תחנון ביום הבר מצווה, ויום הנחת תפילין

מנהג ארץ ישראל שלא לומר תחנון בתפילה שמתפלל שם נער הנעשה בר מצוה ומניח תפילין לראשונה (ואף אם כבר הניח תפילין זמן מה קודם הבר מצוה), כי דומה לחתן כדכתיב 'כחתן יכהן פאר', ותפילין נקראים פאר, וכן נוהגים הספרדים והחסידים בארץ ישראל (שו"ת יבי"א ח"א סי' כ"ז, וכופל דבריו בח"ד סי' י"ד, ובשו"ת יחו"ד ח"ב סי' ט"ו, הלכ"ב סי' קלא סעי' מ"ה, וכ"ה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד סי' י"א, ושו"ת משפטי עוזיאל או"ח סי' י"א, דרכי חיים ושלום מונקאטש אות קצ"ב) אבל בקרב הליטאים המנהג לומר תחנון ביום בר מצוה (שו"ת אז נדברו חי"א סי' מ), ונער הבר מצוה עצמו ואביו בודאי רשאים שלא לומר תחנון ביום שמחתם (חנוך לנער פ"מ הערה ח' עפ"י ס' חתן סופר סוף שער ברכות השחר). וי"א שאם ההנחת תפילין ויום הבר מצווה אינם יחד אינם פוטרים מתחנון (שו"ת צי"א חי"ח סי' נ"ג) (וביום שמתחיל להניח תפילין, כיון שאינו יום הבר מצוה, ג"כ יש לומר תחנון, דאזיל לה הטעם מהזוה"ק והמג"א מגדולת היום שבו נכנס למצוות. ולכך ראוי שיסיים באותו יום מסכת ויפטר מטעם שניהם מתחנון). (פס"ת ח"ב סי' רלא)