סימן קכח · חלק ב

צט(צט) הנשים והטף - ר"ל אם ישנם שם ואם אינם שם ג"כ נושאין כפיהם דעניית אמן אין מעכב את הברכה:

ק(ק) יותר מעשרה וכו' - הטעם דכיון שיש עשרה גדולים שיוכלו לענות אמן על הברכה מוטב שיתקיימו שניהם ויהיו מקצתן עולין והעשרה יענו אמן:

קא(קא) והעשרה עונין וכו' - דאע"ג דקי"ל לעיל בס"א דנ"כ בעשרה והכהנים מן המנין ונמצא שאין כאן עשרה עונים ואפ"ה שפיר דמי שאני התם דכיון דעיקר ברכת כהנים על ישראל נאמרה חשיבי אפילו בפחות מעשרה ואפילו יש שם רק ישראל אחד כולם עולים לדוכן ומברכין לישראל זה משא"כ בנידון דידן שכולם כהנים לא חשיבי לברכם לחודייהו אא"כ יש עשרה שיקבלו הברכה ויענו אמן:

קב(קב) אין לומר וכו' - דכלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין:

קג(קג) שלא לאמרם - וכ"כ האחרונים דכן עיקר וכתבו המ"א והט"ז דהאומרן יאמר בשעה שש"ץ מקרא לפני הכהנים וא"ר מגמגם גם בזה ע"ש וכן הנהיג הגר"א שלא לאמרן (מע"ר) ומכ"ש שיש ליזהר שלא לומר הפסוקים בקול כמו שעושין ההמון ובפרט מה שחוזרין המלות מתיבת יברכך ולהלן וזהו טעות שלא נזכר בשום מקום מנהג זה [א"ר]:

קד(קד) כהן אינו וכו' - לשון הגמרא שלא יאמר הואיל ונתנה תורה רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו' ת"ל לא תוסיפו ומסיק שם הגמרא דאפילו כבר סיים כל ברכותיו ג"כ עובר בלאו וכ"ש אם הוסיפה באמצע הברכות. ודוקא להוסיף פסוק אחר אסור אבל לומר ברכת כהנים כמה פעמים אינו משום בל תוסיף דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים [אחרונים]:

קה(קה) ואם הוסיף וכו' - וה"ה אם גרע מהברכות עובר משום בל תגרע:

קו(קו) יכול לישא את כפיו - כנ"ל דליכא בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים ומ"מ חיובא ליכא עליו כיון שכבר נשא כפיו ביום זה וכנ"ל בס"ג. ועיין לעיל במשנה ברורה סקי"א דאע"ג דאינו מחויב לישא כפיו כמה פעמים ביום אחד מ"מ כל פעם שנושא כפיו הוא מברך אשר קדשנו ב"ו וכו'. כהן המתפלל שמונה עשרה אם אין שם כהן אחר בביהכ"נ צריך להפסיק ולעלות לדוכן כדי שלא תתבטל הנשיאת כפים ואחר שיגמור הנ"כ ירד מהדוכן ויגמור תפלתו ואם יש שם כהן אחר אינו פוסק מתפלתו אם לא שאמרו לו עלה לדוכן או טול ידיך דאז אפילו יש שם כהנים אחרים צריך להפסיק ולעלות. וכל מקום דמפסיק בתוך התפלה כדי לעלות לדוכן צריך לעקור רגליו קצת בתוך התפלה כשאומר הש"ץ רצה אבל אם לא עקר רגליו כשאומר הש"ץ רצה אינו רשאי לעלות [מ"א בשם רדב"ז וש"א] אמנם הא"ר מפקפק בעיקר היתר זה של הפסק באמצע התפלה אפילו באמרו לו עלה דאע"ג דתפלה דרבנן היא מ"מ אפשר דהעמידו חכמים דבריהם אפילו במקום עשה וכן דעת הגאון יעב"ץ בסידורו שלא להפסיק באמצע התפלה לנ"כ כשעומד בברכה אחרת אם לא שהגיע בתפלתו למקום ברכת כהנים שאז דעתו שמותר לו לעקור רגליו ולעלות לדוכן שבמקום זה לא מקרי הפסק שהוא מעין שים שלום [והנה כשמשער בתוך התפלה שיגיע אז לאותו מקום בשוה עם הש"ץ צריך ליזהר לעקור רגליו קצת לצד הדוכן בעת שמתחיל הש"ץ רצה וכמו שכתבנו למעלה] וגם זה דוקא אם הוא מובטח שלא תטרף דעתו ויחזור לתפלתו ובלא"ה אסור בכל גווני להפסיק בתפלה זהו תוכן דבריו שם ע"ש:

קז(קז) נושא כפיו - ואם רואה שכשיעלה לדוכן יעבור זמן התפלה ילך לחצר ביהכ"נ ויתפלל שם אבל אם א"ל קודם רצה עלה צריך לעלות דאם לא יעלה עובר בעשה דאורייתא ודחי תפלה דרבנן ואם לא קרא ק"ש ורואה שכשיעלה לדוכן יעבור זמן ק"ש ילך ג"כ לחצר ביהכ"נ ויקרא ק"ש ואם א"ל קודם רצה עלה יקרא פסוק ראשון ויעלה וישא כפיו [מ"א וש"א]:

קח(קח) שהם בוהקניות - קאי גם אפניו והוא המנומר בנקודות דקות לבנות. ואותן המנומרין בנקודות דקות [שקורין זומר שפרענקלען] אם שכיח שם אף דלא הוי רוב אנשי המקום כך ישא את כפיו:

קט(קט) בו - שהוא דבר המתמיה ובשביל זה יסיחו דעתם מלכוין לשמוע הברכה:

קי(קי) בתי שוקים - היינו כעין פוזמקאות שלנו:

קיא(קיא) ואם היה דש וכו' - דהטעם דמום פוסל בפניו ידיו ורגליו וכן בכל הני הוא משום דחיישינן שיסתכלו בו ובדש לא יסתכלו בו כי אינו חידוש בעיניהם. איתא בש"ס דפוחח לא ישא את כפיו דגנאי הוא לצבור ומהו פוחח מבואר לעיל בסימן נ"ג סי"ג ע"ש. כתב הפר"ח דחולי מעים לא ישא את כפיו ומ"מ נראה דטוב שיצא קודם ר צה:

קיב(קיב) הולך באקראי וכו' - דלא רגילי אינשי לישא וליתן עמו ואינם מורגלים במומו ועיין בה"ל:

קיג(קיג) אלא וכו' - דכיון שעכ"פ בא להשתקע שם לאיזה זמן רגילים לישא וליתן עמו והורגלו במומו בשלשים יום:

קיד(קיד) אם מנהג וכו' - דהא אין יכולין להסתכל בהן ואם אין המנהג כן רק שהוא רוצה לעשות כן מפני המומין שבו אסור ואפילו רוצים כל הכהנים לעשות כמוהו כדי שלא יהא בו שינוי משאר כהנים אפ"ה אסור דמ"מ יסתכלו בהם מפני ששינו מנהגם ויסיחו דעתם:

קטו(קטו) לשלשל הכהנים וכו' - אבל לא מהני מה שבאיזה מקומות הקהל מכסין פניהם דמ"מ כשידעו שיש מום אתו לאיסתכולי וגם יש בחורים שאין להם טליתים:

קטז(קטז) לידיו - אבל למומין שבפניו מהני:

קיז(קיז) מסתכלין בהם - ובמקום שנהגו הכהנים לשלשל הטלית על פניהם וידיהם בפנים מן הטלית נושא כפיו וכנ"ל:

קיח(קיח) מלאכתן בכך - ומיירי כשאינו דש בעירו דבדש באומנתו זה בעירו אפילו אין אנשי העיר מלאכתן בכך ג"כ מותר [ב"י ולבוש ופ"ח וש"א ובאיזה שו"ע ישנים כתוב זה במחבר גופא]:

קיט(קיט) שאינו יודע וכו' - וה"ה מי שהוא כבד פה וכבד לשון [רמב"ם]:

קכ(קכ) לאלפין עיינין - וה"ה מי שקורא לחיתי"ן ההי"ן או שקורא לשבולת סבולת ואם כל בני עירו קוראין כך מותר לישא כפים שם באותו מקום. ומטעם זה כתבו האחרונים דבזמנינו שרוב בני עמנו אין יודעים להבחין בין הברת העי"ן לאל"ף ממילא מותר לישא כפיו וי"א עוד דבמדינת רוסיא שרגילין הרבה לקרוא שבולת סבולת אף דכלל אנשי המדינה יודעים ההפרש שבין שי"ן ימנית לשמאלית מ"מ מותר לישא כפיו [ט"ז והובא בא"ר]:

קכא(קכא) שלא הביא - ואם נעשה בן י"ג שנה ויום אחד תלינן לענין זה שמסתמא הביא ב' שערות וכעין שפסק הרמ"א לעיל בסי' נ"ה בס"ה בהג"ה:

קכב(קכב) אינו נושא - אפילו באקראי שאין כבוד צבור להיות כפופין לברכת קטן:

קכג(קכג) ללמוד ולהתחנך - ומטעם זה רשאי לברך ג"כ מ"א וכ"כ הרדב"ז בח"א בסי' תקס"ה. וחינוך זה אינו כשאר זמני החנוך שהוא כבר חמש כבר שית כ"א בשיודע לישא כפיו כמנהגי הכהנים:

קכד(קכד) ומיהו - גם זה הוא מטעם כבוד הצבור שאין כבודם שיברכם תמיד בקבע וביחידי איש שלא נתמלא עדיין זקנו:

קכה(קכה) באקראי - ובמדינתנו שאין נושאין כפים אלא ביו"ט מותר לישא כפיו בכל רגל אפילו בפני עצמו כדי לאחזוקי נפשיה בכהני דלא מקרי זה אלא אקראי [מ"א וט"ז וש"א]:

קכו(קכו) ועיין לעיל וכו' - כלומר דשם מבואר דאפילו היה לו זקן מועט קרינן ביה נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ח שנה ומעלה וקודם לכן בעינן מילוי זקן ממש:

קכז(קכז) שהרג את הנפש - דכתיב ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם וגו' ידיכם דמים מלאו:

קכח(קכח) אפילו בשוגג - ואם אנסוהו להרוג נושא את כפיו ואע"ג דברציחה קי"ל דיהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג לא מיפסל לנ"כ בשביל זה [מהרנ"ח ופ"ח]:

קכט(קכט) אפילו עשה תשובה - טעם דעה זו דס"ל דאע"פ שאין לך דבר שעומד בפני התשובה מ"מ אין קטיגור נעשה סניגור דבידים אלו שהרג את הנפש אין ראוי לישא את כפיו אע"פ שעשה תשובה. דחף אשה הרה והפילה נושא את כפיו דאין חייבין מיתה על עוברין [אחרונים]:

קל(קל) וי"א דאם וכו' - היינו אפילו כשעבר במזיד:

קלא(קלא) והכי נהוג - ויש איזה אחרונים שמחמירין עכ"פ במזיד ועיין בה"ל:

קלב(קלב) מל תינוק ומת וכו' - חדא דאיכוין לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו ליה חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו אח"כ ומת:

קלג(קלג) מרננים אחריו וכו' - לא קאי אמל תינוק דבזה אפילו יש עדים נושא כפיו אלא מרננים אחריו שהרג ממש אפ"ה כיון שאין עדים אין לפוסלו מנשיאת כפים ומיהו הוא בעצמו אם יודע שאמת הוא לא ישא את כפיו בין לעצמו בין עם כהנים אחרים:

קלד(קלד) מומר לע"ג וכו' - בין בשוגג ובין במזיד ואפילו עשה תשובה דילפינן מעבודה שהוא פסול לה וכדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים וגו'. אם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל לכו"ע. כתבו האחרונים דאפילו אם המיר לדת ישמעאלים שאינן עובדים ע"ג אפ"ה נקרא מומר ולא ישא כפיו. וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעו"ג ולא ישא כפיו:

קלה(קלה) וי"א שאם עשה תשובה וכו' - היינו אפילו עבד ע"ג במזיד:

קלו(קלו) לד"ה נושא כפיו - ואף דברמב"ם שהוא בעל דעה ראשונה כתב בהדיא דאף אם עבד באונס לא ישא כפיו הכא מיירי בלא עבדה עדיין רק שהמיר דתו דהיינו שהודה לע"ג וקבלה באלוה ואף דגם זה הוא כעובד ע"ג ממש לענין חיוב מיתה במזיד מ"מ לענין אנוס מקילינן לנשיאת כפים כיון דעכ"פ לא עשה מעשה:

קלז(קלז) רביעית יין - דברכת כהנים מדמינן לעבודה ובעבודה במקדש בכה"ג חייב:

קלח(קלח) מעט מים - ר"ל שלא היה יין חי רק מזוג מעט:

קלט(קלט) מותר - דבכה"ג במקדש אינו חייב ורק איסורא בעלמא ולהכי בנ"כ דקילא מעבודה מותר לכתחלה:

קמ(קמ) אע"פ שהוא מזוג וכו' - דבכה"ג במקדש חייב:

קמא(קמא) עד שיסיר וכו' - עיין סימן צ"ט ס"ב ושייך גם לכאן. וכ"ז לענין יין אבל בשאר משקין המשכרים כתב המ"א דמותר לישא כפיו אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר בפני המלך דבתפלה כה"ג תפלתו תועבה כדלעיל בסימן צ"ט בנשיאת כפים מותר אם לא שהגיע לשכרותו של לוט דאז כשוטה יחשב וכ"כ בספר מטה יהודה אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז וסוברין דגם בשאר משקין כל שנשתכר בהן עד שאינו יכול לדבר לפני המלך אינו נושא כפיו. וביין מגתו דעת מ"א לאסור בנ"כ וכמה אחרונים חולקין עליו כיון שאינו משכר:

קמב(קמב) מהדברים וכו' - ר"ל הנזכרים בסימן זה:

קמג(קמג) שאינו מדקדק במצות - היינו אפילו מצות חמורות כעריות וכדומה:

קמד(קמד) מרננים אחריו - אפי' רינון של אמת שהוא מפורסם לכל ברשעתו:

קמה(קמה) שאין שאר עבירות וכו' - פי' חוץ מע"ג =מעבודת גילולים= ושפיכות דמים וכנ"ל:

קמו(קמו) מונעין - היינו אפילו לא עשה תשובה על חטאיו והטעם כתב הרמב"ם לפי שזו מ"ע על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם הכהנים עושין מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו עכ"ל:

קמז(קמז) כהן שנשא גרושה וכו' - וה"ה חללה וזונה או חלוצה ומה שנתבאר בסמוך שאין שאר עבירות מונעים נ"כ היינו דוקא בעבירות שאין שאר הכהנים מוזהרים יותר מישראל אבל במה שהכהנים מוזהרים יותר מישראל שקדושת כהנים גרם לו והוא חיללו לפיכך פסול מדרבנן לכל דבר כהונה עד שידור ע"ד רבים וכו':

קמח(קמח) על דעת רבים - שנדר שהודר עד"ר אין לו התרה אבל כשלא ידור עד"ר חיישינן שמא ילך אצל חכם וישאל על נדרו לפי שיצה"ר תוקפו לעריות:

קמט(קמט) מהנשים שהוא אסור בהם - וגם צריך לגרש אותה כ"כ האחרונים [ומה שלא הזכיר המחבר דבר זה משום דקאי אף על גירשה ומתה שהוזכר בתחלה] ואם ירצה לשהותה עוד על איזה זמן שלא לגרשה אף שהדיר ממנה הנאה אסור לישא כפיו וגם אינו עולה לתורה ראשון:

קנ(קנ) נטמא למת וכו' - והיינו דוקא במזיד וע' בבה"ל:

קנא(קנא) ויקבל - בב"ד ובזה א"צ לידור ולישבע כנ"ל בסעיף מ"ם דשאני עריות דיצרו תקפו. וע' בתשובת כתב סופר סימן ט"ז ברופא שמבקר מתים שיש לו תועלת הרווחת ממון לא סגי בקבלה לבד עד שידור ברבים כמו בנשים בעבירה ע"ש:

קנב(קנב) שהמירה לע"ג או זנתה - עיין במ"א שהוכיח דלא מחללת אביה רק בזנות דהו"ל לשמרה אבל לא בהמרה והא דנקט שהמירה משום דכיון שהמירה מסתמא זנתה ג"כ ומש"כ או זנתה היינו או זנתה לחוד:

קנג(קנג) אין מחייבין עוד לקדשו - היינו לענין לפתוח ראשון ולברך ראשון אבל לא לענין נשיאת כפים שהרי אפילו אם בעצמו עבר על איסור זנות ג"כ נושא כפיו כדלעיל בסל"ט וכ"ש שאין נפסל ע"י זנות בתו [אחרונים] ומבואר במרדכי דמ"מ יש רשות לקדשו אלא שאין מחוייבין:

קנד(קנד) כי אביה וכו' - ודוקא כשזינתה ארוסה או נשואה דבהכי מיירי קרא אבל פנויה לא וכתבו אחרונים דבזמן הזה אין מנהג לפסול כהן בשביל זנות או המרת דת של בנו ובתו:

קנה(קנה) החלל - דהיינו הנולד מאיסורי כהונה שהן גרושה זונה וחללה:

קנו(קנו) אינו נושא את כפיו - לפי שאינו בכיהונו והרי הוא כזר לכל דבר כמ"ש באבן עזר סימן ז'. ואפילו חלל של דבריהם כגון הנולד מחלוצה ג"כ אינו נושא כפיו [אחרונים]:

קנז(קנז) יצא מביהכ"נ - דמדינא חייב האבל לברך שהרי חייב בכל מצות האמורות בתורה אלא שנהגו שלא לישא כפים משום שצריך הכהן להיות בשמחה וטוב לב בשעת הברכה כדכתיב וטוב לב הוא יברך ולכך צריך לצאת כדי שלא יקראוהו לעלות לדוכן ואפי' בשבת ואין שם כהן אלא הוא לא יעלה. ובדיעבד אם לא יצא וקראוהו לעלות לדוכן בין בשבת ובין בחול בין שאין שם כהן אלא הוא ובין עם כהנים אחרים צריך לעלות דאל"כ עובר בעשה:

קנח(קנח) אפי' עד י"ב חודש - היינו אפילו בשבת ויו"ט שאינו נקרא שרוי בשמחה שהרי אסור לילך לשמחת נישואין וכיו"ב וה"ה הקובר מתו ברגל אע"פ שעדיין לא חל עליו האבלות מ"מ הרי עכ"פ אסור בשמחה כל ימות הרגל וה"ה אונן אפילו ביו"ט שהוא חייב בכל המצות מ"מ הרי אינו שרוי בשמחה וכבר כתבנו דמ"מ אם קראוהו לעלות יעלה וי"א דבאונן אפי' קראוהו לעלות לא יעלה:

קנט(קנט) על אביו ועל ואמו - וה"ה כל שלשים על שאר קרובים שמחוייב להתאבל עליהם. ואם אין שם בביהכ"נ שני כהנים אחרים חוץ מהאבל מותר להאבל לישא כפיו תוך י"ב חודש על אביו ואמו או תוך ל' על שאר קרובים:

קס(קס) דאינו נושא כפיו - ומיהו נשוי שאין אשתו עמו מותר לכו"ע:

קסא(קסא) ונהגו שנושא כפיו - היינו אפילו אין שם כהן אלא הוא:

קסב(קסב) אע"פ שאינו נשוי - דדוקא באבלות מחמרינן ששרוי בצער משא"כ בזה שאע"פ שאינו בשמחה מ"מ אינו שרוי בצער:

קסג(קסג) בשעה שקורין כהנים - באמת צריך לצאת בברכת רצה וכמ"ש כמה פעמים אלא דגם בעת ברכת כהנים צריך שלא יהיה בביהכ"נ משום פגמא וכנ"ל בס"ד:

קסד(קסד) בכל מדינות אלו וכו' - ובא"י ובכל מלכות מצרים המנהג לישא כפים בכל יום והפוסקים קלסו למנהגם בזה:

קסה(קסה) אלא ביו"ט משום וכו' - בין שחל בחול או בשבת ויש מקומות שנוהגין שאין נושאין כפים אפילו ביו"ט כשחל בשבת אבל אין מנהג זה עיקר כלל כמו שכתבו הרבה אחרונים. נהגו הכהנים סלסול בעצמן לטבול בעיו"ט משום נשיאת כפים שלמחר וגם בלא"ה צריך אדם לטהר א"ע ברגל ומ"מ אין זה מעכב בדיעבד:

קסו(קסו) שרוים בשמחת יו"ט - וביוה"כ ג"כ נושאין כפים שיש בו שמחת מחילה וסליחה:

קסז(קסז) ועל ביטול מלאכתם - הלשון מגומגם וח"ו ישראל קדושים יצטערו בשבת על בטול מלאכתם ביום הקדוש. והנכון שצ"ל ובשביל בטול מלאכתם וקאי טעם זה על הא דלעיל שאין נושאין כפים בשאר ימים וכן פלגינהו בד"מ שכתב טעם לפי שטרודין בהרהורין וכו' להא דאין נושאין כפים בשבת ואימות החול כתב הטעם משום בטול מלאכה עי"ש:

קסח(קסח) הופכים בהם וכו' - והטעם שנהגו כן כדי שתתפשט הברכה לכל האנשים שעומדים מצדיהם:

קסט(קסט) שמאריכין בניגון וכו' - כתב בא"ר בשם תשובת בית יעקב מה שנוהגין לנגן אמירת וישמר בלא כ"ף ואח"כ הכ"ף וכן עושים בויחנך הוא טעות דדוקא בסוף מאריך דקודם שמסיים לא משמע כונת התיבה כלל וכן החזנים יזהרו שלא יחלקו התיבות לשתים:

קע(קע) כי כל אחת מהן וכו' - הוא טעם גם על דברי המחבר והכונה דאע"ג דשלש ברכות הויין בברכת כהנים מ"מ בכל ברכה בפני עצמה יש בה שתי ברכות דהיינו יברכך ה' ברכה א' וישמרך ברכה שניה יאר וכו' אליך היא ברכה אחת ויחנך ברכה ב' ישא ה' וכו' אליך ברכה א' וישם לך שלום ג"כ הוי ברכה אחת [לבוש] והמ"א כתב הטעם שהופכין פניהם באלו התיבות משום דכל אלו התיבות הם לנוכח:

קעא(קעא) ובשעה וכו' - צ"ל בשעה וכן הוא בספרי שו"ע ישנים:

קעב(קעב) בניגון התיבות וכו' - היינו בשעה שמאריכין בניגון הברת אות אחרונה של התיבה אבל לא בעת שאומרים התיבה דאז צריך לשתוק ולכוין כמ"ש בסכ"ו:

קעג(קעג) והמקרא - פי' ש"ץ המתפלל פשיטא שלא יאמר הרבון דהוי הפסק בתפלה אלא אפילו כשהש"ץ הוא כהן ואחר הוא המקרא ג"כ לא יאמר המקרא הרבון שמא תטרף דעתו ולא יוכל לחזור ולהקרות מיהו לאחר שהקריא לפניהם תיבת שלום יוכל אז לומר הרבון דתו ליכא חשש דטירוף דהא הוא אינו מסיים ברכת שים שלום רק הש"ץ וכמש"כ לעיל בסעיף כ"ב במ"ב [אחרונים]. כתב בתשובת מהר"מ לובלין כשאין כהנים במוסף לעלות לדוכן נוהגים שאין אומרים ותערב:

קעד(קעד) דהוי כמועל בהקדש - שהרי נאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב ואף עכשיו שאין לנו קרבנות בקדושתו הוא עומד ומשום זה אסור בגרושה ולטמא למתים:

קעה(קעה) אם לא מחל על כך - אבל אם מחל מותר שכבוד הכהונה [כמו לפתוח ראשון או ליטול מנה יפה ראשון וכדומה מדברים שאנו מחויבין לכבדם] ניתן להם רק להנאתם לפיכך בידו למחול וליתן רשות לישראל להשתמש בו ויש מי שאומר שאינו יכול ליתן רשות להשתמש בו אא"כ יש לו איזה הנאה כגון בשכר או אפילו בחנם לאדם חשוב שהוא חפץ לשמשו ונהנה מזה אבל אם אין לו שום הנאה מזה אין יכול למחול דאע"ג דכבוד יוכל למחול שימוש ענין של בזיון הוא וטוב להחמיר לכתחלה. ולהשתמש בהם שירות בזויות בודאי יש ליזהר [מגן גבורים]: