שער הענוה · פרק ו · חלק א

עם היות שבפרק הקודם ביארנו הסבות המבטלות הכעס, והיה נראה לכאורה כי לקניית הענוה די בביטול הכעס, כי מכלל לאו אתה שומע הן, מכל מקום צריך לדעת כי לקניית הענוה צריך דברים הרבה, כי יש מדרגות, והעד על זה שאמר הכתוב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', פירוש סוף מדריגות הענוה הוא יראת ה', כמו שהעקב סוף גוף האדם, וכיון שכן הרבה מדריגות יש לה וצריכין ביאור.

ראשית קניית הענוה הוא שירגיל לקנות ד' מדות הנזכרים במשנה במסכת אבות בריש פרק בן זומא (פ"ד), איזהו חכם הלומד מכל אדם, איזהו גבור הכובש את יצרו, איזהו עשיר השמח בחלקו, איזהו מכובד המכבד את הבריות וכו'. וד' מדות אלו הם כנגד ד' אותיות שבשם, ובמעט עיון ידע המעיין הרגיל בדברי הרשב"י ע"ה היאך צודקין הכנויין כל אחד במקומו. ולענין הענוה, בלי ספק כי הלומד מכל אדם בודאי הוא עניו, כי מרוב ענותנותו אינו חושש ללמוד תורה אפילו שיהיה קטן שבקטנים, מפני שאינו חושש אלא לכבוד התורה, והיינו (תהלים קיט, צט) כי עדותיך שיחה לי, וכן אמר בזוהר (פ' אחרי מות דף סט ע"א) דתנא כל מאן דאצית למילוי דאורייתא זכאה הוא בהאי עלמא וכאילו קביל תורה מסיני, ואפילו מכל בר נש נמי בעי למישמע מילוי דאורייתא, ומאן דירכין אודניה לקבליה יהיב יקרא למלכא קדישא ויהיב יקרא לאורייתא, ועליה כתיב (דברים כז, ט) היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך.

איזהו גבור הכובש את יצרו, כמו שפי' טוב ארך אפים מגבור, כי אם יחרפוהו ויכעיסוהו יאריך אפו ויכבוש את יצרו וישתוק, זהו גבור האמיתי, והוא טוב מהגבור שהוא נקרא גבור לענין המלחמה. ולענין הראיה, אפשר לומר שראיית הפסוק היא שכיון שהפסוק אמר טוב ארך אפים מגבור, אין אומר טוב זה מזה אלא אם יכנסו בסוג אחד, כנראה שגם ארך אפים הוא גבור, והוא ראוי ליקרא גבור שיותר גבורה עושה בכבישת יצרו יותר מהגבור הכובש מלחמה ממלחמות המדינות, והיא מדה ממדות הענוה שהיא אריכות אפים. ונקרא גבור, הכובש את יצרו, מפני שהיצר נמשך למטה מסיגי הזהב, והוא כובשו ואינו נותן לו מקום שיתפשט, וכענין שפי' בתיקונים (דף יב ע"א) שהוא כענין הכלב הכבוש בשלשלת.

איזהו עשיר השמח בחלקו, כי ממדות הענוה הוא להיות מסתפק במועט, וכדפי' בפרק קמא משער הזה כי זו היא ממדות אברהם אבינו עליו השלום עין טובה ורוח נמוכה וכו' (פ"ה מי"ט), והרודף אחר המותרות יתגאה לבו כדכתיב (דברים ח, יב) פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך (שם ח, יד).

איזהו מכובד המכבד את הבריות, גם זו ממדות הענוה, לכבד לכל הבריות בין עניים בין עשירים, כי מאחר שכולם עשויים בצלם העליון המכבדם מכבד האומן שעשאם, והמבזם ח"ו מבזה האומן, וכמו שאמרו בתעניות (דף כ ע"ב) על רבי שמעון בן אלעזר שאמר כמה מכוער אדם זה, אמר ליה לך אמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית, עד שהוצרך לשאול ממנו מחילה, ואמר ליה נעניתי לך מחול לי וכו', והיינו מאמר בראשית רבה שהעתקנו בפרק הקודם מפסוק זה ספר תולדות אדם, עיין שם. ובכבדו לכל אדם בין קטן בין גדול הוא חוץ מבעלי הגאוה, כי בעל הגאוה מראה בנפשו כי לו נאה הכבוד וששאר בני אדם פחותים ממנו בעיניו ואינו מכבדם. וראייתו הפסוק (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד, ופי' רבינו עובדיה ע"ה, כי מכבדי אכבד, והדברים קל וחומר ומה הקדוש ברוך הוא שהוא מלך הכבוד וכל מה שברא בעולמו לא בראו אלא לכבודו מכבד את מכבדיו קל וחומר לבשר ודם, עד כאן לשונו.

וקרוב לפירוש שפירשתי מצאתי שפירש החסיד הר' יוסף יעבץ ע"ה זה לשונו ודע כי אלו הד' מעלות הם כל שלמות האדם, הא' מעלות החכמה, הב' והג' מעלות המעשה, הב' מצות לא תעשה, והג' מעשה, וכאומרם (ברכות דף ח ע"א) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים וכמו שהקדמתי. והד' המעולה מכלם כשהיו כלם על השלימות, כי בהתקבץ כולם ויתאחדו אחדות שלימה אז תתיחד מהם הענוה אשר היא גדולה מכל המעלות, וכאומרם (ע"ז דף כ ע"ב) ענוה גדולה מכולם והיא המביאה לידי רוח הקודש, וכתיב (משלי טז, לב) ולפני כבוד ענוה. ולזה קראו בן זומא מכובד, כי כבוד ה' חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן, והם גוררות אחת לחברתה. כי החכמה, היודע מעלת נפשו ושיעורה לא ימכרנה בהנאת שעה, משל לשני בני אדם היו בידם ב' מרגליות טובות, זה שיודע מעלת המרגלית יצרנה כבבת עינו, זה שאינו יודע מעלתה יתננה על פת לחם, וכן הבורים אינם מרגישים מעלת נפשם ולכן ישלחו עצמם אל העבירות, אבל המשכיל הנלבב ביראת נפשו ישמרנה ותבא בלבו יראת שמים, החכמה בכח מתשת כח יצר הרע, והנה מצד היראה יתחיל להתנוצץ בו כח האהבה, כי היראה והאהבה שתיהם כאחד קשורות יתלכדו ולא יתפרדו, וגם מצד היותו כובש את יצרו יסתפק במעט וייטב בעיניו לתת מעשרו למי שהפקיד אצלו, והנה המטיב לאנשים בממונו כל שכן במתק לשונו, נמצא כי אלה הד' מעלות גוררות האחת לחברתה, עד כאן לשונו.

והנה ע"ד איזהו מכובד שפירש החסיד הנזכר ע"ה שהוא על סוד הכבוד העליון, וכן הוא גם כן לפי דרכי, יובן מה שאמרו בעירובין (דף יג ע"ב) זה לשונם בענין שאמר שם למה זכו לקבוע הלכה כבית הלל ואמרו מפני שנוחין ועלובין היו ללמדך שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו, וכל המחזר אחר הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת עליו, וכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה השעה עומדת לו, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ע"ה, דוחק את השעה, שיגע להעשיר [ו]להתגדל ורואה שאינו מצליח, ואף על פי כן חוזר והולך למרחקים ומכניס עצמו לגבוהות. שעה עומדת, לאחר זמן עתידה לעמוד לו שעה מצלחת.

טעם לדבר שהמשפיל את עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, ושאר דברי המאמר, הטעם כמה שביארנו בפרק קמא מהשער, כי אין השכינה שורה אלא על לב נשבר ונדכה, והעניים שהם מאנין תבירין דילה (זוהר פ' ויקרא דף ט ע"א) הם כסאה, כאומרו (ישעיה נז, טו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. וביארנו בשער התשובה (פ"ד) כי כאשר הלבנה מתמלאת ומתחדשת, אותם שאחזו בה מתחדשים ועולים עמה. והעושה הפך זה רוחו מתגאה עליו, והשכינה מתרחקת ממנו, ואז גם כן הגדולה בורחת ממנו, כי כאשר הקדוש ברוך הוא מתרצה באדם ושורה עליו נותן חנו בעיני הבריות שיכבדוהו ויגדלוהו, אמנם כאשר אין הקדוש ברוך הוא עמו גם בני אדם מתרחקים ממנו, על דרך כל שרוח המקום נוחה הימנו רוח הבריות נוחה הימנו וגו' (אבות פ"ג מ"י), לכן ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז). ועד"ה היא נקראת גדולה מצד הגדולה, והיא נקראת שעה, כדפי' בתיקונים כנויים אלו בה, ולכן סוד הגדולה העליונה בורחת ממנו, וכן השעה דוחקתו או שעה עומדת לו.

ובזה יובנו כמה פסוקים ממשלי בענין הענוה, הא' (משלי טו, לג) ולפני כבוד ענוה, פי' קודם שישרה הכבוד העליון על האדם צריך שיהיה עניו מן הטעם האמור. וכן (שם כט, כג) ושפל רוח יתמוך כבוד, כי על ידי השפלות רוח נעשה כסא לשכינה והוא תומך אותה כענין הכסא שהוא תומך לאדם. וכן (שם כ, ג) כבוד לאיש שבת מריב, פי' המשכת הכבוד העליון לאיש כשהוא שובת מריב, אבל אם הוא איש ריב ובעל מחלוקת הכבוד העליון בורח ממנו. ולכן כדי לזכות למדת הכבוד העליון צריך לאחוז בכל מדות הענוה הנמצאים מפורשים בפסוקים ובגמרא.

ומלבד מה שנתבאר בפרקים הקודמים מצינו עוד כמה תנאים ואלו הם, הא' הכניעה בענייני עולמו כולם, הנראה מהם והנסתר, בדיבוריו ובמעשהו ובתנועת אבריו וכוחם, ולא יהיה תוכו בכל זה הפך ברו, ולא מצפונו נגד נראהו, ותנועותיו שקולות ונכונות ושוות הולכות על דרך הכניעה והשפלות לאלהים יתברך ולבני אדם כפי התחלקות מעלותם, וכפי הטוב לו מהם לתורתו ולעולמו, כמו שאמר (תהלים קיב, ה) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט, ואמרו חכמים (אבות פ"ד מ"י) [ו]הוי שפל רוח בפני כל אדם, ואמרו (פ"ג מי"ב) הוי קל לראש ונוח לתשחורת, עד כאן מחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ו).

ומסוג זה מה שאמרו בסנהדרין (דף פח ע"ב) שלחו מתם איזהו בן העולם הבא, ענוותן ושפל ברך שייף ועייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, יהבי ביה רבנן עינוהי ברב עולא בר אבא, עד כאן לשונו, ופירש רש"י ע"ה שייף, שוחה נכנס ושוחה יוצא וכו'.

עוד בסוף היה קורא (ברכות דף יז ע"א) מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חמה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק, עד כאן לשונו.

וכן שנינו באבות פרק ד (מט"ו) רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. ופי' בטעם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, כי זנב אריה נקרא אריה וראש שועל הוא שועל.

וכן מתנאי השפלות שיהיה מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום (אבות פ"א מי"ב), ופירשו בברייתא דמסכת כלה (פ"ג) ששפל רוח למדין מאהרן, דכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת, ואין לך שפל רוח יותר מרודף שלום, וחשוב בדעתך היאך הוא רודף שלום אם אינו שפל רוח, הא כיצד אם אדם מקללהו אומר לו שלום עליך, אדם מריב עמו ושותק. ועוד אם רבו שנים, הוא משפיל רוחו והולך אצל זה ומרצהו על זה, וכן לזה, כך היתה אומנותו של אהרן, ודרך רדיפת השלום שהיה עושה אהרן נתבאר שם, והועתק במנורת המאור של ר"י אבוהב ע"ה (נר ו', כלל ב' פ"ב), ולכן לא נאריך בהעתקת לשונו.

ועוד תחת סוג כניעה זו, שכאשר ישב בין בני אדם יבחר לעצמו השפל שבמקומות, וכן אמרו בויקרא רבה (פ"א, ה) רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח קרא (משלי כה, ז) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב, רבי עקיבא מתני לה בשם רבי שמעון בן עזאי, רחק ממקומך שנים ושלשה מושבות ושב עד שיאמרו לך עלה הנה, ואל תעלה שיאמרו לך רד, מוטב שיאמרו לך עלה עלה ואל יאמרו לך רד רד, וכן הלל אומר השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי, מה טעם המגביהי לשבת המשפילי (תהלים קיג, ה-ו). את מוצא בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו, שנאמר (שמות ג, ו) ויסתר משה פניו, אמר לו הקדוש ברוך הוא (שם ג, י) לכה ואשלחך אל פרעה, עד כאן לשונו.

עוד אמרו במדרש מכילתא (בחודש ג), רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אדם אלא אדם מכבד את מקומו, מכאן אמרו שכל זמן שהשכינה שורה בהר (שמות יט, יב) כל הנוגע בהר מות יומת, נסתלקה שכינה הכל רשאין לעלות בהר, עד כאן לשונו.

וכן מסוג בחינה זו שיהיה האדם מקטין את עסקיו, כמו שדרשו בבראשית רבה (פרשה ו, ד) למה נקרא שמו יקטן שהיה מקטין עצמו ואת עסקיו, ומה זכה, זכה להעמיד י"ג משפחות, ומה אם הקטן שהוא מקטין את עסקיו כך גדול שהוא מקטין את עסקיו על אחת כמה וכמה. ודכוותה (בראשית מח, יד) וישלח ישראל את ימינו וישם על ראש אפרים והוא הצעיר, אמר רבי חנניא וכי מן התולדות אין אנו יודעין שהוא הצעיר, אלא שהיה מצעיר עסקיו, ומה זכה, זכה לבכורה, ומה הצעיר על ידי שהיה מצעיר את עסקיו זכה לבכורה, גדול שהוא מצעיר את עסקיו על אחת כמה וכמה.

עוד במעלת המקטין עצמו פי' בזוהר (פ' שלח לך דף קסח ע"א) והם חידושים שהיו נשמות הצדיקים מגידין להרשב"י ע"ה מישיבה של מעלה, זה לשונו אי רבי כמה חדתין מלין מגו רב מתיבתא, זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא, כמה הוא רב ועילאה בההוא עלמא, והכי פתח רב מתיבתא, מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, דכתיב (בראשית כג, א) ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, מאה דאיהו חשבון רב כתיב ביה שנה, זעירו דשנין חד אזעיר ליה, שבע דאיהו חשבון זעיר אסגי ליה ורבי ליה דכתיב שבע שנים. תא חזי דלא רבי קודשא בריך הוא אלא לדאזעיר, לא אזעיר אלא לדרבי, זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא כמה איהו רב בעילוייא בההוא עלמא, עד כאן לשונו.

וכן דרשו גם כן רבותינו ז"ל במגלת אסתר על פסוק (יחזקאל כא, לא) הסר המצנפת, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, הסר המצנפת, מי שהוא גדול בעולם הזה קטן לעולם הבא. רבי מיאשא בר מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי נשתתק בחליו שלשה ימים, לאחר שלשה ימים נתיישבה דעתו עליו, אמר ליה אבוי היכן היית בני, אמר לו בעולם מעורבב הייתי, מה חמית תמן אמר הרבה בני אדם ראיתי כאן בכבוד ושם בבזיון, שם בכבוד וכאן בבזיון, עד כאן לשונו.

ועוד מתנאי הענוה לקבל את כל אדם בשמחה בסבר פנים יפות ולהקדים בשלום כל אדם, ואם ידבר עם חבירו לא ידבר בפנים זועפות אלא בפנים שוחקות, ופירשו רבותינו ז"ל בכתובות (דף קיא ע"ב) על פסוק (בראשית מט, יב) ולבן שינים, זה לשונם אמר רבי, טוב המלבין שיניו לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר ולבן שנים אל תקרי לבן אלא ליבון שנים, עד כאן לשונם.

וכן אל יחשה מלדבר ולהשיב על ראשון ראשון אפילו שיהיה קטן שבקטנים, וזה נלמד ממעשה דהלל הזקן שהביאו בשבת פרק ב' (דף לא ע"א) שאמר לו הלל שב, והיה משיב לו על כל דבר ודבר, ולא אמר אין לי פנאי עתה בא למחר או שאר דחיות. וכן כיוצא בזה מצינו לרבי יהושע בן לוי שקראו תינוק אחד והלך אחריו מהלך שלשה מילין, כדאיתא במדרש, והועתק בילקוט ישעיה (סימן תעח) בפסוק (ישעיה נד, יב) ושמתי כדכוד שמשותיך.

עוד מתנאי הענוה כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ו) שהוא עשות הטוב לבני אדם, ודבר טוב להם, ולדונם לזכות, ושלא יספר בגנותם, ושימחול להם מה שידברו ויספרו בגנותו, ואם אינם ראוים לכך. וממחילת הדבור הרע והגנות, מה שאמר הכתוב (במדבר יב, א) ותדבר מרים ואהרן במשה, ואומר (שם יב, ג) והאיש משה ענו מאד, מפני שמחל להם. ואמר (תהלים ז, ה) אם גמלתי שלמי רע, ואמר (משלי כד, כט) אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו, ואמרו ז"ל (גיטין דף לו ע"ב) הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתן ואינם משיבין עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, עד כאן לשונו.

והנמשך מזה הוא שלא ימסור דין על חבירו, כדגרסינן בסוף פרק החובל (ב"ק דף צג ע"א) אמר רבי יוחנן המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, שנאמר (בראשית טז, ה) ותאמר שרי לאברם חמסי עליך, וכתיב (שם כג, ב) ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, והני מילי דאית ליה דיינא בארעא. אמר רבי יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק, תניא נמי הכי, אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע, אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק, עד כאן לשונו. ופירש רש"י, אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע, וחרה אפי והרגתי אתכם (שמות כב, כג) שנים משמע, אלא שממהרין מן הצועק תחילה, כדאשכחן בשרה, עד כאן לשונו. והטעם לזה שמעתי ממורי ע"ה, כי אין ראוי לעורר דין למעלה, כי המלך ראוי שיהיה לעולם ברצון טוב עם הכל, והמוסר דין מעיר קטגוריא ודין למעלה, והמלך כועס לעשות הדין, וכתיב (משלי טז, יד) חמת מלך מלאכי מות, ולכך נפרעין מן הצועק תחילה, מפני שהוא התעורר הדין שהיה שקט, והוא על דרך (קהלת י, ח) חופר גומץ בו יפול, ומטעם זה היה מר זוטרא אומר בכל לילה קודם שישן שרי ליה למאן דצערן, כדאמרינן במגילה פרק בני העיר (דף כח ע"א) ולא עלתה על מטתי קללת חבירי, כי הא דמר זוטרא כי הוה סליק לפורייה אמר שרי ליה לכל מאן דצערן, עד כאן לשונו, כדי שלא יהיה הוא סבה לעורר הדין להלקות שום נברא. וזו היא מדת החסידים שהיא לפנים משורת הדין, כי עם היות שלא היה צועק בדבר שאין לו דין למטה, שהיה מותר לו לצעוק, עם כל זה היה מוחל.

וכן ראוי לישמר שלא להקניט את חבירו שלא יבא לידי תקלה, שלפעמים קללת הדיוט מתקיימת, כדגרסינן שם (ב"ק דף צג ע"א) זה לשונם ואמר רבי יצחק לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר (בראשית כ, טז) הנה הוא לך כסות עינים, אמר לה הואיל וכסית ממני ולא גלית שהוא אישך וגרמת לי הצער הזה, יהיה רצון שיהיו לך בנים כסויי עינים, ונתקיים בזרעה, דכתיב (שם כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות, עד כאן לשונו. ועוד שם, אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח, עד כאן לשונו.

עוד מתנאי הענוה, שנינו בפרק החובל (ב"ק פ"ח מ"ז) זה לשונו אף על פי שהוא נותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ, ז) ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא, ומנין שאם לא מחל שהוא אכזרי, שנאמר (שם, כ, יז) ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך.

ואמרו בגמרא (דף צב ע"א), תנו רבנן כל אלו שאמרו דמי בשתו, אבל דמי צערו אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר השב אשת האיש וגו' עד כאן לשונו לעניננו. ופירש רש"י ע"ה, כל אלו שאמרו, סלע מנה מאתים וד' מאות דמי בשת, אבל צער שדואג על בושתו אינו נמחל לו, עד כאן לשונו.

ובתוספתא דהחובל (ט, יא) תניא, החובל בחבירו, אף על פי שלא בקש החובל מן הנחבל, הנחבל צריך שיבקש רחמים עליו, שנאמר (בראשית כ, יז) ויתפלל אברהם אל האלהים. וכן אתה מוצא ברעי איוב, שנאמר (איוב מב, ח) קחו לכם שבעה פרים ושבעה אלים, מה כתיב בתריה (שם מב, י) וה' שב את שבות איוב. רבי יהודה משום ר"ג הרי הוא אומר (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, סימן זה יהא בידך, כל זמן שאתה רחמן הרחמן ירחם עליך, עד כאן לשונו.

עוד אמרו במדרש (ילקוט תהלים מזמור י סימן תרמ"ח דף צג ע"א) אמר רבי יששכר דכפר מנדו, ומה אם יוסף שמחל לאחיו דכתיב (בראשית מה, ח) לא אתם שלחתם אותי הנה, ראה עד היכן היא מתוקנת, מי שאינו מוחל על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

עוד אמרו במדרש (ילקוט שמואל סימן קנא דף כג ע"ב) בענין שמעי, כאשר בא אצל דוד לשאול ממנו שימחול לו, אמר (שמ"ב יט, כא) והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, ז"ל רבי שמואל בר נחמני עלה מבבל, שאל לו רבי יונתן מהו דכתיב והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, אמר ליה כשבא שמעי אצל דוד אמר לו מה אחיו של יוסף גמלוהו רעה והוא גמלן טובה, כך אני גמלתיך רעה גמול עמי טובה, עד כאן לשונו.

עוד מתנאי הכניעה כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ד), כשיפגע בחכמים בדעת אלהים ותורתו הקרובים אל האלהים, כמו שנאמר (תהלים קמא, ה) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני, ואמר (משלי יד, יט) שחו רעים לפני טובים, עד כאן לשונו.

ורבותינו ז"ל אמרו בפרק ערבי פסחים (דף קיג ע"ב), מנין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו דבר אחד שחייב לנהוג בו כבוד, תלמוד לומר (דניאל ו, ד) כל קבל די רוח יתירה ביה, עד כאן לשונו.

ובזוהר (פ' תרומה דף קסו ע"א-ע"ב) בפסוק (איוב לב, ב) אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם, אומר אליהוא כהנא הוה, ומזרעא דיחזקאל נביאה הוה, כתיב הכא בן ברכאל הבוזי, וכתיב התם יחזקאל בן בוזי הכהן, ואמר לקמיה אמאי איקרי הבוזי, על דמבזה גרמיה לגבי מאן דגדול מניה, ועל דא סליק בשמא עלאה, בוזי, דא איקרי אדם שלימא בכלא, מה דלא איקרי בר נש הכא, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ב, ו) ואתה בן אדם, ועל דסליק בשמא דא איקרי רם, עילאה על כלא, ועל דא אמר (איוב לב, ו) צעיר אני לימים ואתם ישישים, לימים, מימים מיבעי ליה, מאי לימים, אלא אמר צעיר אני ואזעירנא גרמאי, לימים לגבי בר נש דאית ליה יומין סגיאין, עד כאן לשונו.

ומסוג זה מה שאמרו במשנה בפרק ה דאבות (מ"ז), ז' דברים בגולם וז' בחכם, חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, ושאר המדות האמורות במשנה יש בהם מדרכי הענוה, כענין על מה שלא שמע אומר לא שמעתי, וכן אינו נכנס לתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב, כי צריך לזה כבישת היצר.

עוד מתנאי הענוה כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ד), כשישבחוהו במדותיו הטובות חייב להכנע, ויעביר על לבו מה שקדמו לו מן העונות והחטאים אשר הבורא ידעם וכסה עליו והאריך לו כדי שישוב מהם, ואל ישמח בטעות בני אדם בו, אך יאבל, בעבור שהבורא יתברך יודע באמת רוע מעלליו והתעלמותו מפרוע ממנו האלהים וגמול טובתו, ויכנע בלבו כמ"ש (תהלים לח, יט) כי עוני אגיד.

עוד כתב במקום אחר (ש' הכניעה פ"ז) שאם ישבחוהו על טובה יבז למשבחו עליה, ותהיה נקלה בנפשו וקטנה בעיניו מהיותה מקובלת ורצויה אצל הבורא לקטנותה אצל מה שהוא חייב בו מכפלי הטובה ההיא, ויאמר למשבחו, רב אחי, אינה נגד עונותי אלא כניצוץ מן האש בים, ואפילו אם תהיה נחשבת למאומה איך נדע אם היא נצלת מפגעי ההפסד המשיגים אותה, עד שיקבלנה הבורא מפני ולא ישיבנה עלי וישליכנה בפני, כמו שכתוב (ישעיה א, יב) כי תבואו לראות פני וגו'. כל שכן אם ישבחוהו בשקר, שחייב להרחיק הדבר ההוא מעצמו, ויאמר למספר, די לי אחי בקיצור במה שאני חייב בו לבורא, אל תקבץ עלי עון קצור ועון השבח במה שלא עשיתי, כי אני יודע עונותי ופשעי, כמו שאמר דוד (תהלים נא, ה) כי פשעי אני אדע.

וכן האות על הענוה כאשר ייטב לו האל בטובה גדולה בחכמה יתירה ותבונה רבה או עושר גדול, או גם כן כבוד אצל המלכות והדומה לזה, ממה שנהגו בני אדם להתפאר בהם ולהתגאות בעבורם, ונשאר על ענין השפלות קודם לכן. פי' דבריו, נשאר בשפלות שהיה לו קודם היות לו הגדולה והחכמה. ולא הוסיף אלא ענוה ושפלות לפני האלהים וכבוד וטובה לבני אדם, כמו שאמר אברהם עת ששבחו הבורא 06 ואמר (בראשית יח, יז)מכסה אני מאברהם, ואנכי עפר ואפר (שם יח, כז), ואמר משה (שמות טז, ז) ונחנו מה, ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש, אז תבין מצפונו ותזמן כניעתו, עד כאן לשונו.

ובמדרש משלי אמר בפסוק (כז, ב) יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך.

ובזוהר (פ' תרומה דף קכט ע"א) אמרו שבשעת סיום ישראל קדושה דסדרא, כדין כרוזא נפיק ואמר, עילאין ותתאין אציתו, מאן איהו גס רוחא במלי דאורייתא, מאן איהו דכל מילוי בגין למיגבה במלי דאורייתא, בגין דתנינן דבר נש בעי למהוי שפיל בהאי עלמא במלי דאורייתא, דהא לית גבהו באורייתא אלא בעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

ובזוהר (פ' שלח לך דף קנח ע"א) אמרו שרבי חזקיה ורבי ייסא היו הולכים בדרך, ופגעו באדם אחד ושאלו לו מי אתה, ואמר יהודי אני, ושאלו לו אם היה עוסק בתורה, ואמר הא אנא אשתדלנא באורייתא על ידוי דחד ברי, דאנא עיילת ליה לבי רב, ובגיניה רווחנא באורייתא, אמר רבי חזקיה אי על ידא דברך טב הוא, אבל מלה דאנן ביה אנן חמינן דלאתר אחרי בעי לאסתלקא. אמר ההוא בר נש אימא מילך דלזמנין באפרקסותא דעניא תשכח מרגליתא. אחר שדרש להם הפסוק ששאלו לו, אמרו לו תרצה להלוך עמנו, אמר להם אי עבידנא הכי אורייתא תקרי עלי כסיל ולא עוד אלא דאתחייבנא בנפשאי, אמרו לו אמאי, אמר לון דהא שליחא אנא, ושלמה מלכא אמר (משלי כו, ו) מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל. לאחר שהלך פגעו רבי חזקיה ורבי ייסא בבני אדם, ושאלו על אותו האדם מי הוא, אמרו לו רבי חגי הוא, וחברא דבין חברייא הוא וכו', אמר רבי ייסא ודאי דא הוא רבי חגי, דכל יומוי לא בעא לאחזאה גרמיה במאי דידע, ועל דא אמר לן דהא בריה זכה ליה באורייתא, בגין דאמר קרא (שם כו, יב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו, ודאי שליחא מהימנא הוא, עד כאן לשונו. ומהמאמר הזה תראה מעלת הראשונים, שאפילו במקום שאין מכירין אותו לא היה מודיע עצמו.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה באגדת שמואל (פי"ד) שמפני שאמר שמואל (שמ"א ט, יח) אנכי הרואה, נענש, זה לשונו אנכי הרואה, אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, אמר לו הקדוש ברוך הוא שמואל אתה קורא עצמך רואה, אני מראך דבר שאין אתה רואה, אימתי אמר לו, בשעה שאמר לו (שמ"א טז, א) מלא קרנך שמן וגו' ויאמר ה' אל תבט אל מראהו וגו'. ודכוותה והדבר אשר יקשה מכם (דברים א, יז), כמו שהעתקנו בפרק ב.

וכן דוד נענש מפני שאמר (תהלים קיט, נד) זמירות היו לי חוקיך, זה לשונו (סוטה דף לה ע"א) דרש רבא מפני מה נענש דוד בעוזא, דכתיב (שמ"ב ו, ז) ויכהו שם האלהים על השל, מפני שקרא לספר תורה זמירות היו לי חוקיך, אמר ליה הקדוש ברוך הוא דברי תורה שכתוב בהם (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותם זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים, דכתיב (במדבר ז, ט) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם וגו', עד כאן לשונו.

והמשבח עצמו בחכמה הוא כסיל, כדאמרינן (ב"מ דף פה ע"ב) אמר רב חמא מאי דכתיב (משלי יד, לג) בלב נבון תנוח חכמה, זה תלמיד חכם בן תלמיד חכם, ובקרב כסילים תודע, זה תלמיד חכם בן עם הארץ. אמר עולא היינו דאמרי אינשי איסתירא בלגינא קיש קיש קריא, עד כאן לשונו.