרי הוא עובר על ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים, כמו שאמרו ז"ל שלשון הרע גדולה מכולם, והעד על זה ענין מרים שדברה לשון הרע בסתר ובשוגג ונפרעו ממנו בגלוי, והעם לא נסע עד האסף מרים כדפירשו ז"ל שידעו כולם עונש לשון הרע, ע"כ כלל דבריו.

הבחינה הב' בענין הכבוד הוא מה שכתוב בבני עלי (שמ"א ב, כט) למה תבעטו בזבחי ובמנחתי וגו' ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי. נראה שצריך ליזהר שלא לכבד שום אדם ואשה קודם שיכבד להקב"ה, וכמוהו מה שאמרו ז"ל (ברכות יד, א) שאסור להקדים שלום לחבירו קודם שיתפלל במשכים לפתחו, ולכן צותה תורה לתת ראשית הכל לכהן שהוא חלק ה', אם בענין החלה שנקרא ראשית, אם לענין התרומות, וכן הבכורים.

עוד בחינה ב' אומרו ותכבד את בניך ממני, צריך ליזהר שלא לכבד שום אדם שיהיה כבודו יותר מכבוד המקום, כמו שאמרו ז"ל (קדושין לג, ב) על תלמיד אחד היושב לפני רבו אמר ר' אבהו אין תלמיד חכם רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית, שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים, עד כאן לשונו. והרמב"ם ע"ה (הל' ת"ת פ"ו ה"ח) פסק הלכה כרבי אבהו, ועם היות שהרא"ש ורב אלפס סוברין שאין הלכה כרבי אבהו, שכבוד תלמיד חכם השוה לכבוד המקום, את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, מכל מקום נפקא מינה לשאר אדם שאין ראוי לעמוד בפניהם או לכבדם יותר מכבוד המקום.

עוד בחינה אחרת כולל לכל המצות, והיא לכבד את המקום כמו שהוא מכבד את בני אדם אותם שהוא חייב בכבודם, כענין המלכים והנכבדים, וז"ש ותכבד את בניך ממני, ר"ל הלואי שהיינו שוים, אלא שכבדת אותם יותר ממני, וזהו ע"ד שאמרו ז"ל (ברכות כח, ב) יהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, גם כן יהא כבוד שמים עליכם ככבוד בשר ודם, וזו היא מדה הבינונית, אבל מן הראוי הוא לכבד את הקב"ה יותר מבני אדם, ע"ד כבד את ה' מהונך (משלי ג, ט), שפירש רבינו יונה ע"ה יותר מהונך (ע' ספר חסידים סימן ערה), כי מן הידוע הוא כי מלך בשר ודם אילו היה מצוה לו איזו מצוה איך היה זהיר לעשותה מלב ומנפש בעבור כבוד המלך, כעין זה יכבד ליוצרו. והאריך בבחינה זו חובת הלבבות שער חשבון הנפש בבחינה העשירית, ע"ש.

ואמרו ז"ל במדרש שמואל (פרשה יב) על ענין הארון שהיה במחנה פלשתים ו' חדשים, שנתרעם הקב"ה על ישראל מזה, זה לשונם א"ר שמואל בר רב יצחק, אמר להם הקב"ה לישראל אילו תרנגלתו של אחד מכם אבדה לא היה מחזר אחריה כמה מבואות עד שהיה מביאה, וארוני מחזר בשדה פלשתים ואין אתם מקפידים עליו, אף הוא הושיעה ימינו וזרוע קדשו, עכ"ל. והיינו מה שפי' שצריך ליזהר בכבוד המקום ככבוד בשר ודם.

עוד ענף אחד יוצא מזה, והוא ליזהר בכבוד נשמתו יותר מכבוד גופו, ומצינו שהנשמה נקראת כבוד, כי כיון שהנשמה חלק ממנו ית' המכבדה על ידי התורה ותיקון המצות ומעשים טובים מכבד להקב"ה, והגוף הנברא מטפה סרוחה הוא חלק העולם הזה חלק בני אדם, והגוף סוף כלה ואבד כמו שכל טובי העולם הזה ישובו הפסד וכליון מפני שנמשכו מעור הנחש וקליפתו, נמצא המכבד גופו יותר מנשמתו כמו המכבד לבני אדם יותר מהקב"ה, ולכן יזהר בכבוד נשמתו יותר מכבוד גופו, ולא יתן הראשית לגופו אלא בתחלה יתקן כבוד נשמתו ואחר כך גופו, כמו שאמרו ז"ל (ברכות י, ב) שאסור לאכול קודם שיתפלל, ובזוהר (בשלח סב, ב) אמר גם כן שצריך קודם שיאכל שיעסוק בתורה, שנאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, אחר שנפשו שבעה מתורה ותפלה, והיינו מה שאמר (שמ"א ב, כט) להבריאכם מראשית כל וגו' כדפי'.

וכיוצא לכל הדברים שלא יקדים חפציו לחפצי שמים, המשל, אם הוא בעל מלאכה יחלק היום חציו למלאכה וחציו לעסוק בתורה, שיהיה כבוד גופו שוה לכבוד נשמתו, וקודם עסק המלאכה יעסוק בתורה לתת ראשית לנשמתו, באופן שתהיה התורה עיקר והמלאכה טפל, ובזכות זה יצליח במלאכתו, כדפירשו רבותינו ז"ל (ע"ז יט, ב) דבר זה כתוב בתורה וכו' שהעוסק בתורה נכסיו מצליחין, ובתנאי שיקדים התורה למלאכה כדפירשתי, וכן מוכיחין הכתובים (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו וגו', אחר כך וכל אשר יעשה יצליח, וכן מוכיחים שאר הפסוקים. אבל אם יקדים חפציו לחפצי שמים יבא להתבטל מהתורה, כמ"ש (אבות פ"ד, מ"י) אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ודבר זה מנוסה אצל רבים.

וכן מכל ענייני העולם שאדם מכבד את עצמו יקח הוכחה לכבד את נשמתו, והוא מה שאמרו ז"ל במדרש (ילקוט משלי רמז תתקלב) בפסוק (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף, זה לשונם מגיד הכתוב שכשם שאדם זהיר בסלעו שלא יאבד כך צריך שיזהר בתלמודו שלא יאבד, ומה כסף קשה לקנותו כך דברי תורה קשים לקנותם, אי מה כסף קשה ליאבד אף דברי תורה כן, תלמוד לומר (איוב כח, יז) לא יערכנה זהב וזכוכית, קשים לקנותם כזהב ונוחין ליאבד ככלי זכוכית, עכ"ל.

וכיוצא בזה אמרו שם בפסוק זה, אמר ר"ל אם אין אדם הולך אחר דברי תורה הם אינם באים אחריו, וכן (אבות פ"ד מי"ד) רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה. ואם אדם מחפש אחריהם מתוך כך זוכה לחכמה ולבינה, שנאמר (משלי ב, ה) ודעת אלהים תמצא, עכ"ל.

נמצא שכמו שאדם מכבד גופו לרדוף אחר הכסף והזהב, ואילו יאמרו לו תלך למקום פלוני ושם תרויח כך וכך מעות לא יניח מלהשתדל בחריצות וזריזות, כן ישתדל בחריצות וזריזות אחר כבוד התורה שהוא כבוד לנשמתו, שאין כבוד בעולם הבא אלא התורה, שנאמר (שם ג, לה) כבוד חכמים ינחלו.

וכן כמו שהוא מכבד גופו בלבושים נאים יתקן נפשו במצות נאות, טלית נאה תפלין נאים, כמו שאמרו ז"ל (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות. במסכת שבת פרק ר' אליעזר דמילה (קלג, ב) זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, עשה סוכה נאה לולב נאה שופר נאה, כתוב ספר תורה לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכרכו בשיראות נאות. אבא שאול אומר הוי דומה לו, מה הוא רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחנון, עכ"ל.

עוד יש בחינה אחרת קרוב למה שכתבנו, והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיג, א) דרבי יוחנן הוה קארי למאניה מכבדותיה, והנה מזה נפשיט המשל לענין הנשמה, כי כמו שהגוף הזה מתכבד בבני אדם כשהלבושים נאים והם בלי כתם וכיוצא, כן הנשמה אין מכבדים אותה בעולם הבא אלא בעבור לבושה שהם אברי הגוף בהיותם נאים על ידי תקון המצות, והם נאים גם כן בלי כתמי העונות ובלי שום פגם, על ידי כך ימשך כבוד לנשמה, אבל אם יחסר אחד מאלה אין כבוד לנשמה, ולזה כיוונו בתיקונים ( כב, ב) באומרו כלים נאים באברי' דיליה, כי כמו שאדם צריך כלים נאים שיתלבש בהם כן צריך איבריו שהם לבוש לנשמתו שיהיו נאים בתנאים שפירשתי.

הבחינה הג' שלא יחשיב עצמו במקום שיש כבוד ה', והעד על זה בענין דוד כשהוכיחה אותו מיכל בת שאול שאמרה לו (שמ"ב ו, כ) מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים, ודוד המלך ע"ה השיב (שם ו, כא) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וגו'. ואמרו ז"ל בספרי, זה לשונם אמרה לו, של בית אבא היתה נאה ממך, חלילה להם שנראה מימיהם פסת יד ופסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם היו מכובדים ממך. ובמדרש רבה פרשת במדבר (ד, כ) אומר היו צנועים וקדושים. ומה אמר דוד, לפני ה' אשר בחר בי וגו', של בית אביך היו מבקשים כבוד עצמם ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים, עכ"ל.

והנה מיכל בת שאול הוכיחה את דוד המלך ע"ה כראוי לפי השכל, והוא שאין ראוי שיהיה כבוד ה' בהקל עצמו לפזז ולכרכר, שבהכרח יגלה עצמו, וכבוד ה' הוא שיהיה האדם בכובד ראש, ודוד השיבה שכיון שאי אפשר כבוד ה' פחות מזה, מניח אני כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמים, ואומר ומבקש הוא שיראה לכל כבוד שמים, ואם היה הולך בכבוד ראש לא היה נראה לכל כבוד שמים.

ונמצינו למדין בחינה ד' בענין כבוד ה', שלפעמים צריך ליזהר בכבוד ה' והוא בעומדו בתפלתו וכיוצא, שיהיה בכובד ראש, וזהו פירוש מלת הכבוד מלשון כבדות, והעד והנקלה בנכבד.

וכאשר יהיה עת שמחה לשמח את המקום כבוד ה' הוא בהקלות עצמו לפזז ולכרכר, וכיוצא בזה מצינו אהרן הכהן שצוהו ה' (ויקרא ו, ג) והרים את הדשן, עם כל מעלתו, וכן אלעזר בן אהרן שנאמר בו (במדבר ד, טז) ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן, שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה.

ובמדרש רבה (במ"ר ד, כ) על פירוש פסוק זה אמרו ז"ל, ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וגו' הה"ד (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד, אם לפני מלך בשר ודם צריך אדם לנהוג שפלות בעצמו קל וחומר לפני המקום, ותנינן הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, ללמדך שאין גאוה לפני המקום, אליהו אומר כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט, מעשה באיש אחד וכו' שני מעשיות הביאו שם, וכבר העתקנו מאמר תנא דבי אליהו בשער היראה פרק ד' שהביאו שם מעשיות אלו.

ואמר שם במדרש רבה אחר המעשיות האמורים, מכאן אתה למד שלא ינהג אדם גאוה לפני המקום, שכל המתגאה לפניו מתבזה, וכן הוא אומר (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, וכן אתה מוצא בדוד מלך ישראל שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום אלא בוזה עצמו לפניו כהדיוט להרבות כבודו של מקום, אימתי בשעה שהעלה הארון מבית אבינדב אשר בגבעה להביאו לירושלים, הה"ד (שמ"ב ו, א) ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף, אמר דוד איני מעלה את הארון בחשאי, מיד נתייעץ עם שרי האלפים והמאות שישלחו בכל ארץ ישראל שיתקבצו אליהם וילכו להעלותו, שנאמר (דה"א יג, א) ויועץ דוד עם שרי האלפים והמאות לכל נגיד וגו'. ואמרו עוד שם (שמ"ב ו, ד) ואחיו הולך לפני הארון, מכאן אמרו אחיו הולך לפניו, כיון שהעלו אותו היו תשעים אלף זקנים מהלכים לפניו והכהנים טוענים בו והלוים מנגנים וכל ישראל משחקים, מי שיש בידו לולב, מי שיש בידו תוף וכלי שיר, הה"ד (שמ"ב ו, ה) ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וגומר, זה לולב שאדם מנענע בו.

ועוד שם לקמיה (שם יד) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', בא וראה כמה בזה דוד עצמו לכבודו של הקדוש ברוך הוא, היה לו לדוד להיות מהלך לפניו סתם כמלך לבוש כלי מלכותו, לאו אלא לבוש כלים נאים לכבוד הארון ומשחק לפניו, מה שאפשר לומר שנאמר (דה"א טו, כז) ודוד מכורבל במעיל בוץ, וכל הלוים הנושאים את הארון וגו', דכתיב ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', מהו בכל עוז - בכל כחו, מהו מכרכר - שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר כירי רם, והיו ישראל מריעים ותוקעים בחצוצרות ובכל כלי שיר שנאמר (שמ"ב ו, טו) ודוד וכל ישראל מעלין את ארון ה' וגו', כיון שבאו ישראל לירושלים היו כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות וראו אותו מרקד ומשחק ולא היה איכפת לו, הה"ד והיה ארון ה' בא עיר דוד וגו', הרי לך שאשתו נשקפה עליו, ומנין שכל נשי ירושלים כן, כי היא אומרת לו (שמ"ב ו, כ) מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר וגומר, כיון שראתה אותו משים עצמו כהדיוט נתבזה בעיניה.

ועוד האריכו שם בענין שאמרה לו כהגלות נגלות אחד הרקים, ופירשו שם שהוא הריק שבריקים, שאין ריקם ממנו בכל המצות. והוא השיב ונקלותי עוד מזאת, ואמר שם ואל תאמרי שהייתי בעיני אחרים ולא בעיני עצמי, תלמוד לומר והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, אמר לה אותן בנות ישראל אותם אמהות אינן אמהות אלא אימהות, לוואי יהא לי חלק עמהם לעתיד לבא הה"ד ועם האמהות אשר אמרת לואי עמם אכבדה, ולפי שאמרה מיכל כן נענשה שכן כתיב אחריו (שם ו, כג) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, והכתיב (שמ"ב ג, ה) יתרעם לעגלה אשת דוד, שגעה כעגלה ומתה, היינו דכתיב עד יום מותה, הא ביום מותה היה לה.