א; פרק הצדקה · חלק ד
יפדה את רבו. ואח"כ יפדה את אביו. ואחר אביו יפדה את בניו. ואחר בניו יפדה את אחיו. ואחר אחיו יפדה את קרוביו. ואחר קרוביו יפדה את שכיניו. ואחר שכיניו יפדה את אנשי עירו. ואחר אנשי עירו אנשי עיר אחרת. וחייב להקדים ולתת צדקה לאשה קודם לאיש, מפני שהאיש יכול לילך לבקש פרנסה או לחזר על הפתחים יותר מן האשה, מפני שהאשה דרכה להתבייש. ת"ר יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה ואח"כ מפרנסין את היתום שהאיש דרכו לחזר ואין האשה דרכה לחזר. ת"ר יתום ויתומה שבאו לינשא משיאין את היתומה ואח"כ משיאין את היתום מפני שבשתה של אשה מרובה משל איש. וגרסינן במ' הוריות בפרק כהן משיח כל התדיר מחבירו קודם הוא קודם לחבירו, וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו. האיש קודם את האשה להחיות ולהשיב אבדה. האשה קודמת לאיש לכסותה ולהוציאה מבית השבי. ובזמן ששניהם עומדין על הקלקלה האיש קודם לאשה. פי' אם נתבעו שניהם לדבר עבירה קודמין לפדות האיש מפני שאין דרכו בכך. כהן קודם ללוי, לוי קודם לישראל, ישראל קודם לממזר, ממזר קודם לנתין, נתין קודם לגר, גר קודם לעבד משוחרר. אימתי בזמן שכולם שוים. אבל אם ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. וכתב הרמב"ם ז"ל היו לפניו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות את כולם. מקדימין הכהן ללוי. והלוי לישראל. וישראל לחלל. וחלל לשתוקי. ושתוקי לאסופי. ואסופי לממזר. וממזיר לנתין. ונתין לגר. וגר לעבד משוחרר. בד"א בזמן שהן שוים בחכמה, אבל אם כהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכם, תלמיד חכם קודם. וכל הקודם לחכמה קודם לחבירו. פי' חלל בן כהן גדול מאלמנה או בן כהן הדיוט מגרושה או מחלוצה. שתוקי. פירש רש"י שאמו משתקתו. פי' שאינה (מגדת לו) פלוני הוא אביו. אסופי הוא הנמצא בשוק ואין יודעין מי הם אביו ואמו. ממזר הבא על הערוה והוליד ממנה בן, אותו הנולד נקרא ממזר. נתין מן הגבעונים. וכל הפושט ידו ליטול צדקה נותנין לו ואפי' גוי. ומפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל. וגרסי' במ' גיטין בפרק הניזקין אין ממחין בידי עניי גויים בלקט שכחה ופיאה מפני דרכי שלום.
גדול שכר פדיון שבויים ואין לך בכל הצדקות מצוה גדולה כפדיון שבויים. כדגרסינן בבבא בתרא בפ' קמא ההיא מטרוניתא שדרא ארנקי דדינרי. אמרה ליהוי למצוה רבה. מאי מצוה רבה זו פדיון שבויים. שנא' כה אמר ה' [את] אשר למות למות ו[את] אשר לחרב לחרב ו[את] אשר לשבי לשבי. הקדים בקל ושם החמור באחרונה. המות יותר קל מן החרב, החרב יותר קל מן השבי. הרי לך שמצוה גדולה פדיון שבויים יותר מן המחייה נפש ומצילה מן המות והרעב. ומקדימין פדיון שבויים לפרנסת עניים ולכסותן. לפיכך אם גבו מעות לכל דבר מצוה יכולין לשנותן לפדיון שבוים. ואפי' אם גבו מעות לבנין בית הכנסת יכולין לשנותן לפדיון שבוים. ואפי' קנו עצים ואבנים לבנין בית הכנסת מותר למכור אותן ולפדות שבויים בדמיהן, אבל אם בנאוהו כבר לא ימכרו אותו. אין פודין את השבויים ביותר מכדי דמיהן כדי שלא ימסרו האויבים נפשם עליהם לשבות אותם. ואין מניחין את קרוביהם לפדות אותם ביותר מכדי דמיהן. אבל פודה אדם עצמו בכל מה שירצה. כי לב יודע מרת נפשו. ופודה את אשתו בכל מה שירצה מפני שהיא כגופו. ופודין תלמיד חכם בכל דבר שיוכל להיות מפני כבוד התורה. ואפי' תלמיד שיראה בו שאם ילמוד יהיה תלמיד חכם פודין אותו בכל דבר שיוכל להיות. כדגרסי' בפרק הניזקין. ת"ר מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול של רומי. אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים ואמר מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים. ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו. אמר מובטח אני בזה שמורה הלכה בישראל. העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה. ולא היו ימים מועטים עד שהורה הלכה בישראל. ומנו, ר' ישמעאל בן אלישע. אין מבריחין את השבויים כדי שלא יכבידו עולם הגויים ויוסיפו שמירה על שמירתם. מי שמכר עצמו לגוי או שלוה ממנו ושבה אותו הגוי בחובו פודין אותו פעם ראשונה ושנייה. שלישית אין פודין אותו, אבל פודין את בניו, ואם בקש הגוי להרוג אותו פודין אותו אחר כמה פעמים. עבד שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו כל המצות פודין אותו כישראל. שבוי שנשתמד אפי' למצוה אחת מן המצות, כגון שאוכל נבלות להכעיס או שלובש שעטנז או כיוצא בזה, אסור לפדותו.
גדול פדיון שבויים שקדם לכל הדינים. שנא' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם. הרי הקדימה תורה יציאת עבד עברי לכל הדינים.
גדול פדיון שבויים שבשכר פדיון שבויים ישראל נגאלין, שנא' ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו וגו'.
אין גובין את הצדקה פחות משני אנשים, והם הנקראים גבאי צדקה. וכשגובין אותה ילכו שניהם ביחד ולא יפרדו איש מאחיו כל שעה שגובין. ואם יגבו בחנוניות יגבה האחד מחנות אחת והשני מחנות שניה כדי שלא יתעכב, או יכנס האחד לגבות וימתין לו חבירו בפתח החנות. דתניא גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק אבל זה עומד בשער וזה נכנס לחנות. ואם ימצא הגבאי מעות בדרך, או אם יתנו לו שום דבר מחובו בשוק, לא יתן אותן בכיסו אלא יתן אותן בכיס של צדקה עד שיגיע לביתו, ויוציא כספו מכיס של צדקה בצינעא ויקחנו לעצמו, כדי שלא יחשוד אותו הרואה ויאמר מעות של צדקה נותן בכיסו. וכשמוציא וכשמונין מעות של צדקה אין מונין אותן זוגות זוגות אלא אחד אחד מפני החשד. ואם הוצרכו למכור זוזים של צדקה ימכרו אותן הגבאים לאחרים ואין קונין אותן לעצמן מפני החשד. כדגרסי' במתנות עניים גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן מפני החשד. ואם גובין מאכל פת או תבשילין או קמח או פירות וכיוצא בהן והוצרכו למכור מוכרים לאחרים ואין קונין אותו לעצמן מפני החשד. ואע"פ שאין ראוי לתבוע מהגבאין חשבון, שנא' אך לא יחשב אתם את הכסף הנתון על ידם וגו', אפי' הכי צריכין הגבאין לתת מעות הצדקה בחשבון כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל. והגבאין גובין את הצדקה מכל אחד ואחד כפי מה שפסק על עצמו לתת. ומי שאינו נותן מה שפסק על עצמו ממשכנין אותו, דתניא ממשכנין על הצדקה אפי' בערב שבת. איני והכתיב (ירמיהו ל, כ) ופקדתי על כל לוחציו, אלו גבאי צדקה. אמר רב זביד לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד. פי' מי שיש לו מה ליתן ואינו נותן מה שפסק על עצמו ממשכנין אותו. ומה שאמ' ופקדתי על כל לוחציו אלו גבאי צדקה דלא אמידי. פי' אם הוא עני ואין לו מה ליתן אין ממשכנין אותו אלא ממתינין לו ואין דוחקין אותו. וכתב הרמב"ם ז"ל גבאי צדקה לוקחים מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות, אבל לא דבר מרובה, שחזקת המרובה מאלו גזל היא. וכמה הוא מיעוט שלהן הכל לפי עושר הבעלים או עניותן. ואין פוסקין על היתומים צדקה ואפי' לפדיון שבויים. ואע"פ שיש להם ממון הרבה. ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להם שם מותר.
אין מחלקין את הצדקה פחות משלשה תלמידי חכמים כשרים ונאמנים וצדיקים וזריזים ויודעים כל אלו העניינים ומיני העניים. אבל אם אינם יודעים אלו התנאים שבארתי בענין הצדקה דוחין אותן ואין גובין כלום. ואם אין יכולים לדחותם לא יותן צדקה על ידם. דתניא ולא יתן פרוטה לארנקי של צדקה אלא אם יש תלמיד חכם ממונה עליה כר' חנינא בן תרדיון, כדי שיתנו לכל עני ועני כפי מה שצריך ליטול, כל אחד ואחד כפי מעלתו וכפי צרכו. ובתענית מחלקין צדקה לעניים. וצבור שהתענו ובלילה אכלו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשופכי דמים. ועליהם מפורש בקבלה צדק ילין בה ועתה מרצחים. לפיכך צריכין הגבאין לדעת כל אלו התנאים ויהיו צדיקים ונאמנים, שנא' יודע צדיק דין דלים. כיצד הוא דין דלים. הב"ה צונו בתורה לתת צדקה לעניים לכל אחד ואחד די מחסורו אשר יחסר לו, ולא נתברר לנו מן הכתוב די מחסורו עד כמה הוא, אבל מעתיקי השמועה קבלו ולימדונו שיעור הצדקה, והן תשעה מעלות.
המעלה הראשונה. כמה נותנין לעני המחזר על הפתחים, והוא דבר מועט, אבל אין מחזירין אותו ריקם. דתניא עני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אלא למתנה מועטת.
המעלה השנית. כמה נותנין לעני העובר ממקום למקום. גרסי' בבבא בתרא אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר לחם של עשרים אוקיות של קמח ביום. דתניא אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע ביום, ואם לן נותנין לו פרנסת לילה, ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות. וכתב הרמב"ם ואם לן נותנין לו מצע שישן עליו וכסת שיתן מראשותיו ושמן וקטנית, ואם שבת נותנין לו מזון ג' סעודות ושמן וקטנית ודג וירק, ואם מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו.
המעלה הג'. כמה נותנין בנישואי יתומה ענייה. אין נותנין לה פחות מחמישים זוז של כסף. דתניא וכן המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מחמישים זוז של כסף, ואם יש בכיס נותנין לה לפי כבודה.
המעלה הרביעית. כמה נותנין ליתום כשנושא אשה. חייבין להשכיר לו בית דירה ונותנין לו מטה ושולחן וכסות וכלי תשמישו ובגדים שילבש. כדגרסי' במסכת כתובות בפרק מציאת האשה. ת"ר יתום שבא לישא אשה שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה, שנא' די מחסורו אשר יחסר לו. די מחסורו זה בית. אשר יחסר זו מטה. לו זו אשה. כדא' אעשה לו עזר כנגדו.
המעלה הה'. כמה נותנין לעני בן טובים. אומר הכתוב די מחסורו אשר יחסר לו. אתה מצווה עליו לפרנסו ואין אתה מצווה עליו לעושרו. וגרסי' במסכת כתובות בפרק מציאת האשה. ת"ר די מחסורו אשר יחסר לו, אפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני אחד בן טובים סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין. ת"ר מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני אחד מצפורי ליטרא אחת בשר בכל יום. מאי ריבותן. אמ' רב הונא ליטרא מוח עופות. וגרסינן בסיפרי די מחסורו אשר יחסר לו, למה נאמר די מחסורו אשר יחסר לו שני פעמים, ללמדך שהראוי לתת לו פת נותנין לו פת, עיסה נותנין לו עיסה, מעה נותנין לו מעה, פת חמה נותנין לו פת חמה, צונן נותנין לו צונן, להאכילו לתוך פיו מאכילין אותו לתוך פיו.
המעלה הששית. חייב אדם לזון את העני כפי שהיה רגיל לאכול קודם שנתדלדל. כדגרסי' בפרק מציאת האשה ההוא דאתא קמיה דר' נחמיה. אמ' לו פרנסני. אמ' לו מה היית רגיל לאכול. אמ' לו בשר שמן ויין ישן. אמ' לו רצונך שתגלגל עמי בעדשים. גלגל עמו בעדשים ומת. אמרו עליו אוי לזה שהרגו נחמיה. פירוש מפני שלא זן אותו כפי מה שהיה רגיל אמרו עליו שהרגו. ובמסכת פאה ירוש' גרסי' בענין אחר, וכך אומר. נחמיה איש שיחין פגע ביה ירושלמי אחד. אמ' ליה זכי עמי בחדא תרנגולא. אמ' ליה הילך טימיתהי. אזל וזבן קופד. פי' בלע"ז איריזו. ואכל ומית. והוה צווח ואומר בואו וספדו על הרוג נחמיה.
ההוא דאתא לקמיה דרבא. אמ' לו פרנסני. אמ' לו מה היית רגיל לאכול. אמ' לו תרנגולת פטומה ויין ישן. אמ' ליה לא חיישת לדוחקא דציבורא. אמ' ליה אטו מדידהו קא אכילנא מדרחמנא קא אכילנא. דתנינא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. בעתם לא נאמר אלא בעתו. מלמד שהב"ה נותן לכל אחד ואחד מזונותיו בעת שהוא צריך להם. עודם מדברים והנה אחותו של רבא באה לעיר מעיר אחרת. והיה לה שנים רבות שלא באה לעיר אלא אותו היום והביאה לאחיה תרנגולת פטומה ויין ישן. מיד ידע רבא שבשביל אותו עני זימן הב"ה התרנגולת והיין לפרנסו כמו שהיה רגיל לאכול קודם שנתדלדל. אמ' לו רבא נעניתי לך קום אכול. יתברך ויתעלה שמו של הב"ה שהוא נותן לחם לכל בשר ומזמין פרנסת העני והעשיר.
המעלה השביעית. כשיתביש העני לבקש צדקה חייבין ישראל לפוקדו במתנות. ואם אינו רוצה ליקח נותנין לו לשם הלואה ואח"כ נותנין לו במתנה. דתניא והעבט תעביטנו. זה שאין לו כלום ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה נותנין לו לשם הלואה, ואח"כ נותנין לו לשם מתנה. לא רצה אומרים לו הבא משכון וטול, כדי שלא יתבייש בפניהם.
המעלה השמינית. אם יהיה תלמיד חכם עני חייבין לתת לו כפי כבודו. אם אינו רוצה לקבל מתעסקין לו בסחורה מוכרין לו בזול וקונין ממנו ביוקר כדי שיתפרנס בכבוד. ואם היה יודע להתעסק בפרקמטיא בעצמו, מלוין לו מעות לעשות בהן סחורה, וזהו המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים. פי' שיהיה סבה שירויח תלמיד חכם בסיועו ושכר זה גדול מאד. וגרסינן במדרש מאי כבד את ה' מהונך זה המהנה תלמידי חכמים מנכסיו. והרוצה לחיי העולם הבא יתעסק בצרכי הרבנים והתלמידים העוסקים בתורה לשם שמים ויעזור לשכירות הרבנים כדי שיעמדו בעירו ויהיו עוסקים בתורה בעבור סיעתו. וגרסינן בספרי עץ חיים היא למחזיקים בה ללומדי(ה) לא נאמר אלא למחזיקים בה, שהם המחזיקים בצרכי הרבנים והתלמידים.
המעלה התשיעית. תיקון עניי העיר, לתת לכל אחד ואחד כפי עניותו וכפי מחסורו וכפי מעלתו כפי עניינו, שלא לתת לכולם בשוה. שבעה שמות יש לעני ואלו הן. דל. תכך. מך. עני. רש. מסכן. אביון. דל מי שהיה עשיר ונתדלדל. עליו הכתוב אומר ודל מרעהו יפרד. מלמד שהיו (לו) רעים ואחים ואוהבים וכשנתדלדל נתפרדו מעליו רעיו ומיודעיו לפנים. לפיכך צריך לפרנסו ולעשות עמו חסד ולכבדו ולנהלו על מנהגו הראשון. תכך הוא מי שיש לו פרנסתו בצמצום, וכשאירע לו שום מקרה כגון חולי או שקפצה עליו זקנה או כיוצא באלו יתרושש מיד ותגלה עניותו. ועליו נאמר (משלי כט, יג) רש ואיש תככים נפגשו. ר"ל הרש הוא חבר לתכך מפני שהוא מזומן להיות כמוהו. לכן צריך לתמוך את ידו ולסעדו ולסומכו קודם שיתרוש(ש) ויצטרך לבריות. מך הוא הנצרך לבריות כל ימיו מפני קורות הזמן וגלגליו שסבבוהו, ועליו נאמר (ויקרא כה, לה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'. רש הוא שהיה מתפרנס בכבוד ונסתר ואחר כך נתדלדל ונגלה ולא נשאר לו כלום, ומפני עניותו בני אדם שונאין אותו ואפי' אחיו וקרוביו, ועליו נאמר (משלי יט, ז) כל אחי רש שנאוהו, וכתיב (משלי יד, כ) גם לרעהו ישנא רש וגו'. עני פירושו יגע ועמל, שיגע כל ימיו לבקש פרנסתו ולא ישיג אלא מקצת צרכו בצער גדול ולא יספיק לו, וחייו בעצב וכל ימיו מכאובים, ועליו נאמר (משלי טו, טו) כל ימי עני רעים. מסכן הוא המצפה למתנות בני אדם והם לועגים עליו ובוזים אותו ואפי' הוא תלמיד חכם, ועליו נאמר (קהלת ט, טז) חכמת המסכן בזויה. אביון הוא המתאוה לפרנסה ולא ישיג אותה, והוא אדם שאינו יודע לעשות מלאכה ולא להתעסק בסחורה, ואפי' צדקה אינו יודע לשאול, ונקרא אביון מפני שהוא תמיד מתאוה ואינו משיג, כמו ותפר האביונה, שהיא האצטומכא, ונקראה אביונה לפי שהיא מתאוה המאכל. ועליו נאמר (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ר"ל הואיל ואינו יודע להתעסק בסחורה ולא לעשות מלאכה ולא לדבר כהוגן לא יחדל מלהיות אביון שאין לו סיבה להעשיר. לפיכך צריכ(ין) הגבאין לדעת כל העניינים האלו, כדי שידעו היאך חולקין הצדקה, וכדי שיתנו לכל אחד ואחד כפי ענויין, וכדי שלא יסלקו הצדקה מן הנצרך ויתנו אותה לעני אחר שאינו נצרך כל כך. ולפיכך אמרו רז"ל יהא חלקי עם גבאי צדקה ולא עם מחלקי צדקה. ר"ל שמחלקין אותה שלא כהוגן, ונושאין פנים לעניים שאינן כל כך צריכין, ואין נותנין ממנה לעניים אחרים שצריכין לה יותר.
עני המתפרנס מן התמחוי נותנין לו מזונות כל יום ויום ערב ובקר. והעני המתפרנס מן הקופה נותנין לו מעות מערב שבת לערב שבת להוצאת שבעת ימים לבקר ולערב. וכן כל שבוע ושבוע. ומי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי. מזון ארבעה עשר סעודות לא יטול מן הקופה. לפיכך גובין התמחוי בכל יום וחולקין אותו בו ביום. וגובין מעות של קופה בכל ערב שבת כדי שיחלקום לעניים להוצאת שבת. ו(אין) בודקין אחר העני המבקש מזונות. דתניא ר' יהודה אומר אמ' העני כסוני בודקין אחריו, פרנסוני אין בודקין אחריו, אלא מאכילין אותו מיד שמא ימות ברעב פתאום. ומעשה נחום איש גם זו יוכיח. גרסי' בפרק סדר תעניות אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו וגדם משתי ידיו וקטע משתי רגליו והיה כל גופו מלא שחין והיתה מטתו מונחת על ארבע ספסלים שלמים. פעם אחת היתה מטתו מונחת בבית רעוע ובקשו תלמידיו לפנותה. אמ' להם פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי, שכל זמן שמטתי תוך הבית מובטח לכם שלא תפול. פנו את הכלים ואח"כ פנו את מטתו מן הבית ומיד נפל הבית. אמרו לו תלמידיו רבינו וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך. אמ' להם אני עשיתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה לי שלשה חמורים טעונים אחד של מאכל ואחד של משקה ואחד של מיני מגדים. נזדמן לי אדם אחד בדרך, אמר לי פרנסני. אמרתי לו המתן עד שאפרק מן החמור. לאחר שפרקתי חזרתי לאחורי ומצאתי שמת. נפלתי עליו ואמרתי עיני שלא חסו עליך כך וכך תעלה עליהן. רגלי שלא מהרו לפרק מעל החמור כך וכך תעלה עליהן. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי יהיה כל גופי מלא שחין. לפיכך אין מעכבין לתת לרעב מיד כדי שלא ימות פתאום. ואין בודקין אחריו.
וכל מה שאמרתי בזה השער ובאלו המעלות הוא בענין הצדקות שהצבור עושין, כגון תמחוי וקופה ונישואי יתומים ושאר העניינים שאמרתי, אבל השער השמיני מדבר בענין הצדקות שהיחיד עושה.
המעלה הראשונה קטנה שבכולם, והוא הנותן צדקה ברבים או נודר ברבים לעשות לו שם, וכ"ש הנודר ברבים ואינו משלם. כדגרסינן במ' תעניות בפרק קמא א"ר יוחנן אין הגשמי' נעצרים אלא בשביל שפוסקין צדקה ואין נותנין, שנא' נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר.
המעלה הב' גדולה מן הראשונה. והיא הנודר והנותן צדקה ברבים לשם שמים וג"כ לעשות לו שם. ואע"פ שעשאה לשם הואיל וכוונתו לשם שמים שכרו גדול מן הראשון.
המעלה הג' גדולה מן השנית. והיא הנותן צדקה בסתר לשם שמים, ואין שום אדם בעולם יודע צדקה זו אלא הנותן והנוטל בלבד.
המעלה הרביעית גדולה מן השלישית. והיא הנותן צדקה בסתר לפרנס הגון שיניח אותה בקופה של צדקה ואינו יודע למי נותנה הפרנס ויטול אותה העני ואינו יודע מי נתנה. וגרסינן בפ' מציאת האשה. רבא הוה צייר זוזיה בסדיניה ושדי להו לאחוריה וממטי נפשיה בין עניי ומצלי עיניה מרמאי. ותיבה סגורה היתה בבית המקדש ובה חור קטן, וכל מי שהיה רוצה לתת צדקה בסתר היה משים מעות בתיבה מן החור, והיה הגזבר פותח התיבה ומוציא ממנה המעות ומחלק אותן לעניים, ולא היו יודעים העניים מי נתנן וגם הנותן לא היה יודע מי נטלן.
המעלה החמישית גדולה מכולן. והיא המלוה לעני בשעת דחקו וישתתף עמו כדי להחזיק בידו שלא ימוט ויצטרך לבריות. נמצא המשתתף עמו משיב את נפשו ומציל אותו מבושת העניות ומפרנס אותו בנקיות. וגרסינן במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה א"ר שמעון גדול המלוה מן העושה צדקה והמטיל לכיס יותר מכולן. והמלוה לעני בשעת דחקו להרחיב לו צרתו נקרא חונן, שנא' טוב איש חונן ומלוה. וגרסינן במדרש תלים וצדקתו עומדת לעד איזו היא צדקה שמתקיימת לעד ולעולם, זה המלוה לעני בשעת דחקו. וכשישיב לו העני המלווה ילוונה לעני אחר. וכשישיב אותה האחר ילוונה לאחר. נמצא שיזכה בצדקה זו כמה פעמים והקרן קיימת לו לעד. מה שאין בצדקה. כי בצדקה אין בידו אלא שכר מצוה אחת פעם אחת ובמצוה זו זוכה כמה פעמים. ויש אומרים אף הכותב או קונה ספרים ומשאילן לתלמידים. ואם יקשה בעיניו להלוות לעני בלא משכון יטול ממנו משכון ויקבע לו זמן להשיב המלוה. ובתוך ימי המלוה לא ישתמש מאותו עני אם לא יתן לו שכירות שלימה מפני שנראה כרבית. כיוצא בדבר הנותן עשר פרוטות לעשרה עניים שכרו גדול מהנותן עשרה פרוטות לעני אחד. כי הנותן אותן לעשרה לבו מתעורר לטובה בכל פעם ופעם שנותן. ואם נתנן בפעם אחת אין לבו מתעורר אלא פעם אחת ויראה כמי שמשליך עליו המשוי. וכתב הרמב"ם ז"ל והכל לפי רוב המעשה, זה הנותן צדקה לעניים רבים ששכרו גדול יותר מהנותן אותו סכום לעני אחד בפעם אחת.
גדולה צדקה שהב"ה עוזר ומושיע למי שעושה צדקה. כדגרסי' בפסיקתא א"ר יצחק כל הרודף אחר הצדקה הב"ה ממציא לו מעות לעשות מהן צדקה, שנא' רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. וגרסינן בפרק סדר תעניות אליעזר איש כפר ביבאי כדהוה חזי ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה, דכל דהוה נקיט הוה יהיב להו. יומא חד סליק לשוקא למזבן נדוניא לברתיה. חזו ליה גבאי צדקה טשו מיניה. אזל בתריהו. אמ' להו במאי עסקיתו. אמרו ליה ביתום ויתומה. אמ' העבודה שהן קודמין לבתי. שקל מה דהויה בידיה ויהביה ניהליהו. פש בידיה חד זוזא. אזל זבין ביה חיטי שדייה באכלבה. אתאי דביתהו אמרה לה לברתא מאי איתי ליך אבוך. אמרה לה כל דאייתי באכלבא אסקיה. סליקא חזייה לאכלבא דמליא חטי ונפקיה בצינורא דדשא. כי אתא מבי מדרשא אמרה ליה דביתהו בוא וראה מה עשה לך אוהבך. אמ' לה העבודה הרי הן עליך הקדש ואין לך בהם אלא כאחד מעניי ישראל.
וגרסי' באלה שמות רבה. מעשה בחסיד אחד שנפל מעושרו ונשתתף עם איש אחד. ובחמשה ימים של שבוע היה יוצא בסחורה עם חבירו. ובערבותא דשבתא לא היה יוצא, וחבירו היה יוצא והוא היה יושב בביתו ומתקן צרכי שבת, ואח"כ היה נוטל הקופה ומטיל לגבות צדקה. אחר שהזקין ותשש כחו היה אומר לבתו, בתי קחי הקופה ואני נשען במקלי ובואי עמי במצוה כדי שלא נסתלק מן המצוה. פעם אחת כשהיה מטייל נגלה עליו אליהו זכור לטוב. אמ' לו זקן מתייגע אין אתה יכול לשאת את הקופה, תן לי הקופה ואני הולך ומקבץ. אמ' לו איני רוצה שתקבל שכרי. אמ' לו המתן לי ואני אביא אליך מה שאקבץ, נטל הקופה והלך ומלא אותה דינרי זהב. הריק הפת ונתן הזהב מלמטה והפת מלמעלה והביאה אצלו. והיה לו מנהג לחלק הקופה לשלשה חלקים, אחד ליתומים, ואחד לאלמנות, ואחד לבני סופרים. בא לביתו והריק הקופה וראה את הזהב ונבהל. אמ' אותו האיש בקש לביישני. אמ' לבתו בתי חלקי מה שתקנת לאכילתנו לעניים כדי שיתפרנסו בשבת, ולאחר שבת נחזיר את של האיש. לאחר שבת פגע בו אליהו זכור לטוב. אמ' לו טול פקדונך אמ' לו איני יודע מה תאמר לא הבאתי אלא פת בלבד, אם כלום מצאת אכול ושתה שמתנת שמים היא. אמ' הזקן שמא שלח הב"ה אותה לעניים ואני מנעתי אותן ממנה. הלך וחילקו כמנהגו, שליש ליתומים, ושליש לאלמנות, ושליש לתלמידים. נגלה אליהו זכור לטוב ואמ' לו תן לי הקופה ואביא חלקך שתאכל אתה וביתך. לקח הקופה ומלאה מרגליות והביאה לו. תני ר' מאיר אומר במדה שאדם מודד בה מודדין לו. הוא נתן לעניים מלא ידיו והב"ה נתן לו מלוא ידיו.
וגרסינן בויקרא רבה מעשה בר' אליעזר ור' עקיבא ור' יהושע שהלכו לאנטוכיא לגבות צדקה. הוה תמן אבא יודן שהיה עושה צדקה בעין יפה וירד מנכסיו. כיון שראה לרבותינו עלה לביתו ופניו חולפות. אמרה לו אשתו שהיתה צדקת מה לך פניך חולפות. סיפר לה המעשה. אמרה לו לא נשתיירה לך שדה אחת. מכור חציה ותן להם. הלך ועשה כן. אמרו לו המקום ימלא חסרונך. הלכו להם רבותינו לשלום. יצא אבא יודן לחרוש שדהו והאיר הב"ה עיניו ונבקעה הארץ תחתיו ונפלה פרתו ונשברה. ירד להעלותה מצא תחתיה סימא. פי' מטמון. לטובתו נשברה פרתו. כשחזרו רבותי' אמרו מה אבא יודן עביד. אמרו להם אבא יודן עתיר הוא דאית לי עוף וגמל ותורי. בא אצלם ואמ' להם עשתה תפלתכם פירות ופירי פירות. נטלוהו והושיבוהו אצלם. וקראו עליו מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.
ועוד גרסינן בויקרא רבה כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו. מעשה באדם אחד שהיו לו שני בנים והיה עשיר גדול. מת וירשוהו בניו. האחד מהן היה עין טוב בצדקות ובגמילות חסדים והיתה דעתו רחבה וידו פתוחה. והאחד היה צר עין ביותר. זה שהיה טוב עין היה נותן לעניים ולפדיון שבויים ועושה צדקות עד שכלה כל ממונו. חזר ומכר כל קרקעותיו וחלק לעניים עד אשר לא נשאר לו כלום. וכל מה שהיה מוכר היה אחיו העשיר קונה ממנו עד אשר נעשו כל קרקעותיו לאחיו (ו)הוא בלא כלום. יום הושענא רבה נתנה לו אשתו עשר פרוטות ואמרה לו לך וקנה בהם לבניך מה שיאכלו. כשיצא פגע בגבאי צדקה שהיו עוסקין ביתום ויתומה. אמרו זה לזה הנה החסיד בעל הצדקה. אמ' להם אין בידי עכשיו חוץ מאלו. נתן להם העשרה פרוטות. מיד נתבייש לחזור לביתו. הלך לו לבית הכנסת ומצא שם התינוקות שהיו משחקין באתרוגיהן. מה עשה מלא שקו מהן ופירש לים הגדול. כיון שבא למדינה היה המלך חושש ולא הניחו סם בעולם שלא השקוהו והיה מוסיף כאב ובכיה וצעקה. אמרו לו בחלום אין לך רפואה אלא באתרוג של הושענה רבה של יהודים. בקשו בכל אותה מדינה ובכל אותן הספינות ולא מצאו. מצאו אותו חסיד ישן על שקו. אמרו לו מה יש לך למכור. אמר להם עני אני ואין בידי אלא אתרוגים הללו של הושענה רבה של יהודים. אמרו לו עליהם אנו מחזרים. נטלו את החסיד ואת שקו והוליכוהו למלך. כיון שאכל המלך מעט מן האתרוגים מיד נתרפא. אמר המלך לעבדיו מלאו לו את השק דינרי זהב. ויעשו כן. אמ' לו המלך שאל מה אתן לך. אמ' לו החסיד איני שואל אלא שתחזירני למקומי ויכריזו שיצאו הכל לקראתי. ויעשו כן. ויצאו הכל לקראתו. ואף אחיו העשיר נכנס בעריבה הוא ובניו. פי' עריבה, ספינה קטנה. ונכנסו בנהר ויצאו לקראתו. שטפן הנהר ומתו. נמצא אותו חסיד יורש ממון העשיר. ונתן לו הב"ה עושר גדול ונכסים בשפע, לקיים מה שנא' כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו.
מעשה בחסיד אחד שהיה עושה צדקות הרבה והיה מפרנס את העניים והיה מבזבז הונו בצדקות עד אשר ירד מנכסיו ולא נשאר לו כלום. והיתה שנת בצורת ולא היה כלום לפרנס את בניו. יום אחד אמרה לו אשתו במה נפרנס היום את התינוקות הללו. אמ' לה בתי השיגוני עונותי ואין בידי כלום. לקחה כיפה שעל ראשה ומכרה ולקחה ליטרא אחת קמח ולשה אותה ועשתה ממנו עוגה אחת והוליכה אותה לתנור ואפתה אותה והביאה לבעלה. אמ' לה קראי לתינוק(ות) מבית הסופר ויאכלו שהם רעבים. הלכה לבית הסופר לקרוא לתינוקות, והנה עני אחד עומד על הפתח. ואמ' לבעלה ר' פרנסני שיש לי תינוקות רעבים בביתי, ואין לי כח לפרנסם. מיד נטל אותו חסיד העוגה ונתנה לעני. מיד נתבייש מאשתו, הלך לו לבית הכנסת וישב לשם עד שישן ונרדם. והנה אליהו זכור לטוב נוגע בו מעיר אותו משנתו. ואמ' לו אדם חסיד טול ריוח העוגה ותשאר לך הקרן קיימת לעולם הבא. פקח עיניו אותו חסיד וראה והנה מראשותיו אלף דינרי זהב. נטלם ובא לביתו שמח וטוב לב. ושלם לו הב"ה גמולו בעולם הזה ולעולם הבא לקיים מה שנא' כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו. פועל אדם ישלם לו בעולם הזה, וכאורח איש ימצאנו, לעולם הבא.
ופי' ר' יונה ז"ל מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. ר"ל כי ישלם לו הב"ה שכרו בעולם הזה ויפרע לו הלואתו, (משל ללוה שהוא) משלם (למלוה), וגמולו ישלם לו, אע"פ שפרע לו הלואתו לא יחדל לשלם גמול המצוה כשאר המצות שמשלם שכר פעולתם לעולם הבא. וזהו מאמרם ז"ל כי יש לצדקה קרן ופירות, ואדם אוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ולא יתכן לפרש וגמולו ישלם לו להאי שאמ' מלוה ה' חונן דל. כי הוא גמול פרעון ההלואה. פי' פרעון ההלואה לא יקרא גמול לפי שהוא משיב לו את שלו. ע"כ. ועוד פירש ר' יונה ז"ל רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. נסמך המקרא הזה למקרא שלפניו, שהוא אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, להודיע שיטרח החכם לאצור אוצרות בעולם. על כן סמך לו הענין הזה כי כוונת העמל החכם באוצרותיו לרדוף צדקה וחסד. ימצא חיים צדקה וכבוד בעולם הזה. ומלבד החיים והכבוד שימצא בעולם הזה זכות הצדקה קיימת לו לעולם הבא. והחיים והכבוד פירותיה צדקה. והחסד שלא תחסר הקרן מפני הפירות. ובענין שכתוב וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת. לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה. ע"כ. והרודף אחר הצדקה זוכה לחיים, שנא' רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ר' יהודה אומר זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה. בעלי חכמה דכתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, ובחכמה כתיב (משלי ח, לה) כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. בעלי עושר דכתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה, פי' העשיר יש לו ממון הרבה לעשות ממנו צדקה שאין אדם יכול לעשות צדקה אם אין לו ממון. בעלי אגדה דכתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. כתיב הכא כבוד וכתיב התם כבוד חכמים ינחלו. והמלביש ערומים מתברך שנא' אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם. והמשביע רעבים הב"ה מגיה את חשכו ומעלה לו ארוכה ומרפא. מגיה את חשכו מנין, שנא' הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם וכתי' בתריה (ישעיהו נח, ח) אז יבקע כשחר אורך. ומעלה לו ארוכה ומרפא מנין, דכת' וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וכתי' (ישעיהו נח, ט) אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און, וכתי' (ישעיהו נח, י) ותפק לרעב נפשך. ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים. וכתי' (ישעיהו נח, יא) ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשיך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. וכתי' (ישעיהו נח, יב) ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת. והצדקה שאדם עושה היא תשמרנו ותצור דרכו, שנא' צדקה תצור תם דרך.
וכל צרה וצוקה שיבואו על האדם בעולם הזה ויקבלם עליו בסבר פנים יפות ומצדיק עליו את הדין וכל מי שהוא נגש ונענה וכל מי שאומות העולם גוזלין את יגיעו כאלו נתן צדקה. ומה שאנו פורעין מס לאומות העולם כדי להעמידנו ולהחזיק ידינו בתורה ובמצות נקרא צדקה. כדגרסי' במ' בבא בתרא א"ר אלעזר ב"ש בזמן שבית המקדש קיים אדם נותן שקלו ומתכפר לו, שנא' זה יהיו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו', וכתיב (שמות ל, טו) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם, וכתי' (שמות ל, טז) ולקחת את כסף הכפורים וגו'. ועכשיו באין אומות העולם ונוטלין אותו בזרוע. אמ' מר זוטרא אפי' הכי תחשב לו צדקה, שנא' ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה.