שער הענוה · פרק ו · חלק ב
ובזוהר (פ' בלק דף קצג ע"ב) על ענין בלעם שהיה משבח עצמו ואמר (במדבר כג, טו) ואנכי אקרה כה, והקשו שם שהרי אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל באומות העולם קם, ואי כל דא הוה בידיה, וכל כך תקיף בחכמתא דישבח גרמיה בחילא תקיף, דכתיב ואנכי אקרה כה, אעקר לכה מהאי, היאך יכילו לקטלא ליה, אלא בספרא דחכמתא דשלמה מלכא הכי אמר, תלת סימנין אינון, סימן לעבירה ירקון, סימן לשטות מלין, סימן דלא ידע כלום, שבוחי. ודא אכרע לשאר, שוטה בכל עבירות, כולא אית ביה. והא כתיב יהללך זר ולא פיך, ואם לאו זר, פיך. לאו הכי, אלא אי לא הוי מאן דאשתמודע לך, אפתח פומך למללא ולאודעא מלי קשוט באורייתא, וכדין פתיחו דפומך ישבחון וינדעון מאן את, דלית מלה בעלמא דישתמודעון ליה לבר נש אלא בזמנא דאפתח פומיה, פומיה יהודע לבני נשא מאן הוא, ההוא רשע דבלעם שבוחי משבח גרמיה בכולא ועם כל דא גניבו דעתא קא גניב ואסתלק במילוי, עד כאן לשונו. ושם פירש שהיה משבח עצמו (במדבר כד, טז) נאום שומע אמרי אל ויודע דעת עליון, שהשומע דברים אלו נראה שהיה נביא גדול ולא כן, כדפי' שם.
וכיוצא בזה פירשו במדרש (בר"ר טז, ג) זה לשונו רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, אומרין לפרת למה אין קולך הולך, א"ל איני צריך, מעשי מודיעין אותי, אדם נוטע בי נטיעה והיא עושה לל' יום, זורע בי ירק והיא עומדת לג' ימים. אומרים לחדקל למה קולך הולך, א"ל הלואי נשמיע קולי ונראה. אומרים לאילני מאכל למה אין קולכם הולך, א"ל אין אנו צריכין פירותינו מעידין עלינו. אומרים לאילני סרק למה קולכם הולך, א"ל הלואי נשמיע קולינו ונראה, עד כאן לשונו.
ומכל מקום מותר לאדם להודיע את עצמו במקום שאין מכירין אותו, כדאמרינן בנדרים (דף סב ע"א) רבא רמי כתיב (מל"א יח, יב) ועבדך ירא את ה' מנעוריו, וכתיב (משלי כז, ב) יהללך זר ולא פיך, לא קשיא הא באתרא דידעי ליה הא באתרא דלא ידעי ליה, דאמר רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה, עד כאן לשונו.
וכן אמרו במדרש משלי (כו, ד-ה) אל תען כסיל כאולתו, ומה כתיב אחריו ענה כסיל כאולתו, אמר רב הונא אל תען כסיל במקום שמכירין אותו ואתה, פן תשוה לו גם אתה, שלא יאמרו באו וראו חכם נושא ונותן עם כסיל. אמר רבי יהושע בן לוי, ענה כסיל כאולתו במקום שאין מכירין אותך ואותו, למה, פן יהיה חכם בעיניו, שלא יהיו אומרים אלולי לא היה חשוד בדברים שהוא מדבר עליו לא היה שותק לו. וכן הוא אומר (משלי כו, ח) כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, אמר רבי אלכסנדרי כל מי שחולק כבוד לכסיל כזורק אבן למרקוליס, עד כאן לשונו.
עוד ממנהגי הכניעה כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ד) זה לשונו והשביעי, כשהוא מתעסק במעשה ממעשי העבודה כצדקה ותפלה ומצוה, שלא יתעסק בו ובלבבו ישים גאוה וגובה, אבל יכנע וישפל לפני הבורא בנגלהו ובנסתרו, ואל יחשבהו בנפשו למאומה אצל גודל מה שהוא חייב בו לאלהים מכפלי המעשה ההוא, כמו שכתוב (מיכה ו, ו) במה אקדם ה' וגו' הירצה ה' באלפי אלים וגו', עד כאן לשונו.
ורבותינו ז"ל פירשו במסכת ברכות (דף י ע"ב) ענין דומה לזה, זה לשונם אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, משה תלה בזכות אחרים שנאמר (שמות לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, לפיכך תלו לו בזכות עצמו, שנאמר (תהלים קו, כג) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו. חזקיהו תלה בזכות עצמו, שנאמר (מל"ב כ, ג) זכר נא את אשר התהלכתי לפניך, לפיכך תלו לו בזכות אחרים, שנאמר (שם יט, לד) וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי, עד כאן לשונו.
עוד בסנהדרין (דף צג ע"ב) שנחמיה נענש מפני שאמר (נחמיה ה, יט) זכרה לי אלהי לטובה, זה לשונו מכדי כל מלי דעזרא נחמיה אמרינהו, ונחמיה בן חכליה מאי טעמא לא איקרי ספרא על שמיה, אמר רבי ירמיה בר אבא שהחזיק טובה לעצמו, שאמר זכרה לי אלהי לטובה, דוד נמי אמר (תהלים קו, ד) זכרני ה' ברצון עמך, הוא לא אמר הכי, עד כאן לשונו.
וכתב החסיד ה"ר יוסף יעבץ ע"ה במשנת (אבות פ"ב מי"ג) אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. כי זה החילוק הוא מה שהיה בין רבי אליעזר ובין רבי עקיבא, שרבי אליעזר אמר כ"ד רננות ולא נענה, ורבי עקיבא אמר אבינו מלכנו ונענה (תענית דף כה ע"ב), כי רבי אליעזר היה לו זכות אבות והיה בוטח בזכותו ובזכותם, ורבי עקיבא לא היה לו זכות אבות כי היה בן גרים ולא מחשיב עצמו לכלום, לכך נענה.
וכן צריך אדם שלא ישאל אלא מאוצר העליון שהוא אוצר מתנת חנם, כמו ששאל משה רבינו עליו השלום, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (דב"ר ב, א) על ואתחנן אל ה' (דברים ג, כג).
עוד ממנהגי הנכנע כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ד) שכאשר ייטיב לו הבורא בעולם הזה עושר ורוב ממון, שיכנע לאל מפני כובד משא חובת ההודאה עליהם, וישפל לפניו מיראתו שלא תהיה לנקמה, כמו שנאמר (קהלת ה, יב) עושר שמור לבעליו לרעתו.
וכן דרשו במדרש הנעלם (פ' חיי שרה דף קכא ע"ב) זה לשונו וכל אינון דהוו רמיזא מדיוקניה דאדם הראשון, ביה לקו ומיתו, דכך אורחוי דקודשא בריך הוא, יהיב עותרא לבר נש, למה, למיזן עניי ולמעבד פיקודוי, לא עביד האי ואיתגאי ביה, ההוא עותרא ביה ילקי, דכתיב עושר שמור לבעליו לרעתו, יהיב ליה בנין למה למילף להו אורחוי דקודשא בריך הוא ולמיטר פיקודוי, כאמור באברהם (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו', לא עביד הכי ומתגאה בהו לקי, דכתיב (איוב יח, יט) לא נין לו ולא נכד בעמו. וכן כהאי גונא כד יהיב קודשא בריך הוא משפירותא טבא עילאה דאדם הראשון בהו, למה, בגין למיטר פיקודוי ולמיעבד רעותיה, לא עבדו כדין, איתגאו ביה, וביה לקו בהאי שפירותא, עד כאן לשונו.
ועוד כאשר יקרא בתורה ובספרי הנביאים ורואה הגמול והעונש, ויודע בנפשו כי קצר בחובת האלהים, יתחייב להכנע ולהשפל לפני הבורא יתברך מיראתו ומענשו, כמו שנאמר ביאשיהו (מל"ב כב, יא) ויהי כשמוע המלך את דבר ה' ויקרע את בגדיו, ואמר לו הבורא (שם כב, יט) יען רך לבבך ותכנע מפני וגו'.
עוד כתב (ש' הכניעה פ"ו), שיהיה יקר רוח וגבה נפש בענייני העולם הבא, שלא יספיקו לו מהם מה שיזדמן, ולא יאמר די במה שתמצא ידו מהם, אבל ימעט בעיניו מעשהו ויכלתו והשתדלותו בעיניו, ותגבה נפשו אל מה שלמעלה מזה תמיד, כמ"ש ביהושפט (דה"ב יז, ו) ויגבה לבו בדרכי ה', ויתרעם על נפשו בקיצורו בענייני תורתו לפני האלהים ולפני בני אדם, ויבקש מהאלהים עזר ואומץ, ויניח לכבוד הבורא ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלהים יתברך בין לבדו בין בתוך מקהלות בני אדם, כמו שאמר על אהרן על גדולת מעלתו, והרים את הדשן וגו' (ויקרא ו, ג), וחייבו הבורא להוציאו בכל יום תמיד להשפילו ולהסיר הגבהות מלבו, וכמו זה אמרו בדוד (שמ"ב ו, טז) ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה', ואמר (תהלים קיט, מו) ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש.
עוד כתב (ש' הכניעה פ"ו) שיקום מן הרשעים לכבוד הבורא, ואל תשיאהו מחילתו לבני אדם בייסר עצמו, למחול בדבר האלהים או למי שדבר בנביאיו וחסידיו וסגולתו, ואל ינהג בעושק בני אדם איש את רעהו כמנהגו במחילתו להם בעשקם אותו, אך יציל העשוק ויעזור להצילו מיד העושק, כמו שכתוב (ירמיה כא, יב) דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק, ואמר איוב (איוב כט, יז) ואשברה מתלעות עול וגו', ויורה בני אדם עבודת האל, ויוכיחם ויכלימם ויצום על הטוב ויזהירם על הרע בידו ובלשונו, כמ"ש בפנחס (תהלים קו, ל) ויעמוד פינחס ויפלל ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם.
ובזוהר (פ' ויחי דף רלט ע"א) פירש בפסוק (תהלים לז, א) אל תתחר במרעים, זה לשונו מאי אל תתחר, אל תתחבר מבעי ליה, אלא אל תעביד תחרות במרעים, בגין דלא ידעת יסודא דגרמך, ולא תיכול ליה, דילמא הוא אילנא דלא איתעקר לעלמין ותדחי מקמיה. אל תקנא בעושי עולה, דלא תשגח בעובדיהון ולא תיתי לקנאה עלייהו, דכל מאן דחמי עובדיהון ולא קני לקודשא בריך הוא אעבר על תלת לאוין, דכתיב (שמות כ, ג-ה) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל וכל תמונה לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, בגין כך בעי ליה לבר נש לאתפרשא מינייהו ולמסטי אורחיה מינייהו, עד כאן לשונו.
עוד כתב (ש' הכניעה שם) שיסתפק לו מסבות המזון מה שיזדמן ומה שימצא, מאשר תהיה נפשו נמבזה ונקלה בעיניו, ולחנוך אותה לעמוד מתאותה הגופנית, ולהפנות לפרוע טובות הבורא על גודל טובותיו ורוב חסדו עליו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, לב) דרך מצותיך ארוץ. ושיהיה לו מעט דברים, וקולו נמוך, ומעט שחוק, ומעט שבועה בשם אפילו על האמת, ולא יעבור על לשונו כזב, ולא ישב בסוד משחקים, ולא ישמח במה ששמחים עמי הארץ מתענוגי העולם, מכניעה ושפלות לא מצד גדולה והתנשא, וכמו שאמר הנביא (ירמיה טו, יז) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני, עד כאן לשונו.
וכאשר יזכור האדם ענין גלות השכינה אשר בעוונותינו היא גולה, כאומרו (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, וכצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו (משלי כז, ח), זה הקדוש ברוך הוא דכתיב בו (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה, כדפי' בתיקונים (דף א ע"ב), ועונותינו האריכו קצינו, ראוי שיכנע באמתות ולא יכנס בלבו שמחה על כל הפגם שפגם בעונותיו.
ואמרו בתיקונים (דף קח ע"ב) בענין גלות קודשא בריך הוא ושכינתיה, שבגלות קודשא בריך הוא ושכינתיה מתלבשים בעשר כתרין תתאין, זה לשונו ואלין קליפין אינון מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים, באלין קליפין מתלבשין קודשא בריך הוא ושכינתיה, לקיימא בשכינתיה (תהלים קג, יט) ומלכותו בכל משלה, ולקיימא ביה (שם מז, ח) כי מלך כל הארץ אלהים. אבל לעילא באתריה אתמר (שם ה, ה) לא יגורך רע, אלא קליפין דיליה לעילא אינון לבושין מכמה גוונין שפירן דנהורא, דמנהון אתפשט קודשא בריך הוא כביכול בגלותא ואתלבש באלין אחרנין, בגין לנטרא לישראל דאינון מתלבשין באלין קליפין, ודא איהו (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר.
ואמר אחר כך דאלין קליפין גרמין אפרשותא בין קודשא בריך הוא וישראל, ודא איהו רזא (שם נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהים.
ואמר עוד אחר כך ועשרה לבושין אינון דקדש איתמר בהון ה' בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. בההוא קליפה דגרם בר נש לאלבשא שם ה', ביה נטיל נוקמא מניה, ובגין דא (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ובגין דא תקינו בהבדלה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך, דלא יחבר קליפין דחול, עד כאן לשונו לעניננו.
והרי בפירוש שעונותינו גורמים שיתלבש קודשא בריך הוא ושכינתיה בעשר קליפין, ועל זה נאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים, וכן בדד ישב, ואותה הקליפה שגרמה בעונינו להתלבש קודשא בריך הוא שם היא תפרע ממנו כמבואר במאמר, אם כן איך ישמח בהיותו יודע כמה חטא וכמה מחיצות על מחיצות גרם שיתלבשו קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזהו סיבת אריכות הגלות.
ועוד במדרש איכה (הקדמה, י), העבדתני בחטאתיך (ישעיה מג, כד), ראו מה גרמו עונותיכם, להחריב את ביתי ולשרוף את היכלי ולהגלות את בני בין אומות העולם ולישב לי בדד, איכה ישבה בדד, עד כאן לשונו. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף צז ע"ב, פדר"א פמ"ב) שאין ישראל נגאלין אלא מתוך תשובה, כדי שישתברו הקליפות.
ולכן ראוי לאדם שידמה לקונו, כמו שאמרו (ברכות דף נח ע"ב, ת"ז דף א ע"ב) דיו לעבד להיות כרבו, וכמו שבגלות אבינו מצטער בצערנו שנאמר (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר, ופי' לא צר לא' צר, שהגיע הצרה אפילו לא' העליונה, כדפירש בבהיר וכן בזוהר בפרשת וירא (דף קכ ע"ב), כן ראוי לאדם להצטער.
וכמו שהוא בוכה כדכתיב (ירמיה יג, יז) במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, ופי' במסכת חגיגה (דף ה ע"ב) מקום יש לו להקדוש ברוך הוא שבו בוכה, ומסתרים שמו. כן ראוי שיבכה.
וכמו שמיום שחרב בית המקדש אין שחוק לפניו, כדגרסינן בפרק קמא דע"א (דף ג ע"ב), אמר לו רב אחא מגדלאה לרב נחמן בר יצחק, מכי חרוב מקדשא אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיה מב, יד) החשתי מעולם. כן אין ראוי שימלא פיו שחוק, כענין ריש לקיש (ברכות דף לא ע"א).
וכן כאשר יחשוב שבעונותיו הפריד קול מדבור, שבגלות היא אומרת נאלמתי דומיה (תהלים לט, ג), כן ראוי שיסבול ויאלם עצמו בשעה שיבזוהו או יכעיסוהו, שהרי הקדוש ברוך הוא סובל נכרים מרקדים בהיכלו בסבתינו, ושמו הגדול מחולל על ידינו, והיאך לא יסבול אדם מחבירו כעס או ביזוי וכיוצא, ובפרט מהנכרי, כדכתיב (איכה ג, ל) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה כי לא יזנח לעולם ה' וגו'.
וכמו שבעונותינו גורם שפלות השכינה, כאומרו (ישעיה כו, ה) ישפלנה ישפילה וגו' עד עפר, כדפי' בשער היראה (פ"ט) ובשער התשובה (פ"ז), כן ראוי שיהיה שפל ולא יבחר גבהות המקומות. וכמו שקולה נמוך, כדכתיב (ישעיה כט, ד) ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך, כן ראוי שיהיה קולו נמוך כאבל, והיינו (תהלים לה, יד) כאבל אם קודר שחותי. ולא יתקשט במלבושים נאים אלא בשבת ויום טוב, שאז היא פושטת בגדי חול מהגלות ולובשת בגדי מלכות כדפי' בתיקונים (דף ג ע"ב).
וכן ראוי שלא יתענג בימי החול בתענוגי העולם, אלא יצמצם עצמו בכל האפשר, שבימי החול העולם מלובש בקליפת התחתון שהוא אל אחר, ונמצא מענג לאלהים אחרים. ופירשו ענין זה בזוהר פרשת ויקהל (דף רז ע"ב) גבי היושב בתענית בשבת, אמר שתקנתו שיתענה יום אחד בשבוע תעניתא לתעניתא, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, מאי טעמא, דא בטיל עינוגא דשבתא יבטל ענוגא דחול, ואי איהו מבטל עינוגא דשבת וקא מתענג בחול, דמי דחשיב לאלהא אחרא יתיר ממה דחשיב לקודשא בריך הוא, רוחא עילאה קדישא דקודשין דשרייא עליה לא עניג ובטיל ליה מניה, רוחא אחרא דחול דשריא לבתר על עלמא חשיב וקא מענגא ליה, כדין מהדרן ומתפרעאן מניה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, בגין כך אצטריך תעניתא אחרינא ביומא קדמאה דחול בזמנא דשריא על עלמא ההוא רוחא דחול, עד כאן לשונו.
וכן מטעם גלות שכינה ראוי להצטער במזונותיו ולא להתענג, שהרי היא בגלות אין לה שאר כסות ועונה כנודע (ת"ז דף כב ע"א-ע"ב). וכן ראוי ללכת ממקום למקום להתגרש בגלות השכינה, כמו שהיא גולה ממקום למקום, וכדפי' בריש הקדמת התיקונים (דף א ע"ב).
ובמעלת המצטער בעבור שכינה נאמר (תהלים קמו, ה) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו, כדפירש בזוהר (פ' ויקהל דף קצח ע"א) זה לשונו שברו על ה' אלהיו, ולא אמר תקותו, ולא בטחונו, אלא שברו, אל תקרי שׁברו אלא שׂברו, דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו ולתברא תבירו על תבירו, וכלא על ה' אלהיו, כמד"א (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום, (שם סט, ח) כי עליך נשאתי חרפה, כגוונא דיעקב דכתיב (בראשית מב, א) וירא יעקב כי יש שבר במצרים, דהא תבירו דגלותא חמא, דהוה ליה במצרים ושוי תוקפיה בקודשא בריך הוא, ובנוי דיעקב סבילו תבירו דגלותא ולא אשתנו מגו רזא דמהימנותא דאבהתהון, ושמא דקודשא בריך הוא הוה בגלותא רגילא בפומייהו, ועל דא כתיב (שמות ג, יג) ואמרו לי מה שמו, בגין דהוו ידעין ליה ולא אנשו ליה לעלמין, וסבלו תבירו דגלותא עלי קודשא בריך הוא, ובגין כך זכו לפורקנין ונסין ולאתוון סגיאין, וקדישין עליונין דסבלין תבירו דגופא מאתר לאתר על קודשא בריך הוא על אחת כמה וכמה דזכאין אתון למיעבד לכו נסין ופורקנין ותזכון לחיי עלמא דאתי, עד כאן לשונו.
וכן דוד המלך עליו השלום היה מצטער על השכינה, שאמר (דה"א יז, א) הנה אנכי יושב בבית הארזים וארון ברית ה' תחת יריעות, ואמר (תהלים קלב, ד) אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'. ועל דרך זה יאמר האדם כשהוא בהשקט בביתו, הנה אני בשלוה ובהשקט ובטח בביתי, ושכינתו יתברך מטולטלת בגלות מצד עונותינו, ואין לה אפילו אוהל יריעות, שהוא אומרו (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים, כדפירש ענינו בזוהר (ויקרא פ' תזריע דף מה ע"ב) על גלות השכינה.
ולכן אפילו העשיר ראוי להצטער כמו עני במאכלו ובפיזור בני ביתו, ויתן השאר לצדקה, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום (דה"א כב, יד) והנה בעניי הכינותי לבית ה' וגו', ופירשו רבותינו ז"ל בירושלמי דפאה (פ"ד ה"ב) בעוניי, בעינוי, שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים. וכמוהו נאמר באנשים הרבה במסכת תעניות שהיו נוהגים כן.
ואם איש עני הוא, כל שכן שראוי לקבל יסורין באהבה ולא יקוץ בהם, ולא יבקש תחבולות להתבטל מהתורה ולטרוח בענייני העולם כל היום כדי לברוח מן העוני, כי העוני נתן לו לכפרת עונותיו, ואם יברח מזה לא חסרו לבורא המציאות שיפרע ממנו חובו, ואין ראוי לעבד לברוח מתחת יסורי אדוניו אלא לקבלם בסבר פנים יפות. ומעלת העניים יתירה על העשירים, והעד דוד ושלמה, כי שלמה ראש הלבנה במילואה ודוד בחסרונה, ודוד הוא בסוד (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה, ועולה במעלה נפלאה, וכן לעתיד לא ינתן כוס של ברכה לברך אלא לדוד כדפי' בפסחים (דף קיט ע"ב). ועוד במעלת הצדיקים המתייסרים בעוני ובשאר יסורין, האריכו בפרשת וישב (דף קפא ע"א), והעתקנו לשונו בשער התשובה (פ"ד).
עוד במעלת המשפיל עצמו בעבור השכינה, פירש ברעיא מהימנא (פ' תרומה דף קנח ע"ב) שזוכה לנשמה מקודשא בריך הוא ושכינתיה, זה לשונו אבל מאן דאיהו עני דממית גרמיה בגינה, כגוונא דילך רעיא מהימנא, איהי קרבן יורד תחותך, ואמאי בגין דמאן דאשפיל גרמיה בגין שכינתיה דקודשא בריך הוא, איהו נחית עליה, והאי הוא דאמר הנביא (תהלים קלח, ו) כי רם ה' ושפל יראה וגבוה, ועוד (ישעיה נז, טו) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו וגו' ואת דכא ושפל רוח, דאף על גב דאנא מרום וקדוש, אשכון בגין ההוא דאתעביד דכא ושפל רוח בגין שכינתי, לסלקא לה משפלות דילה עטרה על רישיה, אנא נחית לדיירא עמיה, ובתר דבעלה דשכינתא נחית על בר נש איהי נחיתת מעל רישיה ויהיבת אתרא דרישא לבעלה ונחיתת לרגלוי דמלכא, ורזא דמלה השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה סו, א), דמיומא דירית בר נש נשמתא כלילא מקודשא בריך הוא ושכינתיה מההיא שעתא איתקרי בְּרֵיה, אמר חד תנא וכי מההוא יומא אתקרי בריה, מנא ליה מהאי קרא דאמר דוד בספר תהלים (תהלים ב, ז) אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, עד כאן לשונו.
עוד ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רלט ע"א) זכאה איהו מאן דאשתדל בגלותא בתראה למינדע לשכינתא לאוקיר לה בכל פיקודין ולמיסבל בגינה כמה דוחקין, כמה דאתמר אגרא דכלה דוחקא, עד כאן לשונו.
ומי שאינו תומך במעשיו לשכינה עליו נאמר (ישעיה נא, יח) אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה, ובפרט יתן הדין אם יזדמן ביאת המשיח שיבא, כדפירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' שמות דף ז ע"ב) זה לשונו רבי שמעון זקף ידוי ובכה ואמר, ווי מאן דאזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקיה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זימנא, ווי מאן דאזדמן, בגין דכד ייתי קודשא בריך הוא לפקדא לאיילתא, יסתכל מאן אינון דקיימין בהדה, בכל אינון דמשתכחי עמה, בכל עובדוי דכל חד וחד, ולא ישתכח זכאי, דכתיב (ישעיה סג, ה) ואביט ואין עוזר, וכמה עקתין על עקתין לישראל. זכאה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זימנא, בגין דההוא דאתקיים במהימנותא יזכה לההוא נהירו דחדוה דמלכא, עד כאן לשונו.
הענוה כתב הרמב"ן באגרת ששלח לבנו, וראיתי להעתיקה לתשלום קניית מדת הענוה, זה לשונו שמע בני מוסר אביך ואל תטוש, והתנהג תמיד לדבר בנחת כל דבריך לכל אדם בכל עת, ובזה תנצל מן הכעס שהיא המדה הרעה להחטיא את האדם. וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (נדרים דף כב ע"א) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו, שנאמר (קהלת יא, י) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה.
וכאשר תנצל מן הכעס, תעלה על לבך מדת הענוה הטובה מכל הטוב, שנאמר (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה'. ובעבור הענוה תעלה על לבך מדת היראה, כי תתן אל לבך תמיד מאין באת ולאן אתה הולך, ושאתה רמה ותולעה בחייך אף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני הכבוד, שנאמר (מל"א ח, כז) [הנה] השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי לבות בני אדם, ואמר (ירמיה כג, כד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'. וכאשר תחשוב את כל אלה תירא מבוראך ותשמר מן החטא. ובמדות האלה תהיה שמח בחלקך המגיעך. וכאשר תתנהג במדות הענוה להתבושש מכל אדם, ותתפחד ממנו, ומן החטא, אז תשרה עליך רוח שכינה וזיו כבודה וחייו וחיי העולם הבא.
ועתה בני דע וראה כי המתגאה לבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש המקום, שנאמר (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש. ולמה יתגאה לב האדם, אם בעושר, (שמ"א ב, ז) ה' מוריש ומעשיר. ואם בכבוד הלא לאלהים הוא, שנאמר (דה"א כט, יב) והעושר והכבוד מלפניך, ואיך יתפאר בכבוד קונו. ואם יתפאר בחכמה, (איוב יב, כ) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. נמצא הכל שוה לפני המקום, כי באפו משפיל הגאים וברצונו יגביה השפלים, על כן השפל עצמך וינשאך המקום.
על כן אפרש איך תתנהג במדת הענוה ללכת בה תמיד, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תבט בפני אדם בדברך עמו. וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, אם עשיר וחכם, עליך לכבדו, ואם הוא רש ואתה עשיר ממנו, או שאתה חכם ממנו, חשוב בלבבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם חוטא הוא שוגג ואתה מזיד.
בכל מעשיך ודבריך ומחשבותיך ובכל עת, תחשוב בלבך כאילו אתה עומד לפני המקום ושכינתו עליך כי כבודו מלא עולם, ודבריך יהיו באימה ויראה כעבד לפני רבו, והתבייש מכל אדם, ואם יקראך איש לא תעננו בקול רם רק בנחת כעומד לפני רבו.
והוי זהיר תמיד בתורה אשר תוכל לקיימה, וכאשר תקום מן הספר חפש באשר למדת אם יש בו דבר שתוכל לקיימו. ופשפש במעשיך בבקר ובערב, ובזה כל ימיך יהיו בתשובה. והסר כל דבר מלבך בעת התפלה, והכן לבך לפני המקום, וחשוב הדבר קודם שתוציאנו מפיך, וכן תעשה כל ימי חייך בכל דבר ודבר, ולא תחטא, ובזה יהיו כל מעשיך ישרים ותפלתך זכה וברה ונקיה ומכוונת ומקובלת לפני המקום, שנאמר (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזניך.
תקרא האגרת הזאת פעם אחת בשבוע, לא תפחות, לקיימה וללכת בה תמיד אחרי השם, למען תצליח בכל דרכיך, ותזכה לעולם הבא הצפון לצדיקים, עד כאן לשונו.
וכאשר ישתדל האדם לקיים מדת הענוה כמו שכתב הרמב"ן ע"ה באגרת הזו הנזכרת, ימשך לו ממנה מעלת הצניעות, להיות צנוע באכילתו ובבית הכסא ובדבר אחר ובשאר דרכיו, ויעשה כולם לשם שמים מפני בושתו מהבורא יתברך המשגיח עליו תמיד.
וכתב בענין זה הראב"ד ע"ה בסוף שער הקדושה ענין נאה ראיתי להעתיק דבריו, זה לשונו והראש לכל הגדרים, שישמור האדם עיניו מכל מה שאינו שלו, ואף אם ימעט ראייתו ממה שהוא שלו, ואז יקרא צנוע וביישן, כענין שאמרו (שבת דף נג ע"ב) על אותו האיש שהיתה אשתו גדמת ולא הכיר בה כל ימיו, ואמרו עליו כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו.
ואם ישמור את עיניו נמצא שלבו שמור, ומתוך שלבו ועיניו שמורים נמצא כולו שמור, כי על ידי ג' חושים שבאדם העון נגמר, והם הראות והמחשבה והמישוש, ואם יש בו החוש הרביעי, גם הוא משמש את המשוש והוא חוש השמע, ואינו קרוב לחוש המחשבה כמו חוש הראות, כי הוא מביא מיד לחוש הלב, וחוש הלב מביא אל המשוש, ועל זה הזהיר הכתוב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ואמרו בהגדה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה) עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו, וכן אמר החכם (משלי כג, כו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה, הב לי לבך ועיניך ואנא ידענא דאת דילי.
וראשון לכל ראשית כלם, שידע האדם את יוצרו ויכיר את בוראו, ויתן אל לבו למי יעבוד, וממי יירא, ומצות מי יעשה, ומי הזהירו, כמו שאמר דוד לשלמה (דה"א כח, ט) בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלבב שלם, ואם הוא נעלם מעיני כל חי אך נמצא הוא בלבבות ונגלה במחשבות, וידע כל נוצר שאינו נפרד מן היוצר ואינו מחובר לו, כי כל מחובר מוגבל וכל מוגבל מחודש, והבורא יתברך אין בו אחת מן המדות האלה, כי הוא קדמון לכל ולא מוגבל ולא מחודש, אף כי הבורא ברא את הנברא יש מאין ואם הוא יש, מרצונו ומחפצו לעשות מצותיו ולקבל שכרו אם טוב ואם רע, כי אין יישותו חוצבת ולא מופרדת ולא מוגבלת ולא ממעטת, כי הוא כאין נגדו בראשיתו ובהדמותו, והבורא יתברך הוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו, ותבנית הדבר כאשר העולם מלא מן האויר והכל נכנסין בתוך האויר ונרגשין ממנו ואינו נראה להם. ואם דימה הכתוב האדם ביד הבורא כחומר ביד היוצר, להשמיע את האוזן מה שהיא יכולה, אך רחוק המשל מן המליצה כרחוק מזרח ממערב, כי היוצר העושה מלאכת החומר אף על פי שהוא עושה את הכלי וקודם למלאכת הכלי, הרי החומר שממנו נעשה הכלי קדם לאומן, ועל כן מעשה יד האומן חוצבין לפניו ומפרידין בינותיו וממעטין ראות עיניו לדוחק עליו, אך הבורא יתברך לא הקדימו דבר, יש מאין ברא את הכל, ועל כן אין לפניו לא חוצץ ולא מפריד.
וכל זה יתן החי אל לבו, כי הוא רואה את בוראו, מה שאין עיניו רואות, ואם יחטאו הרגלים ושאר איברי הגוף בלא כוונת הלב, הנה הם שוגגין בעבירה, כסומא שאינו רואה ואוכל מה שיבא לידו בחזקת היתר, או שירוק כנגד בני אדם מבלי ידיעה, כי לא היה יודע שהיה אדם כנגדו ואין ראוי להענישו, אך מי שהוא רואה מה שהוא תופס בידו, ואם הוא תופס דבר האסור ואוכל אותו, ואם יעמוד אדם כנגדו וירוק בפניו, הלא נענש עליו עונש גדול. כן חטאת הלב והמחשבה, כשהם רואים את בוראם בכח כוונתם ושכלם, ואם יחטאו כנגדו ולא יבושו ממנו ולא יכלמו מפני כבוד בוראם העומד כנגדם ויעיזו פניהם לפני יוצרם, כמה גדול עונשם, כאדם העובר על מצות המלך בפניו, שהעונש שלו מרובה ונכפל ממי שהוא נסתר ממנו ועובר מצוותו.
ואתה בן אדם שים לבך לכל הדברים האלה וראה את תכונתם, ובאזניך שמע, ועיניך תפקח, וראה תמונת יוצרך העומדת לפניך, וראה כי הוא בשמים ואתה על הארץ ונשמרת מכל דבר רע, עד כאן לשונו. וכדבריו אלה כתב הרוקח בתחלת ספרו בשורש קדושה, וכדי שלא להאריך לא העתקנו לשונו.
וכאשר יזכור המעיין מה שפי' בפרק א משער היראה לענין ליראה את השם הנכבד והנורא הזה (דברים כח, נח), יראה בעין שכלו כי מיראה זו ימשך הצניעות והבושת וענוה וחסידות, וכמו שכתב בזוהר (פ' נשא דף קמה ע"א) כל מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה, וכל מי שיש בו ענוה זוכה לחסידות, וכל מי שיש בו יראת שמים זוכה לכולם, לענוה דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', לחסידות דכתיב (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. תאנא כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך ה' צבאות, עד כאן לשונו לעניננו. וכיון שמיראה ימשך לו ענוה וחסידות, בכלל חסידות הצניעות והבושת, שהרי הוא נקרא מלאך ה' צבאות, ואי אפשר קניית מדות אלו אלא על ידי שישים האדם ההשגחה העליונה לפניו תמיד, ויחשוב שאילו אדם עומד עליו ושומר כל תנועותיו הוא ירא מלעשות דבר מגונה מבושתו ממנו, כן ראוי שירא ששם ידו"ד עומד לפניו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (שם טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, והיינו השם הנכבד והנורא הזה.
ופירש רשב"י ע"ה בשיר השירים מהזוהר ענין היות שם ידו"ד נמצא אפילו למטה בעולם הזה, זה לשונו כתיב (שה"ש א, ד) משכני אחריך נרוצה, אתוון דרזא דשמא קדישא הוו גליפין לעילא ותתא, בשעתא דאינון אתוון בלטין וסלקין לגבי אתוון אחרנין, כל אינון משריין קדישין נטלין במטלנון באימתא וכסופא, בגין דלית לעילא כל אינון בני עלמא לית להון כיסופא לית להון חולקא לעלמא דאתי, עד כאן לשונו. הרי בפירוש כי אותיות השם מתחקקות למעלה ולמטה, ירצה בעולם העליון ובעולם התחתון, ועל כן כל העולמות משתעבדים לעשות רצון קונם בראותם אותיות השם הגדול לפניהם, ולכן ימשך מזה שמי שאין לו בושת פנים שאין לו חלק לעולם הבא, כיון שאינו מתבושש לפני המלך שלפניו אין לו חלק בו, כי כפי דבקות האדם נשמתו בה', כן מתקשר בעולם העליון, והעז פנים מתרחק מה' מפני שאינו ירא לחטוא מהמלך שלפניו, וכן אם ידברו כנגדו יעיז פניו להשיב ולא יתבושש מהמלך העליון, כי אין פחד אלהים לנגד עיניו, ולכן אין לו חלק לעולם הבא.
וצריך לקניית מדה זו התמדה, שבכל יום יפנה עצמו מעסקיו לפחות שעה אחת לחשוב בגדולת השם ובנפלאותיו, וישים יראתו לפניו, ובזה ינצל מן החטא, כי מי שחושב בה' דרך עראי אין יראתו קנויה בלבו, כמו שכתב רבינו יונה החסיד בפירוש משלי, והעתיק דבריו הר' יוסף יעבץ ע"ה בפירוש הפרקים, במשנת הסתכל בשלשה דברים (אבות פ"ג מ"א), זה לשונו כתב החסיד ר"י בפירוש משלי (ב, ה) אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא, ב' עניינים בידיעת השם יתברך, ושם להם משל ואמר, אם עברת לפני המלך פעם אחת ולא זכרת צורתו, אמנם אם תוסיף לראותו תזכור כי היא צורתו, כי הוא המלך אשר ראית. ואיש אחר עבר לפני המלך וזכר צורתו אחרי כן, והיא נמצאת במחשבתו וקבל אותו הכח המדמה אשר בו, הלא זה מכיר ויודע את המלך מן הראשון. על כן מי שקבל נפשו ידיעת רוממות השם יתברך ויראתו על פניו מבלי שיצטרך להכין לבו ולערוך מחשבתו להביאה ברעיוניו ולצייר אותה בנפשו, הוא היודע השם יתברך. ואני אומר כי להיות האדם בטבעו דורך אל החטאים, לא ינצל מן העבירה הבאה לידו אם לא נתעטר במעלה הב' שהיא דעת אלהים, כי כף טבעו תכריעו לחובה. אבל בהיות זכרון השם יתברך לנגד עיניו תמיד, ינצח היקר את הזולל, והנה זאת המדריגה העליונה נקראת בפסוק הזה דעת אלהים, על כן הוזכרה אחרי היראה, כי היא שלימות היראה, עד כאן לשונו.
וכאשר יתמיד האדם בחושבו ששכינה למעלה, יבא לטהר מחשבותיו, ואפשר שלזה כיון התנא באומרו (אבות פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, כי שלשה דברים אלו הם כנגד מחשבה ודיבור ומעשה, ולזה הוצרכו שלשתן, ולא יספיק באחרונה שהיא כוללת - וכל מעשיך בספר נכתבים, כי עין רואה היא כנגד ההרהורים, כאומרו (ירמיה כ, יב) רואה כליות ולב, וכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי, והכוונה על המחשבה. אזן שומעת, כנגד הדבור, אם דבר לשון הרע, או תפלתו וברכותיו ותורתו אם נאמרו בלא יראה, כדפירש בתיקונים (דף קכב ע"א) זה לשונו ומאן די משתמע תמן קליה בין באורייתא בין בצלותא בין בצעקה בלא דחילו, מיד (במדבר יא, א) וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה', עד כאן לשונו, והטעם כדפי' שם כי השמיעה היא דין מצד השמאל. וכל מעשיך בספר נכתבים, הוא כנגד המעשה, ואמר וכל, לרבות אפילו המעשים שאין בהם מצוה ועבירה, כמו שאמר איוב ע"ה (איוב לא, ד) הלא הוא יראה דרכי וכל צעדי יספר.
ובתיקונים (דף קמב ע"ב) פירש במשנה זו, שמלת מ"ה למעלה היא על השכינה העומדת על ראשו של אדם, שהיא נקראת מ"ה כנודע. זה לשונו ואית חובין דאינון בסתר, ולא יכלין לאסהדא בהון מלאכין דאזלין עם נשמתא דאתמר בה (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך, הא שכינתא אסהידת עלייהו, הדא הוא דכתיב (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים וגו', בגין דשכינתא על רישיה, דאתמר בה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין, עד כאן לשונו. והכינויים האלו הנזכרים עין ואזן וספר, לא יתרחקו היותם בה, כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רנו בסופו) זה לשונו איהי אתקראת עין מסטרא דימינא (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו, ואתקריאת אוזן מסטרא דשמאלא (דניאל ט, יח) הטה אלהי אזנך ושמע, עד כאן לשונו. ולכינוי ספר אין צריך ראיות, כי הוא מוסכם בפרשת ויקהל (דף ר ע"א) ובתיקונים.
וכאשר יתמיד האדם בחושבו ששכינה למעלה מראשו, ובפרט מי שידע מה ענין שכינה, וכבר פי' מקצת הענין בשער היראה, לא יתרחק ממנו קניית הענוה בתנאים שפירש הרמב"ן ע"ה.
ובזה נכלל הפרק: