סימן מו
אכשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה כששומע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה כשלובש יברך מלביש ערומים כשיניח ידיו על עיניו יברך פוקח עורים כשישב יברך מתיר אסורים כשזוקף יברך זוקף כפופים כשיניח רגליו בארץ יברך רוקע הארץ על המים כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי כשהולך יברך המכין מצעדי גבר כשחוגר חגורו יברך אוזר ישראל בגבורה: הגה או לובש האבנט המפסיק בין לבו לערוה. (ב"י בשם הראב"ד) כשמשים כובע או מצנפת בראשו יברך עוטר ישראל בתפארה. כשיטול ידיו יברך על נטילת ידים. כשירחץ פניו יברך המעביר שינה מעיני וכו' ויהי רצון וכו' עד בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל ואין לענות אמן אחר המעביר שינה מעיני עד שיחתום גומל חסדים טובים לעמו ישראל שהכל ברכה אחת היא:
בעכשיו מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי הארצו' שאינם יודעים אותם נהגו לסדרם בבה"כ ועונין אמן אחריהם ויוצאים ידי חובתן:
גחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות:
דצריך לברך בכל יום שלא עשני גוי שלא עשני עבד שלא עשני אשה: הגה ואפי' גר יכול לברך כן [ד"ע] אבל לא יאמר שלא עשני גוי שהרי היה גוי מתחלה [אבודרה"ם] והנשים מברכות שעשני כרצונו:
האם קדם וברך זוקף כפופים קודם שבירך מתיר אסורים לא יברכנה:
ויש נוהגין לברך הנותן ליעף כח ואין דבריהם נראים: הגה אך מנהג פשוט בבני אשכנזים לאומרה:
זיש נוהגים לברך ברכו' אחרות נוספות על אלו וטעות הוא בידם:
חכל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן כגון שלא שמע קול התרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר אומר אות' ברכה בלא הזכרת השם: הגה וי"א דאפי' לא נתחייב בהן מברך אותן דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג ואין לשנות [טור ותוס' הרא"ש פרק הרואה ור"ן פ"ק דפסחים וכל בו]:
טלא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אע"פ שהוא אומרה דרך תחנונים וי"א שאין לחוש כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים ונכון לחוש לסברא ראשונה: הגה אבל המנהג כסברא אחרונה שהרי בימי הסליחות מתפללין הסליחות ואח"כ מברכין על התורה עם סדר שאר הברכו' וכן בכל יום כשנכנסין לב"ה אומרים כמה פסוקים ותחנונים ואח"כ מברכין על התורה ונהגו לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר ואין לשנות [וכן משמע בתוס' ומרדכי פ"ק דברכות] וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וגו' בשכמל"ו כי לפעמים שוהין עם ק"ש לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה [טור]: