א; פרק הצדקה · חלק ג
וגרסינן באלה הדברים רבה ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. אמ' ר' יצחק שלא יאמר אדם אלו נתן לי הב"ה שדה הייתי מוציא מעשרות מתוכה. אלא אם אין לו שדה יתן ממה שיש לו בעיר. וגרסינן בפסיקתא תני משום ר' נחמני. בנוהג שבעולם אדם יש לו שדה אחת והוא נותנה למחצה ולשליש ולרביע. אבל הב"ה אינו כן, אלא משיב הרוחות ומוריד הגשמים ומפריח טללים ומגדל עשבים ומדשן פירות, ולא אמר להפריש לפניו אלא אחד מעשרה. וגרסי' בואלה שמות רבה ויתן אל משה ככלתו וגו', כך פתח ר' תנחומא בר אבא, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. אמ' ר' נחמיה אפי' בשעה שאנו נותנין את הצדקה מביטים אנו במעשינו ויש לנו בושת פנים. אין לנו שעה שאנו באין לזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו, שנאמר (דברים כו, יב) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך וגו', וכתיב (דברים כו, יג) ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. מה כתי' בסוף הפרשה, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל וגו'. אמ' ר' אלסנדריא גדול כחן של מוציאי מעשרות שהן הופכין את הקללה לברכה. שכל השקפה הכתובה בתורה לשון צער הוא חוץ מזה. וישקף ה' אל מחנה מצרים לשון צער. וכן וישקף על פני סדום ועמורה. ועוד אמ' ר' נחמיה אפי' כשאנו מביטים במעשינו יש לנו בושת פנים, כיצד, בנוהג שבעולם אדם נותן שדהו באריסות והוא נותן זרע ומחלק עם אריסו בשוה, אבל הב"ה אינו כן, אלא העולם וכל אשר יש לו שלו והפירות שלו, דכתיב (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה וגו', והוא מוריד מטר וטללים כדי לגדלם, והוא משמרם, והוא עושה כל דבר ולא אמר ליתן לו אלא המעשרות, אחד מעשרה בלבד. וה' יברך את עמו ישראל בשכר המעשרות, דכתי' (דברים כו, טו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך וגו', הה"ד לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים.
הואיל וכל כך הוא גדול כח המעשרות, אל ירפה אדם את ידו מהם ויתנם כראוי מכל דבר שיבא לידו, או אם ימצא מציאה או אם יתנו לו מתנה הן כסף והן שוה כסף. ואפי' המשתכר ללמד או לכתוב או לעשות שום מלאכה, מן הכל יפריש המעשר. והעושה כך, הב"ה מברך אותו ושומר ממונו. כדגרסי' במדרש מלח ממונה חסד, ר"ל הרוצה שישתמר ממונו יעשה ממנו חסד עם העניים. ויש אומרים מלח ממונא חסר, ר"ל יחסור אותו בצדקתו ויתקיים בידו, כמו שיתקים הבשר שנותנין בו המלח ויעמוד ימים רבים. וגרסי' במסכת כתובות בפרק מציאת האשה. אמ' רב יהודה אמ' שמואל מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שהלך בעלה למדינת הים ופסקו לה חכמים ארבע מאות זוז לקופה של בשמים. אמרה להם כך יפסקו לבנותיכם. וענו אחריה אמן. וכשמת בעלה נפלה לפני היורשים. פסקו לה חכמים ארבע מאות זוז לתקן בו התבשילין. אמרה להם כך יפסקו לבנותיכם. ולא ענו אחריה אמן. ת"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלם והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראו ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין טלפי בהמתן של ערביים. כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו ואמרה לו ר' פרנסני. אמ' לה בת מי את. אמרה לו בת נקדימון בן גוריון. אמ' לה ממון של בית אביך היכן הוא. אמרה לו ר' והלא כדין מתלין מתליא במערבא מלח ממונא חסר. אמ' לה ושל חמך היכן הוא. אמרה לו בא זה ואיבד זה. אמרה לו זכור אתה כשחתמת על כתובתי. אמ' להם לתלמידיו כשחתמתי על כתובתה של זו הייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב של בית אביה חוץ משל חמיה. בכה ר' יוחנן ואמ' אשריכם ישראל שבזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו מוסרן בידי אומה שפלה. ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה. והתניא אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש כלי מילת היו מציעין תחתיו ובאו עניים ומקפלין אותן מאחריו. לא קשיא. אימא לכבודו הוא דעביד, ואימא כדבעי ליה לא עבד. כדאמרי אינשי לפום גמלא שחנא.
וכל המחסר ממונו בצדקה אוכל פירותיו בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. כדגרסינן בפרק קמא דבבא בתרא. מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות בית אביו בשני בצורת. באו אחיו וחביריו ואמרו לו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותיהם, ואתה מבזבז אוצרותיך ואוצרות אבותיך. אמ' להם אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה, שנא' אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. אבותי גנזו אוצרות במקום שהיד שולטת בהם ואני גנזתי אוצרות במקום שאין היד שולטת בהן, שנא' צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך. אבותי גנזו מה שאין עושה פירות ואני גנזתי מה שעושה פירות, שנאמר (ישעיהו ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. אבותי גנזו אוצרות ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר (משלי יא, ל) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם. אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי (שנא' ולך תהיה צדקה. אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא), שנא' והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.
גדולה צדקה ששקולה כנגד כל הקרבנות. שנא' ביחזקאל המזבח שלש אמות וגו', וכתיב (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשולחן. לומר לך מה מזבח מכפר בזמן שבית המקדש קיים, כך בזמן שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו אם יאכיל בו עניים. וצריך שיאכילם ברצון ובנדיבות לב ולא יהיה כילי. והאוכל על שולחן כילי מנבל עצמו, שנא' אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו, וכתי' (משלי כג, ג) אל תתאו למטעמותיו והוא לחם כזבים, וכתיב (משלי כג, ח) פתך אכלת תקיאנה ושחתה דבריך הנעימים.
גדולה צדקה שהב"ה נקדש בה. שנאמר (ישעיהו ה, טז) ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. וכסא כבודו הוכן בצדקה, שנא' צדק ומשפט מכון כסאך. ואבותינו אברהם יצחק ויעקב נתברכו בצדקה. אברהם מנין, דכתי' (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, הוי אומר ברכה, דכתי' (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל. יצחק מנין, דכתיב (בראשית כו, יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה, כמו שכתבתי למעלה. יעקב מנין, דכתיב (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ונתברך, דכת' וירא ה' אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. ודוד ע"ה שבחו הכתוב בצדקה, שנא' ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ומלך המשיח שיגלה במהרה בימינו עתיד לעשות משפט וצדקה בארץ, שנא' ידין עמך בצדק וענייך במשפט. ובימיו יהיה שלום וצדקה בארץ, שנא' ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה. ובזכות הצדקה הקב"ה עושה חסד עם הבריות. כדגרסי' בפרק לולב וערבה א"ר אלעזר כל העושה צדקה כאלו מלאו לכל העולם כולו חסד. שנא' אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ. והצדקה היא כלי של הקב"ה, שנא' לך ה' הצדקה. והצדקה שאדם עושה אינו משלו אלא משל הב"ה, שנא' ולך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל, וכתי' (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות, וכתי' (דברי הימים א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וכל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז. כתי' הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השמטה שנת השבע ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וכתיב התם (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים.
גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה. שנאמר (ישעיהו נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. וגרסי' במ' שבת בפ"כ ר' אלעזר אומר אמ' עולא אין ירושלם נפדית אלא בצדקה, שנא' ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. והנותן צדקה לעניים הוא רצוי לפני הב"ה יותר מן המקריב לפניו עולות וזבחים, שנא' עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. אבל המלעיג לרש ולאביון כאלו מחרף להב"ה, שנאמר (משלי יז, ה) לועג לרש חרף עושהו, כלומר אין כח בזה להעשיר לזה. והחומל על העניים הב"ה מרחם עליו מפני שהעניים מבקשים עליו רחמים, והב"ה שומע תפלתן, שנא' כי שומע אל אביונים ה', וכתי' (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע, וכתי' (איוב כט, יג) ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנ' ארנין, וכתי' (איוב לא, כ) אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם. ואפי' בני אדם שאינן צריכין לצדקה מברכין אותו, שנא' טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל.
העני למה הוא דומה למלך שכעס על בנו. וצוה עליו שלא יכנס לתוך סעודתו. והמלך יודע שבנו רעב וצמא ונכמרו עליו רחמיו. ויאמר לפני אהובו אשרי מי שמכניס את בני לתוך ביתו ומאכיל אותו ומשקה אותו שאני אשיב לו כפלים כל גמולו. שכל מי שיש לי של בני הוא. ולא זו בלבד אלא שתחשב לו צדקה. שנא' מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. אמ' ר' אסי אלמלי מקרא כתי' אי איפשר לאומרו, כביכול עבד לאיש מלוה.
כיצד אדם חונן לדל ולאביון. אם רואה אדם שירד מנכסיו ונתדלדל וצטרך לבריות אל ינהג בו מנהג בזיון, ואל יקלל בו מפני עניותו, אלא מכבדו במתנותיו ובדבריו. ואם יצטרך לשמש ישתמש מן העניים ומן הדלים כדי שיחיו עמו, שנא' וחי אחיך עמך, ושנו חכמים ז"ל ויהיו עניים בני ביתך. וגרסי' במדרש מאי ועניים מרודים תביא בית, אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהם. וישתמש בהן בנחת ולא בצער, שכן כתיב בעבד (ויקרא כה, מג) לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך, ואע"פ שהוא עבדו וקנין כספו, כ"ש העני שאינו לא עבדו ולא קנין כספו. דרש ר' יהודה ב"ר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים כך חסרונותיו כתובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים. זכה נותן צדקה לעניים, שנא' הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, אלו אשתו ובניו. ואם אין העני יכול לשמש מפני חלישות כחו או מפני זקנותו או מפני שהוא בן טובים ויתגנה, יכבדנו במתנות בסתר או ילוה לו מעות בשעת דחקו, ואל יתכבד עליו בעושרו ובמתנותיו. כדגרסי' בואלה שמות רבה אם כסף תלוה את עמי וגו'. אמ' דוד ע"ה כי אתה עם עני תושיע ועינים רמות תשפיל. אין מדותיו של הב"ה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם מי שהוא עשיר ויש לו קרוב עני אינו מודה בו שהוא קרובו ונטמן ממנו והוא מתבייש להסיח עמו מפני דלותו. וכן אמ' שלמה ע"ה כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. וכן אמ' איוב חדלו קרובי ומיודעי שכחוני. וכתיב (משלי יד, כ) גם לרעהו ישנא רש. אבל העשיר הכל דבקין בו, שנא' ואוהבי עשיר רבים. אבל הב"ה אינו כן, אלא עמו הוא העני ומדובק בו. רצונך לידע ראה מה כתיב (ישעיהו סו, א) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו', מה כתיב בתריה (ישעיהו סו, ב), ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו'. וכשיתרצה הב"ה לציון על מי הוא מרחם (תחלה) על העניים, שנא' כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו. וכתיב (ישעיהו מט, יג) כי נחם ה' עמו וענייו ירחם. הוי את העני עמך לא תשימון עליו נשך. לא תנשוך את העני כשם שנשך הנחש את אדם ועקר לו ולתולדותיו. ואף אתה לא תראה את העני שיש לו בתים ועבדים ואתה עוקף עליו ונוטלם ממנו. לכך נאמר (שמות כב, כד) לא תהיה לו כנושה, לא תשכנו ולא תהיה לו כנחש שהוא ערום לרעה. לא תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך. לא תאמר שאל ואני מלוה אותך, ואת נוטל את ביתו ואת שדהו, ואני מעלה עליך שחבלת בו, שנא' אם חבול תחבול וגו'. ד"א לא תשימון עליו נשך. לא תשימון לא היה צריך לומר אלא לא תשים. מהו לא תשימון אלו העדים והסופר והערב והלווה שעוברים בלא תעשה. שאם לא באו העדים והסופר לא היה נוטל כלום. אשרי מי שידו פשוטה לעניים. ראה מה כתיב (משלי כב, ב) עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'. וכן רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'. כיצד עני שפשטה ידו ובעל הבית רוצה ליתן מאיר עיני שניהם ה', ואם לא נתן עושה כולם ה'. מי שעשה זה עשיר יכול לעשותו עני, ומי שעשה זה עני יכול לעשותו עשיר.
ואין לך מדה קשה מן העניות, שכל מי שהוא מדוכה בעניות כאלו נדבקו בו כל ייסורין שבעולם וכאלו באו עליו כל הקללות הכתובות בתורה. וגרסי' במדרש אלו נתקבצו כל ייסורין שבעולם לצד אחד ועניות לצד אחרת מכרעת את כולם. צא ולמד מאיוב כשהיה השטן מקטרג עליו ואומר לפני הב"ה נתת לו כסף וזהב ונכסים ובנים ואת חס עליהם, שנא' הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו וגו', אמ' לו הב"ה לאיוב מה אתה רוצה עניות או ייסורין. אמ' רבון כל העולמים מקבל אני כל הייסורין שבעולם ולא עניות שאצא לשוק ואין בידי פרוטה לקנות מאכל. וכיון שנתייסר התחיל צווח כנגד מדת הדין ואומר מי יתן ידעתי ואמצאהו וגו'. אמ' לו אליהוא מה אתה עומד וצווח, לא אמרת איני רוצה עניות אלא ייסורין, שנא' השמר אל תפן אל און כי על זה בחרת מעוני.
ד"א לא תהיה לו כנושה. הה"ד טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. בוא וראה כל בריותיו של הב"ה לווין זה מזה. היום לווה מן הלילה והלילה לווה מן היום, שנא' יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, וכתיב (תהלים יט, ד) אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. הלבנה לווה מן הכוכבים והכוכבים לווים מן הלבנה. וכשהב"ה רוצה אינו מוציאם, שנא' האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום. האור לווה מן השמש והשמש לווה מן האור, שנא' שמש ירח עמד זבולה. החכמה לווה מן הבינה והבינה לווה מן החכמה, שנא' אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא. החסד לווה מן הצדקה והצדקה לווה מן החסד, שנא' רודף צדקה וחסד. השמים לווין מן הארץ והארץ לווה מן השמים, שנא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגו'. התורה לווה מן המצות והמצות לווין מן התורה, שנא' שמור מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך. בריותיו של הב"ה לווין זה מזה ועושין שלום זה עם זה בלא דברים. ובשר ודם לווה לחברו ומבקש לבולעו בריבית ובגזל. ואלו שנוטלין רבית אומרין להב"ה למה אין אתה נוטל רבית מעולמך שהבריות בתוכו, שכר הארץ שאתה משקה, שכר הצמחים שאתה מעלה, שכר המאורות שאתה מאיר, שכר הנשמה שנפחת, שכר הגוף שאתה שומר. ואומר להם הב"ה ראו כמה הלויתי ואיני נוטל רבית ואיני נוטל מהארץ אלא מה שהלויתי והיא נוטלת שלה, שנא' וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אוי לו למי שנוטל רבית מה נאמר בו, בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה. משל למלך שמסר לאדם אחד אוצרו התחיל מכה עניים והורג אלמנות ומבזה אביונים מפשיט ערומים, עושה בו חמס וגזל, וממלא אותו שקר ומפסיד אוצרו של מלך. כך הב"ה פותח אוצרותיו לבריות מכספו ומזהבו, שנא' לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות. התחיל עני צווח שהוא לווה מן העשיר ונוטל הימנו רבית. אם לותה אלמנה ממנו הרי הוא דוחקה ליטול ממנו רבית. מבזה בו אביונים אם יבקשו ממנו צדקה והב"ה אומר לועג לרש חרף עושיהו. מפשיט בו ערומים, אם חייב לו מנה או שנים, נוטל טליתו הימנו ויושב ערום. הב"ה נתן לו ממון של אמת והוא עושה אותו שקר, שנא' חרשתם רשע ועולתה קצרתם. לפי' הב"ה מזהיר את ישראל ואומר אם חבל תחבל וגו' החזירה לו שלא יצעק לפני, שנא' והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. וכתיב (משלי כב, כב) אל תגזל כי דל הוא, למה, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. ד"א אל תגזל כי דל הוא, וכי יש ממון לדל, ומה גוזלין ממנו, אלא לומר לך כל מי שאינו נותן צדקה לעני כאלו גזלו. מפני שישראל כולן שותפין וערבים זה לזה, ואם אין העשיר נותן צדקה לעני נמצא כשותף גוזל לחבירו. לפי' שלמה ע"ה אומר אל תגזל דל.
ועתה אבאר כיצד נותן הצדקה וכיצד מחלקין אותה. והם שמונה שערים.
הב"ה חייב לתת צדקה לעני. העני והעשיר כל אחד ואחד כפי יכולתו, שנא' פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך. אם אתה פותח מעוני, סופך לפתוח מעושר. ואם קפצת את ידך מלתת צדקה מעושר, סופך לקפוץ מעוני, שנא' תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, וכתי' (דברים כח, מז) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחסר כל. וכתב הרא"ש ז"ל מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן פחות מן הראוי לו ב"ד כופין אותו ומכין אותו עד שיתן מה שראוי לו ליתן. וגרסי' בב"ר אפי' עני הנוטל צדקה חייב לתת צדקה. אמרו עליו על ר' זכריה חתניה דר' יהושע בן לוי שהיה נוטל מקופה של צדקה. והיו מרננין אחריו שהיה נוטל שלא לצורך. ולאחר פטירתו חיפשו אחריו ומצאו שהיה מחלק מה שהיה נוטל מן הצדקה לעניים אחרים. ר' יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמן גבאי צדקה הוו והיו נותנין מן הצדקה לר' חמא מפני שהיה צריך לה. והיה נוטל מהן הצדקה ומחלק אותה לעניים.
אמ' הכתוב איש כמתנת ידו. ר"ל יתן כל אחד ואחד כפי אשר ידבנו לבו. והב"ה צוה אותנו שלא נאמץ את לבבינו ושלא נקפוץ את ידינו מן האביונים. ושלא יהיה האדם כילי אלא שוע, שנא' לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. וכתי' (דברים טו, י) נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו. וכיון שבנה שלמה ע"ה בית המקדש עמד בתפלה לפני הב"ה ואמ' רבון העולמים אם יתפלל אדם לפניך לתת לו ממון ואתה יודע בו שהוא כילי אל תתן, ואם ראית אדם נאה ונדיב תן לו, שנא' ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו. וגרסינן במ' סוטה בפרק עגלה ערופה משרבו צרי העין וטורפי הטרף רבו אומצי הלב וקופצי היד מלהלוות ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'. וכתב הרמב"ם וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עובר בלא תעשה, שנא' לא תאמץ את לבבך וגו'. והרוצה לתת צדקה מרובה אל יתן יותר מחומש ממונו. וזאת למדנו מיעקב אבינו ע"ה, שאמ' כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. עשר אעשרנו שתים למה, ללמדך שהיה נותן שתי מעשרות שהן חומש מממונו. והנותן צדקה מעוטה לא יתן פחות משלישית השקל בשנה, שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה. וכל מי שיוכל להוסיף ואינו מוסיף מפני שהוא כילי עליו הכתוב אומר וארור נוכל ויש בעדרו זכר. וכתב הרמב"ם ז"ל עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בינוני, פחות מכן עין רעה. וגרסי' במ' כתובות בפרק מציאת האשה. מר עוקבא היה רגיל לשדורי לההוא עניא ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכפורי. יומא חד שדירנהו ניהליה ביד בריה. אתא ואמ' ליה לא צריך. אמ' ליה מאי חזית דקא מיזלפיה קמיה יין ישן. אמ' מפנק כולי האי. עייפינהו ושדרינהו ניהליה. כי קא ניחא נפשיה אמ' איית חושבנא דצדקה איחזי כמה צדקה עבידנא. אשכח דהוה כתיב שבע אלפי דינרי צמרקי. אמ' זוודין קלילא ואורחא רחיקא. קם בזבזיה לפלגא נכסיה. והיכי עביד הכי, והאמ' ר' אלעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה לית לן בה. וגרסינן במדרש השכם מעשה בר' ישבב שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניחוהו חכמים. ר' עקיבא אומר והוא שיבזבז מחיים כדי שלא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות. אבל לאחר מיתה רשאי. א"ר אלעזר בן עזריה ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו קל וחומר להדיוט, שיהא אדם חייב לחוס על ממונו.
הצדקה נחלקת לב' חלקים. החלק האחד שיתן פת ותבשיל, כדי שיהיה מוכן להאכיל את הרעבים מיד, והוא הנקרא תמחוי, פי' קערה. והחלק השני לתת מטבע כסף או זהב או פשוטים לקנות לעניים מלבוש או פרנסה, והיא הנקראת קופה. ובין תמחוי וקופה יש הפרש. שהקופה צריך לגבותה שני גבאין וחולקין אותה שלש, והתמחוי נותן אותה בכל יום שלשה, לא פחות והם יחלקוה מיד. והקופה גובין אותה מערב שבת לערב שבת. והתמחוי נותנין לכל שואל ולאורחים, אבל הקופה אין נותנין אותה אלא לעניי אותה העיר בלבד. אלא אם כן יהיה ברצון אנשי אותה העיר. דתניא ורשאין אנשי העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן ולעשות בהם כל מה שיסכימו.
תניא מי שיש לו מאתים זוז אע"פ שאינו נושא ונותן בהם לא יטול לקט שכחה ופיאה. ומי שיש לו חמשים זוז אע"פ שנושא ונותן בהם, הרי זה יטול. אבל מי שיש לו מאתים זוז פחות דינר ואינו נושא בהם ונותן, או חמשים ונושא בהם ונותן, הרי זה יטול. ואפי' אם נותנין לו צדקה מרובה עד שיהיה לו יותר מאלו השיעורים הרי זה יטול. ואין חושבין לו באלו השיעורים לא ביתו ולא כלי תשמישו ולא כלי מלאכתו ולא בגדי עצמו שהוא צריך להם. דתניא אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. ואפי' היו לו כלי כסף וכלי זהב והיה רגיל להשתמש בהם. איני והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת. אמ' רב זביד לא קשיא הא במטה ושולחן הא בכוסות וקערות. ואם יש לו ממון והוא ממושכן או משועבד לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול. וכתב הר' יעקב ז"ל בן הרא"ש ז"ל בספר יורה דעה הלשון הזה. דא דאין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו של כסף ושל זהב. דוקא כל זמן שאין צריך ליטול מן הקופה (אבל אם בא ליטול מהקופה) לא יתנו לו וימכור כליו. ור"ת ז"ל פירש קודם שיבא ליטול אם יש לו כלי כסף מחייבין אותו למכור כדי שלא יצטרך ליטול מן הקופה, אבל לאחר שהתחיל כבר ליטול ונזדמנו לו כלים אין מחייבין אותו למכור כדי שלא יטול ע"כ.
ואסור לישראל ליטול צדקה מן הגוי. ואם אינו יכול לחיות אם לא יטול אותה יקבל אותה מן הגוי בצינעא. ואם אינו יכול לקבל אותה בצינעא יקבל אותה בפרהסיא. ומלך גוי או אנס שנתן צדקה לישראל מקבלין אותה ממנו משום דרכי שלום ונותנין אותה לעניי גויים. וגרסי' במ' סוטה בפרק עגלה ערופה משרבו מקבלי צדקה מן הגויים היו ישראל למטה וגויים למעלה, ישראל לאחור והם לפנים.
וכל מי שאינו צריך ליטול צדקה ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לה, ועליו הכתוב אומר ארור הגבר אשר יבטח באדם. וגרסינן במ' כתובות בפרק מציאת האשה. ת"ר המסמה את עיניו והמצבה את כריסו. והמקפח את שוקו כדי לקבל צדקה אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך. אבל עני ורש שמצער נפשו ודוחק שעתו וטורח בגופו ואינו נוטל צדקה כדי שלא יטריח על הבריות אינו נפטר מן העולם עד שזמן לו הב"ה פרנסתו, ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. וכתב הרמב"ם מוטב לאדם לפשוט נבילות ויתפרנס מעורן ולא יאמר לבריות פרנסוני שכהן או מיוחס או חכם אני. אבל מי שאי איפשר לו לחיות אם לא יטול, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה כשופך דמים, ואין לו בצערו אלא עון מפני שאינו נוטל כדי לחיות. ע"כ.
חייב אדם להקדים פרנסת נפשו על כל בני אדם, ואינו חייב לתת צדקה אלא אחר שיהיה לו יותר מפרנסתו, ואח"כ חייב לתת צדקה. דתניא וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי אחיך. ר"ל אחר שיהיה לך יותר מפרנסתך אתה חייב לתת לנצרך. כשתשבע השביע רעבים, ואחר אשר תשתה השקה לצמאים. וכן אמרה האשה הצרפתית לאליהו ע"ה ובאתי ועשיתיהו לי ולבני, לי קודם ואחר כך לבני. והודה לה אליהו ואמ' אך עשי לי עוגה קטנה בראשונה ולך לבנך תעשי באחרונה. הקדים גם הוא חייה לחיי בנה. וגרסי' בבבא מציעא בפרק איזה נשך אמ' רב נחמן בר יצחק מאי טעמא דר' אליעזר אמ' קרא וחי אחיך עמך. אהדר ליה לאחוך החי בהדך. ור' יוחנן האי וחי אחיך מאי דרוש ביה. ההוא מיבעי ליה לכדתניא שנים שמהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים. מה יעשה, אם שותים שניהם מתים, אם אחד מהם שותה מגיע ליישוב. דרש בר פוטירי מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתת חבירו. עד שבא ר' עקיבא ודרש וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חברך. וכתיב (דברים טו, יא) פתוח תפתח את ידך לאחיך וגו', אחיך קודמין לענייך, ענייך קודמין לאביונך, אביונך לאביוני עיר אחרת. ועוד גרסינן בפרק איזהו נשך תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי וגוי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, ענייך קודמין לעניי עירך, עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. ואחר שיפרנס אדם את נפשו יקדים פרנסת אביו ואמו על כל בני אדם, ואפי' על בניו, דכתיב (שמות כ, יא) כבד את אביך ולא אמ' כבד את בניך. וכן אמרו בני יעקב לאביהם ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפינו. הקדימו את עצמם ואח"כ אביהם ואח"כ את בניהם. ורז"ל התקינו שיזון אדם את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים עד שש שנים. וגרסינן במ' כתובות בפרק נערה שנתפתתה אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. וכי איפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת, (דרשו) רבותינו שביבנה ואמרי לה ר' אלעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים.
ואם נשבה אביו ובנו ואין לו פדיום לשניהם אלא לאחד מהם יפדה את אביו ויעזוב את בנו. ואע"פ שחייב אדם בכבוד אביו, כבוד רבו עדיף, שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו הנחילו חיי העולם הבא. לפיכך אם נשבת אביו ורבו ואין לו פדיון שניהם יפדה את רבו. אבל אם אביו ת"ח יפדה את אביו קודם לרבו, כי כבוד התורה וכבוד אביו עדיף מכבוד רבו. כדגרסינן בבבא מציעא בפרק ואלו מציאות היה אביו ורבו עומדין בבית השביה יפדה את רבו ואח"כ יפדה את אביו, ואם היה אביו ת"ח פודה את אביו ואח"כ פודה את רבו.