סימן קכח · חלק א

א(א) אין וכו' - ודינו בכל דבר כמו שמבואר לעיל בסימן נ"ה לענין קדיש ועיין שם במ"ב סקל"ג מה שכתבנו בשם הפמ"ג דמסתפק לענין ישן אם מצטרף. י"א דאין נ"כ אלא במקום שיש ס"ת אבל רוב האחרונים וכמעט כולם חולקים ע"ז. י"א דמי שבא ואמר כהן אני נאמן לישא כפיו וכן המנהג [רמ"א בא"ע סימן ג' ס"א בהג"ה]:

ב(ב) מהמנין - לפי שהכהנים ג"כ בכלל ברכה מדכתיב ואני אברכם כלומר לכהנים ואפילו אם רובם כהנים ג"כ שפיר דמי כיון דיש עכ"פ ישראל אחד שיענה אמן אחר הברכת כהנים. וביהכ"נ שכולה כהנים עיין לקמן בסכ"ה:

ג(ג) ואין לזר - דכתיב כה תברכו וגו' אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ועיין בב"ח שכתב דדוקא עם נשיאת כפים ואפילו אם לא בירך מתחלה אקב"ו וכו' אבל אם יברך ברכת כהנים בלא נשיאת כפים אינו עובר בעשה ומפמ"ג משמע דאיסור יש בכל גווני. כתב בספר מגן גבורים דהא דאמרה תורה אתם ולא זרים אינו רק במתכוין לכוונת המצוה אבל אי לא מכוין כלל לכוונת המצוה רק שלא לעבור על דברי חבריו שחשבו שהוא כהן ואמרו לו עלה לדוכן פשיטא דאין כאן איסור עשה כלל עי"ש ונ"ל דכ"ז דוקא למאי דקי"ל לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה דאל"ה אינו מותר רק דוקא אם מכוין בפירוש שלא לשם מצוה או שאינו מכוין כלל לברכה ועיין בבה"ל:

ד(ד) אפילו וכו' - ר"ל אפילו אם נימא דעשה אינו עובר הזר כשמברך עם כהנים דהמיעוט אתם ולא זרים הוא רק כשמברך לבדו אפ"ה עכ"פ אסור משום הברכה שמברך בתחלה אשר קדשנו וכו' דהוי לבטלה דרק לכהנים צותה התורה לברך את ישראל:

ה(ה) בזר העולה - אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים צותה התורה לברך את ישראל [תוס' שם]:

ו(ו) ואפשר עם וכו' - ר"ל בזה קאמר הר"י דאינו עובר בעשה רק משום איסור ברכה לבטלה ולדינא הסכימו האחרונים דאין לחלק בזה ובכל גווני עובר בעשה:

ז(ז) שאין בו אחד וכו' - כי לקמן בסימן זה מבואר הרבה דברים המעכבים לכהן לעלות לדוכן יש מהן שהן מדאורייתא לכמה פוסקים ויש מהן שהן לכו"ע מדרבנן ועיין לקמיה בס"ק י"ב:

ח(ח) כעובר בג' - והוא כה תברכו אמור להם ושמו את שמי וגו' ומ"מ עיקר עשה אינו אלא אחת והוא כה תברכו שנאמרה בלשון צווי לברכה. כתבו הפוסקים דנשיאת כפים אין דוחה לאיסור טומאה והטעם כי יש בה עשה ולא תעשה [לנפש לא יטמא קדושים יהיו] ולכן אפילו מת פתאום אחר שכבר אמר הש"ץ כהנים דחל עליהם המצות עשה דנשיאת כפים אפ"ה צריכין לצאת תיכף החוצה. ואם הכהן אינו יודע מזה צריך להגיד לו מיהו אם הטומאה בבית הסמוך לביהכ"נ ואפשר לסתום הפתחים והחלונות של ביהכ"נ או של בית שהמת שם אפילו נודע לו א"צ לצאת עד שיגמור הנ"כ דנ"כ ד"ת וטומאה כזו אינה אלא מדרבנן. אמנם אם נודע לכהן קודם שנטל ידיו לעלות לדוכן טוב יותר שיצא תיכף החוצה:

ט(ט) כשקראו כהנים - דבלא"ה אינו עולה דכתיב אמור להם ומתרגמינן כד יימרון להון והוא קריאת כהנים שאנו אומרין וע' לקמיה בס"ק י'. וכתב המ"א ודוקא שעקר רגליו בעבודה אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות וכדלקמן בס"ח ואף דהחזן קרא כהנים או שא"ל בפירוש לעלות אינו עובר בעשה והא"ר הביא בשם תשובת מהר"ם מינץ שמסתפק בזה דאולי באופן זה מחוייב לעלות ע"כ יש ליזהר שלא להיות אז בבהכ"נ כדי שלא יבוא לזה ובלא"ה יש לעשות כן משום שלא יאמרו עליו שהוא פגום דמי ידע שלא עקר רגליו קצת בעבודה:

י(י) או אם א"ל - זה קאי ג"כ בשהיה בבהכ"נ ולא כשאמרו לו בחוץ רק דבא המחבר להורות לנו דאין נ"מ בדין בין תיבת כהנים שקורא החזן בכלל לכל הכהנים או שאמרו לו בפרט לעלות או במה שאמר לו השופך מים ליטול ידיו דהוא מרמז ג"כ על ברכת כהנים כולם בכלל אמור להם הוא ועובר בעשה אם אינו עולה וכ"ז מיירי ג"כ לפי דעת המ"א הנ"ל שעקר רגליו בעבודה. ועיין עוד בבה"ל שביררנו שם עוד דברי המחבר כולל ג"כ דאם שאמרו לו בביהכ"נ קודם שגמר ברכת רצה דהיה אז ביכלתו לעקור רגליו ולא רצה דעובר בעשה לכו"ע ועי"ש עוד במה שכתבנו:

יא(יא) שוב אינו עובר - היינו אי אתרמי ליה צבורא אחרינא והטעם כיון שכבר קיים מצוה זו ביום זה לא חייבתו התורה יותר ומ"מ אם עלה פעם שנית צריך לברך מתחלה הברכה אקב"ו דעכ"פ עושה מצוה ואפילו באותו ביהכ"נ שכבר נשא כפיו:

יב(יב) כשהכהנים אינם רוצים - כגון שהוא חלש וכדומה. ועיין במ"א שכתב בשם המרדכי שהיוצא צריך לצאת קודם שמתחילין רצה והטעם כדי שלא יאמרו שהם פגומים כשלא יעקרו ברצה וגם שהלוים היוצקים מים לא יבואו ויאמרו להם לעלות [א"ר]. וכתבו הפוסקים דהפסולים לעלות לדוכן אפילו פסולים דרבנן א"צ לצאת לחוץ דכשהחזן קורא כהנים אין כונתו על הפסולים והסכימו עוד דאפילו אם אמרו לו בפירוש עלה או כשאין בביהכ"נ רק פסולים דבודאי כונת הש"ץ שקורא כהנים הוא עליהן אפ"ה אין צריכין לעלות ואינם עוברין בעשה דהא אינם נמנעין מצד עצמן אלא החכמים מנעו אותם ויש כח בידם לעשות זה. ומ"מ באין בביהכ"נ כהנים אחרים רק אלו הפסולים דרבנן מצדד הא"ר שיצאו לחוץ קודם רצה וכן משמע מהגהת רע"א ע"ש:

יג(יג) אלא בשעה וכו' - ר"ל וממילא אין חל עליהם שום חיוב אפילו כשיכנסו אח"כ וכנ"ל בס"ב:

יד(יד) שהם פגומים - ר"ל בני גרושה ובני חלוצה:

טו(טו) במנעלים - שמא יפסק לו רצועה וגנאי הוא לו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויקשרנה בעוד שחבריו מברכים ויאמרו שבן גרושה ובן חלוצה הוא ולפיכך הלך וישב לו ואפילו במנעלים שאין להם רצועות אסור דלא פלוג רבנן. ויש להצניע המנעלים שלא יעמדו בגלוי בביהכ"נ מפני הכבוד ויחלצם קודם נטילה אך כשאפשר לו לחלצם אחר נטילה ושלא יגע בהם יכול לחלצם אחר נטילה [אחרונים]:

טז(טז) אבל בבתי שוקים - הוא מנעלים ארוכים המגיעים עד ארכובות הרגל היינו סמוך לשוק ושרי דליכא הכא טעמא הנ"ל ואף דגם הכא רגילין לפעמים לעשות רצועות סמוך לארכובה מ"מ לא חיישינן שמא ישב לקשרם דאפילו אם הם מותרים לית בה גנאי כולי האי:

יז(יז) אם הם של עור - טעמם דבכלל סנדל ומנעל הם ולא פלוג רבנן בין יש רצועות ובין אין רצועות ומ"מ בבתי שוקים עם מכנסיים ביחד שמגיעים עד אציליהם מותר לכו"ע דזה לא הוי בכלל הגזירה כלל וכן בתי שוקים של בגד אף שמחופה עור שרי אף לדעה זו:

יח(יח) ונהגו להקל בקצת מקומות - ומ"מ בבתי שוקיים שלנו [שקורין שטיווי"ל] שרגילין לילך בהם בשוק בטיט אין להקל משום כבוד הציבור [פר"ח ע"ש] ולפי טעם זה גם במנעלים של גמי שלנו [שקורין קאלאסי"ן] ג"כ אינו נכון מטעם זה. כתבו האחרונים דאין נכון לעלות לדוכן יחף ממש שהוא דרך גנאי שאין רגילין בזמן הזה לילך יחף לפני גדולים אלא יש לילך בפוזמקאות של בגד וכן המנהג:

יט(יט) אע"פ שנטלו - עיקר הנטילה אסמכו רבנן אקראי שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' כלומר כשתשאו ידיכם קדשו אותם בתחלה והיינו נטילה ואח"כ ברכו את ברכת ה' והיא ברכת כהנים והנטילה צריכה להיות במים דוקא ולא מועיל כאן מידי דמנקי כמו בתפלה בסי' צ"ב ופסק המחבר דאע"פ שנטל ידיו שחרית יחזור ויקדש אותם קודם הנשיאות כפים דקרא תיכף לקדושה ברכה משמע:

כ(כ) חוזרים ונוטלים וכו' - ואם אין לו מים כתבו האחרונים דנוכל לסמוך על שיטת הרמב"ם דס"ל דיוצא בנט"י שנטל בשחרית כל שלא הסיח דעתו ויודע שלא נגע במקום מטונף:

כא(כא) עד הפרק - ככהן המקדש ידיו לעבודה [רמב"ם]. וע"כ כתבו האחרונים דאפשר דבעינן דוקא נטילה מכלי וכח גברא ושלא יהיו משתנים המים מברייתן ויהיה עכ"פ רביעית מים:

כב(כב) והלוי יוצק מים - וכשאין לוי יוצק בכור פטר רחם דהוא ג"כ קדוש קצת ואם אין גם בכור טוב שיטיל הכהן בעצמו משיציק ישראל על ידו ואף שהלוי ת"ח והכהן ע"ה יש להחמיר וכ"ש אם יש כהן אחד ת"ח דמציל את כולם ומחוייב ליצוק אף על ע"ה כ"כ א"ר וכתב המגן גבורים דכן עיקר עי"ש טעמו:

כג(כג) ולא נהגו - ואם הסיחו הלוים דעתם טוב שיטלו ידיהם מקודם ומכ"ש היכא דנגעו בגופן [אחרונים]. יש מקומות שהמנהג ששופכין שמן של ריח במים והמ"א כאן ובט"ז לקמן סימן תקי"א כתבו דאסור דמוליד ריחא והא"ר וכן הח"צ בסימן צ"ב דעתם להקל דלא שייך מוליד ריחא בזה כיון שהשמן עצמו מעורב במים. ובנתונים מע"ש ועיו"ט בודאי יש לסמוך עלייהו להקל אף דמוליד ריחא בידי הכהנים כמו שכתב בשע"ת:

כד(כד) לא יחזור לברך וכו' - דלענין ברכה סמכינן על הרמב"ם דס"ל דיצא בנטילה שנטל שחרית וכ"ז דוקא אם לא נגע במקום מטונף ולא הסיח דעתו בינתים אבל אם הסיח דעתו בינתים וכ"ש כשנגע במקום מטונף צריך לכ"ע לברך עתה על הנטילה כ"כ מ"א והא"ר כתב דבכל גווני א"צ לברך על נטילה זו דשמא לא נתקן כלל ברכה על נטילה זו וכן נהגו שלא לברך בשום גווני ולכן כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית שלא ליגע במקום המלוכלך שלא יפול בספק ברכה:

כה(כה) כשמתחיל ש"צ וכו' - היינו לכתחלה יזהר לעקור בהתחלת הש"ץ רצה אבל אם לא עקר עד שכבר התחיל הש"ץ רצה כל שלא סיים ברכת רצה שפיר דמי [א"ר וש"א]:

כו(כו) רצה כל כהן וכו' - שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ואח"כ וירד מעשות החטאת וגו' משמע שבירך קודם שנסתלק מהעבודה לכן תקנו גם בתפלה שיעלו הכהנים לדוכן קודם סיום ברכת עבודה:

כז(כז) עד שיסיים ש"ץ רצה - לאו דוקא דאפילו אם לא יגיע שם עד שיסיים הש"ץ ברכת מודים ג"כ לית לן בה כל שעקר רגליו ברצה ואיידי דרישא נקט רצה [אחרונים]. עוד כתבו דעיקר העקירה מקרי אחר נטילה שאז ראוי לעלות לדוכן ולכן יעקרו רגליהם ליטול ידיהם קודם רצה וברצה יעקרו רגליהם לילך למקום המוכן לדוכנם ובדיעבד אם לא נטל ידיו קודם רצה ואם ילך ליטול ידיו יסיים הש"ץ ברכת רצה אעפ"כ יעקור ברצה לילך למקום הדוכן ואח"כ יטול ידיו שם [והיינו שיביאו לו שם מים סמוך למקום הדוכן]:

כח(כח) אבל אם לא עקר רגליו ברצה - ואפילו אם עקר רגליו לילך לצד חוץ ליטול ידיו מצדד בעטרת זקנים דזה לא חשיב עדיין עקירה אף שהנטילה היא הכשר לנשיאת כפים דבעינן עקירה למקום הדוכן וזה היה עקירתו לצד חוץ וע"כ המנהג כשהש"ץ מגיע לרצה ולא באו עדיין הכהנים להיכל הוא ממתין בתפלתו עד שיבואו דחיישינן שמא עדיין לא עקרו רגליהן ממקום הרחיצה לילך לצד הדוכן. כתבו הפוסקים שאם עקר רגליו מביתו לבוא לביהכ"נ ומצא אחר רצה אע"פ שבודאי בעת שעקר רגליו מביתו היה קודם רצה לא חשיב עקירה ואינו עולה כיון שלא עקר מביתו אדעתא דדוכן אבל אם עקר רגליו מביתו לבוא לבהכ"נ לעלות לדוכן עקירה זו מועלת ועולה ויש שכתבו דאפילו באופן זה אינו עולה כ"א כשהיה ביתו סמוך לביהכ"נ ושמע שהש"ץ התחיל רצה:

כט(כט) שוב לא יעלה - ואפילו היה מחמת אונס:

ל(ל) עד עמדו לפני התיבה - וכן המנהג עכשיו שאין אומרים אותו בדרך הליכתן כ"א אחר שעומדים כבר לפני ההיכל ואמרו מודים אח"ז אומרים יהי רצון זה:

לא(לא) עד שיכלה אמן - לאו דוקא אלא עד שיסיים הש"ץ ולך נאה להודות כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן [מ"א וש"א]. ולפ"ז פשוט דגם הכהנים יענו אמן על ברכת הש"ץ וכן מצאתי בשלחן שלמה:

לב(לב) ואצבעותיהם כפופים - ר"ל שאינם צריכין לפרוס כפיהם:

לג(לג) אם הם שנים - דכתיב אמור להם דהיינו לומר לכהנים שיברכו את ישראל ולהם משמע לשנים:

לד(לד) כהנים - ולא חשיב הפסק בתפלה כמו דלא חשיב הפסק מה שהש"ץ מקרא להם מלה במלה והטעם דנ"כ צורך תפלה הוא:

לה(לה) ולא יאמר או"א - הטעם שלא נתקן אלא בזמן שאין הכהנים מברכין בעצמם אבל כיון שהכהנים מברכין בעצמן למה יאמר הש"ץ:

לו(לו) וחוזר ואומר עם קדושך - היינו הש"ץ ומה שנוהגין באיזה מקומות שהכהנים אומרין עם קדושך טעות הוא:

לז(לז) ומחזירין פניהם וכו' - דילפינן בגמרא שברכת כהנים צריך להיות פנים כנגד פנים. וא"צ להיות פני הכהנים כלפי הש"ץ דוקא אלא אפילו אם ההיכל קבוע בצפון והתיבה שהש"ץ לפניה היא במזרח הכהנים עומדים לפני ההיכל בצפון ופניהם לדרום כלפי העם [מ"א בשם כנה"ג] וי"א שטוב יותר שהכהנים יעמדו במזרח אע"פ שההיכל הוא לצד אחר והעם יעמדו נגדם פנים נגד פנים [פר"ח והביאו הפמ"ג]. שני כהנים השונאים זה את זה ואפילו נדרו הנאה זה מזה מותרין לעלות ביחד ואין אחד יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני אעלה במוסף או להיפוך כי יכול לומר אני רוצה לברך בשתיהן אבל כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו (ולכן יצא מביהכ"נ קודם רצה אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו) וע"ז תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה:

לח(לח) ואם הוא אחד וכו' - ואפילו אם יש עמו עוד אחד קטן פחות מבן י"ג שנה ג"כ אינו קורא כהנים [מבי"ט סי' ס"ד] והפר"ח מפקפק בזה ומיהו לפי מנהגנו שהש"ץ אומר אלהינו ורק שיאמר כהנים בקול רם לא איכפת לן כלל דליכא הפסק והוא מעין התפלה ומה"ט כתב הא"ר שאפילו ליכא כהן קטן רק כהן אחד גדול נמי אם אמר הש"ץ בקול רם כהנים אין לגעור בו דאין שום הפסק בזה:

לט(לט) מחזיר פניו - ונושא כפים ומברך ג"כ מתחלה אע"ג דאינו מחוייב לעלות לפי מה שכתב לעיל בס"ב [מ"א בשם רמ"מ] ומכ"ש לדעת המהרל"ח וט"ז סק"ג דמחוייב לעלות מה"ת אם הוא אחד אע"פ שלא קראו דמברך:

מ(מ) כשמחזירין פניהם וכו' - ויש מהראשונים שס"ל דברכה זו מברכין קודם שמחזירין פניהם והמדקדקין יוצאין ידי שניהם דהיינו שמתחילין הברכה בעוד שפניהם כלפי ההיכל ובתוך הברכה מחזירין פניהם כלפי העם וגומרין [אחרונים]:

מא(מא) מברכין וכו' - היינו שכולם מברכין ולא שאחד יברך והאחרים יענו אמן [מ"א בשם המבי"ט]:

מב(מב) מגביהים ידיהם וכו' - דגמרינן ברכה זו ממה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם הרי דצריך נשיאת ידים ובהאי קרא הכתיב ידו רמז דצריך להגביה יותר ידו אחד ומסתמא היא הימנית:

מג(מג) יד ימנית קצת - מ"מ צריך ליזהר שיניח גודל הימין על גודל השמאל שלא יתפרדו כדי שלא ישבר החלון דבעינן ה' כוים ואם יתפרדו אין הריוח שבין הימין לשמאל נחשב כלל לאויר. ויש שכתבו שבין מלה למלה וכ"ש בין ברכה לברכה רשאי לקרב אז הגודלים עם האצבעות משום עייפות:

מד(מד) וחולקים אצבעותיהם - דאיתא בתנחומא פרשת נשא משגיח מן החלונות מבין אצבעותיהם של כהנים מציץ מן החרכים בשעה שפושטים כפיהם:

מה(מה) ומכוונים לעשות ה' וכו' - רמז לזה ממה דכתיב החרכים ה' חרכים:

מו(מו) ופורשים כפיהם כדי וכו' - ר"ל לא כמו שנושא אחד ידיו בתפלה שהוא נושא ידיו כלפי שמים:

מז(מז) מתחילין הכהנים וכו' - ובכהן אחד שאין קוראין לו כו"ע מודים דמקרינן ליה יברכך:

מח(מח) לומר יברכך - ס"ל דמה דקי"ל שצריך להקרות אותם מלה במלה הוא לבד מתיבה ראשונה דביה ליכא למיטעי:

מט(מט) ואח"כ מקרא אותם - מדכתיב אמור להם ודרשינן מלמד שהחזן אומר להם אמרו ומ"מ הוא רק למצוה לכתחלה ואינו מעכב וראיה לזה מלקמן סכ"ה בהכ"נ שכולה כהנים עיי"ש [פר"ח] וכתב עוד דהש"ץ צריך להקרות מתוך הסידור לא בעל פה:

נ(נ) אין מברכין וכו' - וכ"ז הוא מן התורה דילפינן כ"ז מקראי בלשה"ק דכתיב כה תברכו בלשון הזה ובעמידה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה דכתיב לעמוד לשרת ה"נ ברכה ובנשיאת כפים דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ובקול רם דכתיב אמור להם כאדם האומר לחבירו. עוד ילפינן בגמרא דצריך להיות פנים כנגד פנים וכתבו רוב הפוסקים וכמעט כולם דהני כולהו לעיכובא הוא ואפילו בדיעבד לא יצאו באופן אחר. ובכל אלו טוב שיצא לחוץ קודם רצה כשאין יכול לברך כדינו [אחרונים]:

נא(נא) ובעמידה - היינו שיהא הכהנים בעמידה אבל הצבור רשאין לישב רק שיהיו פנים כנגד פנים [מ"א] והמנהג שהכל עומדין וכן משמע במאירי סוטה פ"ז ומגילה פ"ג וכן משמע באשכול הלכות ברכת כהנים דכתב שהכל צריכין לעמוד לפניהם באימה ובכובד ראש. וכהן שהוא חלוש ואינו יכול לעמוד אלא ע"י סמיכה לא ישא כפיו דהוא כישיבה [אחרונים]:

נב(נב) ובנשיאת כפים - ומי שידיו מרתתין ואינו יכול להגביה ידיו אינו נושא כפיו ואפילו בדעבד מעכב ואפילו אם יעשה סמוכין שיהיו קשורין בכובע שבראשו ויכניס בהם ידיו שיהיו נשואות למעלה לא מהני דהוי ע"י סמיכה ואנן בעינן שישאו ידיהם ממש [נו"ב ומגן גבורים והובא בשע"ת] אך אם אפשר לו להגביהם לשעה מועטת יגביה בשעת אמירתו יברכך ויניח בשעת הניגון בין תיבה לתיבה ויחזור ויגביה בשעת אמירת התיבה וכמו שכתב בתשובת כתב סופר סימן י"ג ע"ש:

נג(נג) ובקול רם - היינו בקול בינוני לאפוקי בלחש ומ"מ לפעמים צריך בקו"ר ממש כגון שהמתפללים הם רבים ובעינן שיהא כל הקהל שומע כדאמרינן בספרי [פר"ח]. והנה מי שקולו צרוד [שאינו יכול לדבר בקול בינוני כ"א בלחש] לכאורה פשוט שאינו יכול לישא כפיו וטוב שיצא קודם רצה:

נד(נד) ואומרים רבון - ובר"ה ויו"כ שמאריכין בניגוני היום תאמצנו וכו' לא יתחילו לומר רבון עד לבסוף כדי שיסיימו עם הקהל כאחד:

נה(נה) מה שהבטחתנו - שתסכים על ברכתנו וכדכתיב ואני אברכם:

נו(נו) ושיענו הציבור אמן - ומסתברא דגם הכהנים צריכין לענות אמן על ברכת הש"ץ. יאמרו אדיר במרום ויכונו לסיים כאחד עם הש"ץ:

נז(נז) לכוף אצבעותיהם - פי' שידיהם יהיו פרושות עד שיחזירו פניהם:

נח(נח) ואינם רשאים לעקור - ויזהרו שלא ידברו עד שירדו מדוכנן אף שכבר הורידו כפיהם [א"ר בשם מטה משה]:

נט(נט) עד שיסיימו הצבור - היינו רוב הצבור [פמ"ג]:

ס(ס) לענות אמן - דקודם אמן עדיין לא נסתיים הברכה. ועכשיו שהמנהג לומר לכהנים בירידתם מן הדוכן יישר מהנכון שלא ירדו הכהנים מהדוכן עד לאחר שיסיים הש"ץ קדיש כדי שלא יתבטלו הכהנים והעם מעניית איש"ר ושאר אמנים עי"ז כמו שמצוי:

סא(סא) בין בתחלה בין בסוף וכו' - פי' בתחלה כשעולין לדוכן ופניהם כלפי ההיכל שהוא במזרח וקורין להם כהנים מתחילין להחזיר פניהם כלפי העם לצד ימין שלהם שהוא בדרום ואח"כ למערב נגד הצבור ובסוף כשמתחיל הש"ץ שים שלום ומחזירין פניהם כלפי הקודש מתחילין להחזיר פניהם דרך ימין שלהם שהוא בצפון ואח"כ לצד המזרח נגד ההיכל. כשיורדים מן הדוכן לא יחזירו אחוריהם להיכל אלא יצדדו ויחזירו פניהם קצת להיכל כתלמיד הנפטר מרבו שמחזיר פניו אליו בצאתו מלפניו [אחרונים]:

סב(סב) המטונפים - נראה דה"ק סתם מנעלים כמטונפים הם [א"ר ופמ"ג]:

סג(סג) לקרות כהנים עד שיכלה וכו' - זהו לפי דעה המבוארת לעיל בסעיף יו"ד דבמקומות שנושאין כפיהם אין אומרים או"א ברכנו וכו' אלא תיכף אחר סיום ברכת מודים קורא הש"ץ כהנים אבל לפי מנהגנו שתמיד הש"ץ אומר או"א כמו שכתב הרמ"א שם לא שייך כלל דין זה דהא שוהה בלא"ה הרבה יותר ע"י אמירתו או"א:

סד(סד) מפי הצבור וכו' - היינו רוב הצבור:

סה(סה) מפי כל הצבור - לפי שהוא חיוב על העם לשמוע כל הברכה מפי הכהנים ולהכי דקדק המחבר בכאן וכתב כל הצבור להורות דאף אם יש קצת אנשים שטועין ומאריכין באמן יותר מדאי צריך להמתין גם עליהם לפי שהחיוב הוא על כולם לשמוע וכ"ז הוא לשיטת המחבר לעיל בסי"ג שפסק דאין החזן מקרא תיבת יברכך וע"כ צריך להזהיר הכהנים בהתחלתם יברכך אבל לדידן שהחזן מקרא גם תיבת יברכך יש אזהרה על החזן שלא יתחיל להקרות התיבה של יברכך קודם שסיימו עכ"פ רוב הצבור אמן ואחר שסיים החזן את התיבה אז מותרין הכהנים להתחיל יברכך:

סו(סו) אמן שעונים אחר ברכת וכו' - וה"ה שאינו רשאי הקורא להתחיל יאר ישא עד שיכלה האמן מפי הצבור:

סז(סז) עד שתכלה התיבה וכו' - כדי שישמעו הצבור התיבה יפה מפי הכהנים ולא תתערב בה שמיעתם מהמקרא:

סח(סח) מפי המקרא - ונראה דה"ה שהמקרא לא יתחיל להקרות תיבה אחרת עד שיסיימו הכהנים התיבה שלפניה:

סט(סט) עונין אמן - היינו בכל ברכה וברכה (אחרונים):

ע(ע) עד שיכלה - האחרונים פקפקו בהג"ה זו דלא משכחת לה דהרי אין מתחילין לומר רבון העולמים עד שיחזירו פניהם ואין מחזירין פניהם עד אחר שמתחיל הש"ץ שים שלום כמבואר לעיל בסט"ו וזהו אחר שכבר ענו הצבור אמן:

עא(עא) אחר ברכה של כהנים - שמא תתבלבל דעתו ולא ידע להקרות אח"כ פסוק ב' או ג' ואם מתפלל מתוך הסידור ומובטח לו שלא תתבלבל דעתו רשאי לענות אמן דאמן זה אינו חשיב הפסק דהוא צורך תפלה ועל אמן של הברכה אשר קדשנו בקדושתו וכו' יש מחמירין שבכל גווני לא יענה משום הפסק בתפלה ושאני אמן של הב"כ גופא דלא הוי הפסק שהוא מורה על קבלת הברכה:

עב(עב) לא ישא - שמא לא יוכל לכוין לחזור לשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הצבור ואפילו אם בטוח הוא בעצמו שלא תטרף דעתו ג"כ לא רצו חכמים להקל בזה לעקור ממקומו ולעלות לדוכן היכי שיש כהנים אחרים בביהכ"נ ולא תתבטל הנשיאת כפים:

עג(עג) את כפיו - אלא הוא עומד ואחר שאינו כהן מקרא כמ"ש סכ"ב:

עד(עד) אבל אם א"ל וכו' - ומיירי כשאמרו לו בברכת רצה או קודם לכן אבל אם אמרו לו אחר סיום ברכת רצה אינו רשאי לעלות כמ"ש ס"ח [מ"א וש"א] ועיין לעיל בסק"ט דעת א"ר בשם מהר"מ מינץ בזה:

עה(עה) דהא עובר בעשה - ומפני זה צדדו האחרונים דאפילו אם אינו מובטח לחזור לתפלתו ג"כ יעלה לדוכן דמפני חשש טירוף ובלבול התפלה שכל עיקרה אינה אלא מד"ס אין לו לעבור על עשה דאורייתא ובפרט השתא שמתפללין מתוך הסידור בודאי יעלה:

עו(עו) מובטח לו שיחזור - ולדידן שמתפללין מתוך הסידור הוי כמובטח לו שיחזור לתפלתו ומ"מ כשיש כהנים אחרים לא יעקור רגליו דהא אף במובטח לא שרינן אלא בדליכא כהן אחר:

עז(עז) מעט בעבודה - לילך לצד הדוכן והטעם משום הא דאיתא לעיל בס"ח עי"ש:

עח(עח) ויעלה לדוכן - היינו שיעקור רגליו לגמרי ויעמוד על הדוכן פנים נגד פנים כדין:

עט(עט) ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחר - היינו שיברך ברכת אשר קדשנו וכו' ואח"כ מקריא לו אחר תיבה בתיבה אבל אין לומר שמקריא לו תיבת כהנים בתחלה דהא כיון שאין שם אלא הוא הרי פסקינן לעיל בס"י דלאחד אינו קורא כהנים:

פ(פ) עדיף טפי - קאי על מובטח הנזכר מתחלה וקאמר דאע"ג דבמובטח החזן עצמו יורד אח"כ מן הדוכן ומסיים שים שלום כ"ז הוא אם המקרא לא כוון לשמוע תפלת הש"ץ מתחלה ועד סוף וכ"ש כששח באמצע ולכך לא יכול לסיים שים שלום דהא חסרו לו הברכות שלפניה אבל אם המקרא כוון מתחלה ועד סוף הרי שומע כעונה ולכן עדיף טפי שהוא בעצמו יסיים גם שים שלום כדי שלא תהיה התפלה מופסקת בהליכת הש"ץ מהדוכן למקומו לפני התיבה וה"ה דצריך שיכוין הש"ץ לשמוע מה שאומר המקרא שים שלום דאל"כ תהיה תפלת הש"ץ מתחלתה עד שים שלום בלבד:

פא(פא) שיסיים המקרא שים שלום - ודעת הגר"א בביאורו דטוב יותר שיסיים הש"ץ בעצמו תמיד וכן בדה"ח וח"א וש"א כולם הזכירו בסתמא שיסיים החזן בעצמו ולא הזכירו עצה זו המבוארת בשו"ע:

פב(פב) לטירוף הדעת - דע"י טרדתם בהשתנות הניגונים לא ידעו איזה פסוק או תיבה יתחילו ואף שמקרין לפניהם כל תיבה ותיבה מ"מ ע"י טירוף דעתם ישכחו ג"כ קריאת המקרא:

פג(פג) ואין לנגן וכו' - וכן החזנים בכל מקום שמנגנים לא נכון שינגנו בענין אחד הרבה נגונים [ט"ז] ועיין בא"ר שהמליץ בעדם:

פד(פד) אלא נגון אחד וכו' - ונראה דה"ה שלא ינגנו הכהנים כל אחד ניגון אחר דגם בזה יש בלבול:

פה(פה) שיהא המקרא ישראל - כ"כ הרמב"ם ואסמכה אקרא שנאמר אמור להם מכלל שאין המקרא מהם ולפ"ז לפי מנהגנו שהש"ץ הוא המקרא כמש"כ בסי"ג ממילא צריך להשתדל לכתחלה שהש"ץ העובר לפני התיבה לא יהיה כהן:

פו(פו) ויקרא אותם - היינו כל ברכת כהנים מלה במלה:

פז(פז) והחזן עומד ושותק - פי' עד גמר ברכת כהנים אבל משים שלום ואילך יאמר החזן בעצמו. והנה כל דין זה של המחבר הסכימו האחרונים שאין זה רק לכתחלה אבל כשאין שם מי שיודע להקרות יקריא הכהן הש"ץ בעצמו:

פח(פח) כמו שעומד בתפלה - שהרי מתפללין שיברך הש"י את ישראל [לבוש]:

פט(פט) ולא יסתכלו בהם - ר"ל לא בפני הכהנים ולא בידיהם והטעם הוא ג"כ כדי שלא יסיחו דעתם מהברכה וא"כ כ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ומדינא אינו אסור אלא בהסתכלות מרובה שיכול לבוא לידי היסח הדעת אבל ראיה קצת שרי דדוקא בזמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש והשכינה היתה שורה על ידיהם היה אסור אפילו ראיה קצת משא"כ בזה"ז ומ"מ נוהגין גם עכשיו זכר למקדש שלא להביט בהם כלל:

צ(צ) וגם הכהנים וכו' - ג"ז משום היסח הדעת וכנ"ל:

צא(צא) ע"כ נהגו וכו' - ומנהג זה יותר נכון [א"ר והגר"א וש"א]:

צב(צב) וידיהם חוץ לטלית - בד"מ מוסיף שגם העם נוהגין לכסות פניהם בטלית כדי שלא יוכלו להסתכל בידי הכהנים:

צג(צג) עם שאחורי הכהנים - היינו אפילו אינו אחוריהם ממש אלא משוכים לצדדים כיון שעכ"פ הוא מאחוריהם אינו בכלל ברכה ואפילו אינו מפסיק מידי בינם לבין הכהנים:

צד(צד) אינם בכלל ברכה - דבעינן דוקא פנים כנגד פנים כמ"ש לעיל בסקל"ז:

צה(צה) אבל מלפניהם ומצדיהם - פי' לא מיבעיא אלו שהם מלפני הכהנים משוכים לצדדים פשיטא דבכלל ברכה הם אלא אפילו כנגד צדדי הכהנים ממש אפ"ה בכלל ברכה הם וצדדים שלאחריו כבר כתבנו דאינו בכלל ברכה. ולפ"ז אותן העומדים בכותל מזרחי והאה"ק בולט קצת לביהכ"נ והכהנים עומדים לפניו אינן בכלל ברכה והב"ח הליץ בעדם דעכשיו שכל אחד קונה מקום בביהכ"נ חשובים כאנוסים דאינו יכול לילך לדחות את חבירו ממקומו אבל אין זה מספיק דבקל יוכל למצוא מקום פנוי לעמוד בצדי הכהנים או באמצע ביהכ"נ על הבימה או ברוח מערבית של ביהכ"נ [כ"כ האחרונים]:

צו(צו) אם הם אנוסים וכו' - אבל בלא אנוסים אפילו עומדים בביהכ"נ אלא שהם אחורי הכהנים אינם בכלל ברכה דמראים בעצמם שאין הברכה חביבה להם מדלא הלכו לקבל הברכה פנים אל פנים:

צז(צז) כולם - היינו לבד מש"ץ שאף שהוא כהן הרי קיי"ל לעיל בס"כ דש"ץ כהן ויש שם כהנים אחרים לא ישא את כפיו אף שהוא מובטח לחזור לתפלתו אלא יהיה הוא המקרא וכמו שכתבנו לעיל בסקפ"ז דאם אין ישראל להקרות יכול כהן להקרות:

צח(צח) לאחיהם שבשדות - ולא קאמר לנשים וטף דלא חשיבי לברכם לחודייהו אבל גם הם בכלל הברכה: