סימן לב · חלק א

א(א) ופרשת שמע - וצריך לכתוב ד' דאחד כל כך גדולה כמו ד' דלתי"ן קטנים [מ"א] ואפשר שאין משערין באותו כתב רק כל שיש בו דלתי"ן קטנים מאד סגי ומשום הכי נוהגין לכתוב רק גדולה משאר דלתי"ן שבאותו כתב:

ב(ב) לכתבם - כל הפרשיות בין מהש"י ובין מהש"ר:

ג(ג) כסדר הזה - דכתיב והיו הדברים וגו' בהוייתן יהו. וכ"ש שצריך ליזהר מטעם זה שיהיה כל פרשה ופרשה גופא נכתבת כסדרה שלא יחסר בה אפילו אות אחת כי לא יהיה לו תקנה אח"כ להשלימה וכדלקמן בסעיף כ"ג:

ד(ד) פסול - היינו התפילין שנעשו מאותן הפרשיות אבל הפרשיות עצמן לא נפסלו כגון אם התחיל לכתוב מפרשת והיה כי יביאך יוכל לצרף לזה פרשת קדש מתפילין אחרים אם יודע בודאי שנכתב קודם אלו דאל"ה ספק תורה לחומרא וה"ה אם בעת הכתיבה היה כסדרן רק אח"כ נפסל פרשה אחת המוקדמת נתבטל ממילא כל הפרשיות שאחריה ולענין צירוף מפרשיות אחרים ג"כ הדין כנ"ל:

ה(ה) קודם - משום דמוקדם בפסוק וי"א להיפך מפני שש"ר קדושתו חמורה משל יד ואנו נוהגין כמ"ש הרב בהגה ובדיעבד לכו"ע אין קפידא. כתוב בספר הכוונות שלכתחלה יזהר לכתוב כל הפרשיות ש"ר ושל יד רצופים ולא יפסיק ביניהם בשום דיבור כלל ועי' בש"ת:

ו(ו) בקלף אחד - מדכתיב והיה לאות על ידך דמשמע אות אחד כלומר בית אחד וכשם שהוא אות אחד מבחוץ כך יש להיות לכתחלה אות א' מבפנים שתהיה על קלף אחד אבל בש"ר שיש בו ד' בתים צריך שיהי' הפרשיות כתובות בד' קלפים וכ"ז רק לכתחלה וכמו שיתבאר הכל לקמן בסעיף מ"ז. ודע דתש"י צריך להיות ג"כ כתוב דוקא בד' עמודים כל פרשה בעמוד אחר:

ז(ז) בדיו שחור - ודיו שמראהו דומה למראה הכחול עיין בביאור הלכה:

ח(ח) מעשן עצים - פי' ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום [שקורין בל"א קופער וואסער] כי לכתחלה בעינן כתב שיוכל להמחק וע"י קומא או קנקנתום הכתב עומד ואין נמחק וזהו הכל למצוה מן המובחר בלבד אבל לדינא גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום וכן נוהגין לעשות כהיום ע"י תערובות שלשתן וע"י בישול דהכי עדיף טפי [וכמו שכתב בתשובת משכנות יעקב סי' ל"ז] ועיין במ"א שכתב דבימיו לא ראה ג"כ לאחד מן הגדולים שנהג לעשות בדיו העשוי מעשן עצים ושמנים [אך אפשר דהיו עושין מדיו של קוצים כמו שסיים בשם מהרי"ל] וכן פסק בספר גט מקושר ובספר ברכי יוסף לעשות כמנהגינו עכשיו דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו ודיו העשוי ממי עפצים בלבד בלא קומא [שקורין בל"א גומא] או מקנקנתום בלבד פסול אפילו דיעבד כן כתב הגר"א בביאורו לקמן בסי' תרצ"א עי"ש ועיין בבה"ל. מותר לכתוב תו"מ בדיו הנעשה מסתם יינם ועי' בש"ת ס"ק ד'. דיו אין צריך לעשות לשמה:

ט(ט) אות אחת - ל"ד דה"ה מקצת האות כגון קוצו של יוד:

י(י) בשאר מיני צבעונים - שאינם שחור כגון האדום והירוק וכיוצא בהם:

יא(יא) מעביר הזהב - ואע"ג דכל זמן שאין מעביר פסול דכתב העליון מבטל כתב התחתון לא מיקרי ע"י ההעברה כתיבה שלא כסדרן כיון שאין כותב כ"א מעביר ונשאר כתב התחתון ממילא:

יב(יב) בחברתה - ואם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבק מ"מ ישאר צורת אות יש מכשירין ויש פוסלין והסכימו האחרונים להחמיר ע"כ צריך לגרור מקום הדבק ואף בתפילין ומזוזות מהני תיקון כיון דלא נשתנה צורת האות מקודם:

יג(יג) כל אות - ואפילו האות האחרון מהשיטה צריכה להיות מוקפת גויל מארבע רוחותיה ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד וכדלקמן בסוף סעיף ט"ז ואפילו אם יחסר הקפת גויל להקוץ של היוד ג"כ פסול הוא וכדאיתא במנחות דף כ"ט וכל פרטי דין הזה עיין לקמן בסעי' י"ז ובסימן ל"ו:

יד(יד) כתיבה תמה - דהיינו שלא יכתוב ביתי"ן כפי"ן כפי"ן ביתי"ן זייני"ן נוני"ן נוני"ן זייני"ן וכל כיוצא בזה:

טו(טו) קוצו של יוד - היינו עוקץ שמאל של יוד וכ"ש אם חסר רגל ימין דפסול ותמונת היוד עיין לקמן בדיני צורת האותיות בסימן ל"ו ומש"כ בשם הפמ"ג:

טז(טז) כהלכתו - באותיות שעטנ"ז ג"ץ וזה הוא רק לכתחלה דבדיעבד כשר לרוב הפוסקים אם לא תייג וכדלקמן בסימן ל"ו ס"ג עי"ש שמבואר שם כל פרטי דיני התיוג:

יז(יז) שיכתוב בימינו - דאין דרך כתיבה בשמאל וה"ה לעשות איזה תיקון בשמאל בענין הכתיבה דפסול אבל להפריד נגיעות שבאותיות נראה דכשר אפילו בשמאל דומיא דמכשרינן באנשים הפסולין לזה לקמן בסימן ל"ט עכ"פ בדיעבד עי"ש:

יח(יח) בשמאל - היינו בשולט בימין לבד אבל אם שולט בשתי ידיו אפילו כתב בשמאלו כשר ואפילו אם שולט בימינו לבד אם אי אפשר למצוא אחרים יניחם אך לא יברך עליהם. וסופר שכותב בימין וכל מלאכתו בשמאל או להיפך כתב הפמ"ג שנכון לכתחלה שלא לקבלו לסופר ובדיעבד אין לאסור עי"ש הטעם:

יט(יט) הוי ימין - ע"כ אם כתב בימינו פסול כמו בשמאל דעלמא וכנ"ל אם אפשר למצוא אחרים וכתב הרמ"ע מעשה היה במצרים שתפס אחד הקולמוס בשפתיו וכתב בו ופסלו דאין דרך כתיבה בפה לכו"ע וכתב המ"א דפסול אפילו אם א"א למצוא אחרים. ועיין בספר משנת אברהם בשם הגט מקושר ועוד פוסקים דמשוין זה או הכותב ברגלו להכותב ביד שמאל:

כ(כ) שיטה עליונה - משום דתפילין אין עליה הלמ"מ לשרטט כמו מזוזה רק משום דאסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלי שרטוט ע"כ כשמשרטט שיטה עליונה די כי סתם בני אדם יודעים לאמן ידם לכתוב כל השיטות ישרות אחר שכתבו שיטה עליונה וקאמר אין צריך משום דאם ירצה לשרטט כל השיטין כדי לכתוב יותר ביושר ליפות השיטות הרשות בידו. ואם לא שירטט אפילו שיטה עליונה עיין בביאור הלכה:

כא(כא) ישרטט - פי' לכתחלה משום זה אלי ואנוהו אבל בדיעבד אפילו אם לא שירטט וכתב השיטות עקומות אין לפסול התפילין:

כב(כב) בעופרת - וכן בדיו ובסיקרא וכל כיוצא בזה ואפילו בין השיטין אסור לשרטט בו וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר כן כתב הל"ח והא"ר ובתשובת דבר שמואל סימן שס"ב מפקפק בזה מאוד אם משורטט בשום צבע שחור מחמת נגיעת אות באות ע"י השירטוט השחור אם לא דכתב מתחת השירטוט עי"ש:

כג(כג) בעפצים או בסיד - ולעיכובא הוא דלא מיקרי קלף בלא זה רק דיפתרא ויניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ולא ע"י גרירה ואם הוציאו קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא עדיין ופסול ויש מי שחולק וכתב דסופר שהוציא העורות לאחר ד' ימים ועדיין לא עבר שערות מעליהן נראה דבדיעבד אין קפידא דלא תליא בשער כלל דכיון דכבר הונח בסיד וניתקן כהוגן לא מיקרי דיפתרא עי"ש:

כד(כד) בשפתיו - ובדיעבד דיו במחשבה:

כה(כה) בתחלת - ויותר אין צריך לא להוציא בשפתיו ולא לחשוב שמתעבדים לשמה אלא בתחלתו בלבד ואפילו נמשך העיבוד כמה ימים דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ותחילת העיבוד מיקרי כשמשים העורות לתוך הסיד ולא בעת שמשימם לתוך המים קודם מפני דזה לא מיקרי עדיין עיבוד:

כו(כו) לשם ס"ת - דקדושתה חמורה מתפילין ובכלל מאתים מנה ואעפ"כ מותר לשנות לתו"מ אף דקדושתם קלה ממנה אבל לדבר חול אסור לשנותו לבד אם התנה בפירוש בתחלת עיבודן שיהא מותר לשנותו אף לדבר חול אז מותר לשנותו. והנכון שינהגו כן הסופרים לכתחלה בעת שמשימים העורות לתוך הסיד שיאמרו אני נותן עורות אלו לתוך הסיד לשם קדושת ס"ת ואני מתנה לכשארצה שאוכל לשנותו לכל דבר ולא כמו שנהגו הסופרים שאומרים לשם ס"ת או תפילין או מזוזות או שאר דבר רשות דאז מסתפקים האחרונים אם מהני ועיין בביאור הלכה:

כז(כז) פסול - ולא מהני רק למזוזה בלבד דקדושתה קלה מתפילין ואם עיבד לתפילין מהני אף למזוזה ולא לס"ת ואם עיבד העור לשם רצועות לא מהני לכתוב פרשיות עליו אם עשה אח"כ קלף מהן דקדושתן חמורה ואפילו לעשות מהן עור בתים יש לומר נמי דפסול דקדושתן חמורה מרצועה [פמ"ג וע"ש עוד מה שכתב בזה]:

כח(כח) אפילו - דס"ל להרמב"ם דעכו"ם עושה אדעתא דנפשיה ואף על פי שהעכו"ם אומר ששומע לישראל אין פיו ולבו שוין בזה אבל הרא"ש ס"ל דכיון שהוא עומד ע"ג בתחלה בעת שמשים העורות לתוך הסיד ואומר לו שיתנם אז לתוך הסיד לשמה ולא בעינן הכונה של העכו"ם לזה רק בעת רגע נתינתם לסיד ציית ליה אשעה מועטת כזה ונותנם אדעתא דהכי אבל אם הישראל העומד ע"ג חישב בלבו לבד לשמה לא מהני ואפילו אומר לו בפירוש כל שעומד מרחוק ואינו מלמדו לא מהני אפילו להרא"ש:

כט(כט) קצת - אפי' אם לא סייעו רק בסוף העיבוד ואפילו גם זה הסיוע לא היה רק בשותפות עם העכו"ם כשר וכ"ז למצוה בעלמא אבל בדיעבד להרא"ש כשר אפילו לא סייעו כלל דעכו"ם אדעתא דישראל המצווהו לעשות לשמה עביד:

ל(ל) וכן נוהגין - והמנהג לפי דברי אחרונים לכתחלה צריך להיות כך שישים הישראל בעצמו העורות לתוך הסיד לשמה ויאמר לעכו"ם שכל שאר מלאכת העיבוד שיעשה הוא יעשה ג"כ לשמה ויכול העכו"ם אח"כ להוציאו בעצמו ולתקנו וא"צ עוד לעמוד ע"ג ולסייעו עוד. ואם נתן הישראל העורות בעצמו לתוך הסיד לשמה ולא אמר כלום להעכו"ם כתב הפמ"ג דצ"ע בזה [כי לפי דברי הב"י ביו"ד בסימן רע"א כשר אפילו לדברי הרמב"ם והב"ח אוסר] אכן לפי דברי הנו"ב בסימן קע"ה עי"ש וביאורי הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי סוף הלכות ס"ת יש להקל בדיעבד. ואם סייעו הישראל להעכו"ם קצת בסוף ובזה גמר מלאכת העיבוד ולא אמר לעכו"ם כלל שיעשה לשמה זה בודאי לא מהני דמסייע אין בו ממש. וה"מ שזה גמר העיבוד לא עשה בעצמו רק בסיוע עם העכו"ם אבל אם גמרו הישראל בעצמו בלא סיוע העכו"ם כגון שהוציא הישראל העורות מן הסיד קודם שנגמר עיבודן וחזר והניחם בתוך הסיד לשמה הט"ז ביו"ד והגאון מהר"מ הנ"ל מקילין בזה ואין למחות ביד הנוהג להקל כדבריהן וכמו שביררנו בביאור הלכה:

לא(לא) בטביעות עין - שנתן בסימנין או שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו וי"א שיכתוב בראש בפנים במקום שאין דרך לעבד הראש וישאר הכתב עד אחר העיבוד ולא יסמן במרצע מחמת חשש זיוף ובדיעבד יש להקל כהש"ע:

לב(לב) לשתים - שהוא קטן כל כך עד שכשמעביר עליו בקולמוס נסתם הנקב בדיו ואין הנקב נרגש בקולמוס כותבין עליו אע"פ שנפל מעט דיו במקום ההוא ונראה נקב דק כנגד השמש כשר אבל אם ניקב כ"כ שאין הדיו עובר עליו פסול שהאות נראית חלוקה לשתים על ידו ואפילו אם הנקב באמצע עובי האות בגגו או בירכו ודיו מקיפה מכל צד פסול ואפילו אם עד מקום הנקב יש צורת אות. וכ"ז קודם כתיבה אבל אם לאחר כתיבה נחלק האות לשתים ע"י נקב רואין אם יש בו צורת האות עד מקום הנקב כשר וכמו שיתבאר בסמוך בסעיף ט"ז ועיין ביאור הלכה:

לג(לג) והדק ממנו לפרשת והא"ש - ט"ס וצ"ל לפרשת והיה כי יביאך שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרשת והא"ש שהם ארוכות וכו' [ביאור הגר"א ויד אהרן] ורמ"י כתב שהסופרים שלהם עושים תיקון אחר שכל הקלפים הם שוים באורך א' ובעובי א' אלא שמניחין גליונין מפרשיות הקצרות:

לד(לד) לאחר שנכתב וכו' - נקדים ב' הקדמות ואח"כ נבאר בעזה"י. א' כל אות צריך שיהא עליו צורתו הראוי לאותו אות וא"ל פסול ובזה אין חילוק אם לא נכתב כהלכתו או אם אח"כ נתקלקל. ב' כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה ובדין זה יש שני פרטים. א' דוקא אם לא היה מוקף גויל קודם כתיבה אבל אם לאחר כתיבה נעשה נקב או קרע סמוך לאות מבחוץ ועי"ז אינו מוקף גויל כשר וכמו שיתבאר בסעיף ט"ז בשו"ע. ב' דעת רוב הפוסקים דאין צריך להיות מוקף גויל רק מבחוץ להאותיות ולא בתוכן חוץ מהירושלמי שמחמיר בזה. ועתה נבוא לבאר השו"ע אם לאחר שנכתב ניקב וכו' הטעם דבפנים אין צריך להקפת גויל ולפ"ז אפילו אם הנקב קודם כתיבה כשר והאי דנקט אם לאחר שנכתב ניקב משום דלכתחלה אין לכתוב אפילו אם הנקב באמצע חללו ואין ממלא את תוכו אבל באמת אם עבר וכתב אפילו אם היה הנקב קודם שנכתב כשר וא"צ שום תקון:

לה(לה) בתוך הה"א - וה"ה שאר אותיות שיש להן ג' דפנות ויש חלל בתוכו אבל ך' פשוטה וכ"ש וי"ו וכדומה לאו תוך מיקרי:

לו(לו) כל החלל - ואפילו נגע הנקיבה באות גופא כל שנשאר שריטה דקה מבחוץ כשר דאין שיעור לעובי האותיות:

לז(לז) שגם בפנים וכו' - וא"כ דינו כמבחוץ אם היה הנקב בתוכו קודם כתיבה פסול ועיין בט"ז ובפמ"ג בשם הלבוש שיש להחמיר כהירושלמי. ודע דלהירושלמי צריך הקפת גויל בכל הצדדים מבפנים כמו מבחוץ ע"כ אם ניקב בתוכו קודם הכתיבה אצל האות ועי"ז איננו מוקף גויל יש לגרור מעט מבפנים מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל ועיין בביאור הלכה סוף ד"ה אבל בירושלמי וכו':

לח(לח) ניקב - וה"ה אם נמחק קצת מהדיו ולא ניקב. ודוקא בה"א פליג הרא"ש ומכשיר אם נשאר כל שהוא בין למעלה מהנקב ובין למטה דסבר דאין שיעור להנקודה התלויה בה ואפילו אם כתב מתחלה רגל קצר כזה כשר להרא"ש אבל בשאר אותיות כמו חי"ת וכדומה גם הרא"ש מודה דהרגל השמאלי דינו כמו רגל ימיני:

לט(לט) מצריכין כמלא וכו' - ומיירי בענין שאין בו חסרון משום הקפת גויל כגון שניקב לאחר הכתיבה כדבסמוך סט"ז בסופו דאל"ה פסול אפי' אם נשתייר יותר מכמלא אות קטנה גם להרא"ש:

מ(מ) והכי הלכתא - מדבריו אלו משמע דלא להחמיר בלבד פסק כדעת ש"פ אלא דפשיטא ליה דהלכה כוותיהו וא"כ צריך להזהיר מאד להסופרים שנכשלין בזה. ובתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן לכאורה לא מהני שום תיקון אפילו התינוק קוראו לאות כיון שאנו רואין שאין לו צורת אות דבלא זה לא מיקרי ה' לפי דעת אלו הפוסקים וכדלקמן בסכ"ה ע"ש. ומ"מ נראה דיש להקל ע"י תיקון ודומיא שהקיל הפמ"ג בכף פשוטה שעשאו מרובע ע"י תיקון עי"ש:

מא(מא) ניקב - וה"ה אם נפסק האות בלא נקב או נמחק קצה האות ומיירי השו"ע בארכו וה"ה אם נפסק קצת מעביו בין ע"י נקיבה או ע"י מחיקה אם נשאר שריטה דקה שחור כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר דאין שיעור לעובי האותיות אלא דבניקב בין בעביו בין בארכו בעינן שניקב לאחר הכתיבה וכדלקמן בסט"ז [ממ"א ודה"ח]:

מב(מב) הימיני - של ה"א. כתב הפמ"ג נראה לי דה"ה לשאר אותיות כגון ד' ל' פ' פשוטה צ' פשוטה קו"ף רי"ש או תי"ו או חי"ת [לכאורה בחי"ת בין רגלה הימיני או השמאלי] אם נשאר מהירך הימיני כיו"ד די בכך עכ"ל ועיין לקמן בסימן ל"ו בדיני צורת האותיות באות ל' ופ' פשוטה וצ' פשוטה וקו"ף ובאות תי"ו:

מג(מג) אם נשתייר - היינו מהנקב לצד מעלה ולא מצרפינן ליה מה שלמטה מהנקב אפילו אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קראה לאות כיון דאנו רואין שלא נשאר צורת האות כתיקונו וכמו שנתבאר בסמוך בשם הט"ז אבל אם נשתייר מהנקב ולמעלה [או מההפסק ולמעלה אם נפסק האות באמצע] כשיעור אות קטנה כשר ואין צריך להראותו לתינוק וה"ה אם כתב לכתחלה רגל קטנה קצרה כזה דכשר ועיין ביד אפרים ובביאור הלכה:

מד(מד) מלא או"ק - היינו יו"ד ובקוץ התחתון שלו לפי מה דפסק לקמן בסי' ל"ו בב"י דלא מיקרי יו"ד בלא קוץ התחתון:

מה(מה) נפסק - י"ל בשני אופנים או מחמת נקב וזה אין כשר כ"א בניקב אח"כ כמו שיתבאר בסמוך בפנים או ע"י שנחסר הדיו באותו מקום ובאופן זה היה קאי הדין דשו"ע אפילו אם בתחלת הכתיבה נעשה כך:

מו(מו) הפשוטות - ולפיכך אין מועיל בה אם נשתייר כמלא יו"ד דאדרבה נראית כיו"ד ופסול הלכך בעינן תינוק בזה:

מז(מז) או שנפסק רגל הנו"ן - כצ"ל. ופי' נו"ן פשוטה וכיוצא בה כגון כ"ף פשוטה שרגלה קצרה ודומה קצת לדל"ת או לרי"ש [מפמ"ג ודה"ח]:

מח(מח) אם תינוק - עיין בט"ז שכתב דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה ההפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' אלא צריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ואין זה דומה למש"כ השו"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות וכן הסכמת האחרונים [דלא כמש"כ בספר ישועות יעקב להקל כשיטת המאירי. ובביאור הגר"א בסימן ל"ו משמע ג"כ כהט"ז דלא מצרפינן להאות מה שלמטה]:

מט(מט) לא חכם - היינו חכם כ"כ שמבין הענין ומתוך זה הוא אומר האות הנפסק ויהיה מתפרש שפיר אבל אין נקרא חכם אם הוא חכם בהכרת האותיות היטיב ואין מבין מה שכתוב לפניו דזהו ודאי ג"כ כשר:

נ(נ) ולא טפש - טיפש היינו שאינו יודע לקרות האותיות וכל שיודע לקרות האותיות אע"ג דאינו בקי כ"כ בצורת האותיות כל שאומר דאין בו צורת אות פסול הוא:

נא(נא) וא"צ לכסות - וכן כתב הלבוש אבל המ"א בשם מהרי"ט כתב דצריך לכסות מה שלפניו שאם יתחיל מתחלת המקרא סרכיה נקיט ואזיל ואפילו תינוק שלא למד באותה פרשה אפילו הכי צריך לכסות לו מה שלפניו עד תיבה זו אבל תיבה זו וגם מה שלאחריה א"צ לכסותו כלל בכל גווני:

נב(נב) האות - כגון אלפי"ן שאין היו"ד שלהן נוגעת אל עצמן וכן נקודת הפ"א שאין נוגעת לגגה וכן לכל אותיות שאינן פשוטות שיש הפסק באמצען שהוא פסול בין אם נעשה זה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה שלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא ומחמת זה דומה האות במקצת לאות אחר כגון וי"ו קטיעה שאנו מסופקין אם הגיע לאורך וי"ו או כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד וה"ה לאות נו"ן פשוטה וכ"ף פשוטה שיש ספק אם יש להם שיעור ארכן או כ' כפופה שדומה במקצת לבי"ת וכה"ג שיש להסתפק אם תמונתה דומה לאות אחרת אבל היכא שאנו רואין שאין האות נשאר בצורתה מה מועיל בראיית התינוק ועינינו רואין שאין האות בצורתה. ולכן אין להכשיר האל"ף שרגל שמאלו אין נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף דמפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא עיין הפוכה. וה"ה בפשוטות אם אנו רואים ודאי שאין בו צורת אות לא מהני מה דתינוק קורא אותו כך רק בספק לנו אם יש בו שיעור כראוי מהני וכ"ז בלא תיקון ולענין תיקון עיין בבה"ל:

נג(נג) כשנפסק אות - וה"ה מה דמכשיר לעיל בסט"ו את ניקב רגל הה"א אבל בניקב חללו דמכשיר שם המחבר הוא אפילו ניקב קודם הכתיבה ולא נקט שם אם לאחר שנכתב וכו' אלא משום סיפא דניקב רגל:

נד(נד) ואח"כ נפסק - והטעם דלא בעינן מוקף גויל רק בעת הכתיבה ולפ"ז אפילו אם מגיע הנקב מאות לאות שסמוך לו ג"כ כשר אכן הדה"ח בהלכות קה"ת בדין כ"ו מחמיר בזה ועיין בביה"ל. ודע עוד דבענין נגיעת האותיות אפילו אם יודע בבירור שנעשה לאחר הכתיבה ג"כ פסול [דה"ח שם וכן משמע בב"ש באה"ע בסימן קכ"ה סקכ"ט עי"ש דס"ל ג"כ דצריך לחוש לתי' א' שבב"י בד"ה וא"ת וכו' דאין מחלק בנגיעה בין אם לא הוקף בעת הכתיבה או אח"כ]:

נה(נה) מתחלה - ובספק מתי נעשה הנקב תולין דאחר הכתיבה נעשה דמסתמא אם היה בעת הכתיבה היה הסופר רואהו אם לא שהנקב קטן מאד [דה"ח]:

נו(נו) נקב - דוקא נקב או קרע אף שאין ניכר כלל ההפסק ומשום דלא היה מוקף גויל בעת הכתיבה [לבוש"ר] אבל הפסק בעלמא כשר וא"צ שום תיקון כיון שיש שיעור אות עד מקום ההוא וכדלעיל בסט"ו וסט"ז. ואם נמצאות שריטות דקות בתוך שיעור אות עיין בביאור הלכה בסעיף כ"ה:

נז(נז) רגל - וכ"ש גגי האותיות ואמצען שאין להם היקף גויל בעת הכתיבה ונקט רגל לרבותא אף דבעת כתיבת סוף הרגל כבר נגמר צורת האות כראוי אפ"ה כל זמן שלא סלק ידו מן האות מיקרי ד"ז בעת הכתיבה ובעינן לכל האות הקפת גויל:

נח(נח) בלי הקף - ואפילו אם היא ארוכה כראוי דהיינו שיש בה שיעור שאפילו אם נגררה קצת למטה ישאר צורת אות מ"מ פסול [מ"א בס"ק כ"א ועיין במ"א סק"ג]:

נט(נט) מתחלתו - אבל אם נחתך הקלף אח"כ ועי"ז אין מוקף גויל כשר:

ס(ס) פסול - ואם רוצה לתקן יגרר קצת כדי שיהיה מוקף גויל אבל דיבוק מטלית לא מהני להקפת גויל דבעינן הקפת האות מגוף הסת"מ:

סא(סא) דיו - וה"ה צבע אחר אם עי"ז נשתנה צורת האות אבל נטף שעוה על האות אף שמכסה להאות ואינה ניכרת אעפ"כ מותר לסלק דשעוה אין מבטל הכתב ועיין בבה"ל:

סב(סב) לתוך - בין שנגע הטיפה בגוף האות או לא. וה"ה אם נפלה הטפה על קווי האות ממש ונתפשט הטפה גם מבחוץ להאות עד שאינו ניכר האות בתמונתו עי"ז:

סג(סג) ואינה ניכרת - בין שעי"ז נשתנה תמונתה לאות אחרת כגון שנפלה טפה תוך חלל ב' ונראית כפ"א או שאבדה תמונתה ואין שמה עליה. וה"ה בשאר אותיות ואפילו אם ע"י הטיפה נחסר רק קוצה של יו"ד בין בימין או שמאל פסול. ואם מסתפק בהאות אם צורתו עליו או לא מראה לתינוק דלא חכים ולא טיפש:

סד(סד) לגרור - ואפילו מעביר קולמוס על האות לאחר שחק תוכו אינו מועיל. מ"א:

סה(סה) הדיו - ואפילו אם הטפה לח עדיין והאות כבר נתייבש לא אמרינן שהיא ככסוי בעלמא על האות כיון שעכ"פ נפסל צורת האות קודם התיקון:

סו(סו) חק תוכות - פי' שחוקק התוך של האות וסביבו וממילא נשאר מה שאינו מוחק בצורת אות:

סז(סז) ולא וחקק - וזה ג"כ חקיקה מיקרי כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות אלא יגרור ג"כ קצת מהאות עד שלא ישאר צורתו עליו ואח"כ יתקננו אם לא כתב עדיין אחר אות זו דאל"ה פסול בתו"מ דבעינן כסדרן. וכ"ז הדין דשו"ע הוא מחמת שהאות אינו ניכר ונתבטל עי"ז כתיבה הראשונה אבל אם לא נשתנה צורת האות יכול למחוק טיפת הדיו ואין חילוק בין שנפל הדיו לתוך חלל האות בלבד או גם על האות גופא ונתעבה גג האות או גם הירך עי"ז אפ"ה יוכל לתקן ולא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות ניכר עדיין. ומדינא אפילו תיקון לא בעי בזה רק יותר טוב שיתקן ע"כ יכול לעשות תיקון זה אפילו בתו"מ דבעינן כסדרן ועיין בבה"ל. ודע עוד דהשו"ע מיירי אפילו נפלה הטיפה אחר שנגמר האות וכ"ש אם נפלה קודם שנגמר האות כדין וגמר מתחלה האות ואין ניכר עדיין דבזה כו"ע סוברים דאין תקנה בגרירת הטפה דהרי לא היה עליו מעולם שם אות רק עתה ע"י גרירה והוי חק תוכות ממש אך אם גרר מתחלה הטפה ורוצה עתה לגמור האות בזה יש דיעות בין הפוסקים דהרד"ך סובר דלא מהני דס"ל דכיון שנפלה הטפה על מקצת האות נתבטל ממנו שם כתיבה והוי כחקיקה בעלמא ומה מהני אף אם יגמר האות ע"י כתיבה וכ"ש אם נפלה על הקלף טפת דיו ממש ונעשה כמין חצי אות דלא שרי להשלים האות ע"י כתיבה והב"י והרמ"א [באה"ע בסי' קכ"ה ס"ד] מקילין אפילו בזה הדין האחרון וסוברין דלא מיקרי חק תוכות אלא כשגומר האות ע"י חקיקה אך האחרונים מצדדין להחמיר בזה הדין האחרון אם לא שמושך הטפת דיו הלחה ומזיזה ממקום למקום עד שעושה ממנה אות שלם דזה הוי כתיבה:

סח(סח) אין תקנה - פי' ע"י המחיקה אין תקנה אבל מותר להוסיף דיו ולעשותו עגול. וכן אם טעה וכתב רי"ש במקום ד' וכ' במקום ב' והוו אותיות עבין אין תקנה שיגררן ויעמידן בתמונת ד' וב' אבל מותר להוסיף עליהן דיו ולעשותן בתמונת ד' וב'. וכן אם טעה וכתב במקום זיי"ן נו"ן פשוטה אין תקנה שיגררו ויעמידו על זיי"ן דזה הוי חק תוכות ממש אלא צריך למוחקו לגמרי וכן אם טעה וכתב ה"א במקום ד' אין תקנה לגרור הרגל של הה"א וישאר ד' דדומה לסמ"ך וב' שנפל טפת דיו שם ונתקלקל תמונתו עי"ז דלא מהני גרירת הטפה משום דאין עושה מעשה בגוף האות וה"נ כה"ג אלא צריך לגרור ג"כ קצת הגג עד שישאר כמו וי"ו או לגרור הירך עד שלא ישאר צורת ד' עליו ואח"כ יתקננו כללא דמילתא גורר לא מהני להיות כתיבה בכך ומיקרי חק תוכות אבל כותב מהני שמעבה האות מדלי"ת רי"ש או מרי"ש ד' שכותב התג. ולענין שלא כסדרן נהפוך הוא גורר כשר כגון בדיבוק אות לאות וכדלקמן דזה לא מיקרי מעשה בגוף האות וכותב פסול. ומה שהתרנו להוסיף דיו ולהעמידן על תמונתן היינו כשלא כתב האותיות שאחר זה:

סט(סט) למחוק התג - ואפילו אם אח"כ ימשוך ג"כ גגו ותחתיתו של הכ' לא מהני דבלא"ה צורתה עליה:

ע(ע) שנדבק - ואם פוסל בזה נגיעה דקה כחוט השערה עיין מה שכתבנו לקמן לענין ה"א ועיין בבה"ל:

עא(עא) ונסתמה - והוי כמ"ם סתום שמקומו רק בסוף תיבה ולא באמצעותה וכן כל אותיות מנצפ"ך הכפולין בא"ב כותב את הראשונות בתחלת התיבה ובאמצעיתה והאחרונות בסוף ואם שינה פסול:

עב(עב) ולפותחה - וה"ה שאר אותיות שנתקלקל תמונתם בעת הכתיבה או אח"כ וע"י הגרירה יעמדו על תמונתם כגון ד' שהמשיך רגלו ודומה לך' פשוטה וכל כה"ג אין מועיל להן גרירה כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות הנשאר אלא ימחוק רגלו וכנ"ל בס"ק ס"ח ואח"כ יתקננו. וה"ה דמהני בזה אם המשיך גגו של האות לרחבה עד שנראה לכל שהוא ד' אבל לעיל בכתב ה"א במקום ד' דכתבנו שם דצריך ג"כ למחוק רגל הד' או גגו מלבד רגל הה"א לא מהני עצה זו דהמשכת גג הד' דהרי בלא"ה צורתו עליו לכך לא מיקרי זה שום תיקון:

עג(עג) כחק תוכות - דבגוף האות אין עושה שום מעשה אלא גורר הסתימה וה"ה אם טעה וכתב ח' במקום ב' זייני"ן אין מועיל לגרור הגג לבד מהך טעמא אלא צריך לגררם עד שיבטלם מתמונתם. וכן אם טעה ועשה ך' פשוטה למעלה כעין דל"ת שלפי דעת הרבה מן הפוסקים היא פסולה כמו שיבואר לקמן בסי' ל"ו ג"כ אין מועיל לגרור התג ולעשותה עגולה דהוי חק תוכות אלא יוסיף עליה דיו ויעשה עגולה. ונראה דלא מעכב שלא כסדרן בתיקון זה דבלא"ה צורתה עליה:

עד(עד) ומה תקנתה - כל שכתוב בסעיף זה שיש תקנה היינו קודם שכתב אות שאחריו דאל"ה פסול בתו"מ דבעינן בהן כסדרן דוקא לבד מהיכא שנבאר בהדיא דלא מעכב בזה כסדרן: