שער שישי - שער הכניעה · פרק ט
אבל אם יתכן להתקבץ בלב המאמין הכניעה והגאוה אם לא. אומר בתשובת זה
כי הגאוה מתחלקת לשני חלקים.
אחד מהם גאות האדם בגופו ובעניני גופו ותקוניו הגופיים.
והחלק השני גאותו במעלותיו הרוחניות בחכמה והמעשה הטוב בעבור עבודת הבורא,
וכל גאוה שתהיה מחמת הגופיים היא מרחקת הכניעה מן הלב ומן הנמנע התקבצם בלב אחד בעבור הרחקת כל אחג מהם את חבירו, כי כאשר יתגאה האדם בגבר מדברי העולם אין מביאו לזה אלא
בזות את בעל הטובה
ומעוטה אצלו
ומעוט ידיעתו במהירות הסרתה ממנו ונסיעתה מאצלו
ויחשוב כי הוא המטיב בה לעצמו והקונה אותו בכחו ובחכמתו כמ״ש סנחריב (ישעיהו י׳:י״ג) בכח ידי עשיתי ואמר נבוכדנצר (דניאל ז) הלא דא היא בבל רבתא ואמר פרעה (יחזקאל כט) לי יאורי וגו'. וכבר ידעת מה שהיה תיכף למאמרם מהריסת מלכותם והשחתת ממשלתם
אך הגאוה שבמעלות הרוחניות מתחלקת לשני חלקים. אחד מהם מגונה והשני משובח.
המגונה שיתגאה האדם בחכמתו והצדיק במעשהו וגורם זה שירבה בעיניו ויספיק אצלו מה שקדם לו מהם ולחשוב שדי לו במה שיצא לו מן השם הטוב והשבח אצל בני אדם ולבזות בני אדם ולגעול אותם ולספר בגנותם ולהיות חכמי דורו וגדוליהם פחותים בעיניו ולהתפאר בקצור חבריו וסכלותם וזה הוא הנקרא אצל רז״ל מתכבד בקלון חבירו ובזה לא יהיה נכנע ולא עניו
והמשובח כשמתגאה החכם בחכמתו והצדיק במעשהו הודאה לגודל טובת הבורא עליו בהם ושמחה בעבורם ויגרום לו להוסיף ולהשתדל בהם ולהכנע לקרוביו ולשמוח בחבריו ולחוס על כבודם ולכסות סכלותם ולדבר בשבחם ולאהוב אותם ולהליץ בעדם ולהזהר בכבודם וימעטו בעיניו כל מעשיו הטובים, תמיד טורח להרבות מהם, נכנע בעבור חלישותו מהשיג מאוייו בהם, משפיל עצמו למי שמקוה תוספת על ידיו, מודה לאלהים על מה שחננו מן המעלות ומשבח אותו על אשר הפיקו לקנות החמודות.
וזאת הגאוה אינה מזקת לכניעה ולא מרחקת אותה ובכמוה אמר הכתוב (דה״ב יז) ויגבה לבו בדרכי ה׳ אך היא מסייעת אותה ומוסיפה בה כמ״ש (משלי כב) עקב ענוה יראת ה':