סימן שא · חלק א

א(א) אין לרוץ בשבת - שנאמר וכבדתו מעשות דרכיך ודרשו שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול שדרך האדם למהר ולרוץ אחר עסקו ואף בחול אין לפסוע פסיעה גסה דנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו אלא דבשבת איכא נמי איסורא משום מעשות דרכיך:

ב(ב) ואסור וכו' - וה"ה שאסור לקפוץ:

ג(ג) יותר מאמה - פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף רגל אחת הוא ג"כ חצי אמה וזהו באדם בינוני ששיעור פסיעה בינונית שלו הוא אמה ואדם הגדול ביותר כפי שיעור פסיעה שלו:

ד(ד) אם אפשר וכו' - דבאי אפשר מבואר בס"ג דשרי:

ה(ה) מותר - אפילו לכתחלה שזהו עונג שלהם:

ו(ו) וכן לראות - פי' שכל אדם מותר לרוץ כדי לראות דבר שמתענג בו:

ז(ז) וכן מותר לטייל - אפילו אם כונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה מ"מ שרי כיון דלא מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה אבל אסור לרוץ כדי שיתחמם לרפואה כיון דמוכחא מילתא ואסור משום שחיקת סממנין ויש מחמירין אפילו בטיול אם כונתו להתעמל לרפואה:

ח(ח) לדלגו ולקפוץ - דילוג מקרי שמפסיק רגליו ברחבה וקפיצה הוא היכי שקופץ שתי רגליו בב"א:

ט(ט) ממה שיקיפנה - והיכי דא"א בדילוג וקפיצה מותר לו להקיף אבל לעבור בה אסור דיש בזה חשש סחיטה ולא התירו לו אם לא בגוונא דס"ד וס"ו:

י(י) פני רבו - וה"ה פני אביו [גמרא] ועיין במג"א שכתב דאיש ואשה שוין במצות הקבלת פנים ונראה דאשה היינו דוקא ברשות בעלה:

יא(יא) או פני מי שגדול - לאפוקי הרב אצל תלמידו דאסור ואם הוא תלמיד שצריך לו רבו באיזה דברים הן מצד חדודו וחריפותו הן מצד שיש לו שמועות מגדולים אחרים כתב הט"ז דמותר לו לעבור בנהר דעכ"פ גדול ממנו באיזה דברים ובספר תוספת שבת אסר בזה. ואם הרב מסתפק באיזה דבר והולך לשאול את תלמידו שיודע בזה מסתבר בזה כהט"ז דלא גרע מלשאר דבר מצוה:

יב(יב) ובס"ח בהג"ה - היינו דשם מבואר דאפילו אם איכא דרכא אחרינא להקיף מוטב יותר לעבור במים מלהרבות בהילוך כיון דהוא עובר לדבר מצוה אבל האחרונים הסכימו שם דכיון דיכול להקיף טוב יותר להקיף מלעבור במים:

יג(יג) כדי שלא תהא מכשילו - שפעם אחרת לא ילכו לדבר מצוה כיון שלא התירו לו לחזור [רש"י]:

יד(יד) לשמור פירותיו - דשמירת ממונו נמי הוי קצת מצוה ומ"מ לא התירו בחזרה דאינו דבר מצוה כ"כ ומשום שלא תהא מכשילו לעתיד לבוא לא שייך בזה דמאי איכפת לן אם ימנע ולא יחוס על ממונו וגם בודאי לא ימנע מללכת לשמור דאדם בהול על ממונו:

טו(טו) לעבור במים - ובלבד שלא יוציא ידיו וכו' כדלעיל בס"ד:

טז(טז) כל היוצא וכו' - עיין בבה"ל מה שכתבנו קצת בפתיחה לסימן זה וסימן ש"ג:

יז(יז) ואינו דרך מלבוש - דאלו הוציאו דרך מלבוש הרי לא הוציאו כדרך כל המוציאין שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותו בידים ולא דרך מלבוש:

יח(יח) והוציאו כדרך וכו' - היינו שלא בשינוי:

יט(יט) חייב - דע דכל מקום שנאמר בהלכות שבת חייב אם עשה במזיד חייב כרת ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שלא ידע שמלאכה זו אסורה חייב חטאת [ועיין לקמן סימן של"ד סכ"ו בהג"ה איך ינהג בזמה"ז] ואם שכח איזה דבר אצלו והוציאו בשוגג לר"ה אינו חייב עליה דמלאכת מחשבת אסרה תורה דהיינו שמוציאו בכונה אלא שאינו יודע שהיום שבת או שמלאכה זו אסורה ודיני ר"ה עיין לקמן בסימן שמ"ה ס"ז ובמש"כ שם:

כ(כ) אסור לצאת בו - דילמא נפיל ואתי לאתויינהו ד"א בר"ה:

כא(כא) שדרכה לשלפם - וחיישינן דילמא בתוך כך אתיא לאתויינהו ד"א בר"ה:

כב(כב) לא בסייף - ואפילו אם הוא חגור במתניו מפני שדרך הוצאה הוא כך בחול:

כג(כג) ולא באלה - דומה למקל וראשו עגול כמו כדור [ערוך]:

כד(כד) ולא בשריון - מלשון ושריון קשקשים (שמואל א' י"ז):

כה(כה) פטור שהם וכו' - ומ"מ אסור משום מראית העין שיחשדוהו הרואים שרוצה להלחם בהם בשבת וגם אפילו בחדרי חדרים אסור וכמ"ש בסמ"ה ע"ש:

כו(כו) לא יצא בתפלין מפני וכו' - ומשמע דבביתו אין איסור להניח תפלין ודוקא במניחן שלא לשם מצוה אבל לשם מצוה אסור כנ"ל בסימן ל"א ועי"ש במ"ב סק"ה:

כז(כז) שצריך וכו' - והיינו דילמא אתי לאתויי ד"א ומשמע דבלאו האי טעמא לא היה אסור לצאת בהם אף דקיי"ל שבת לאו זמן תפלין מפני שהם דרך מלבוש ועיין לקמן בסימן ש"ח סס"ד בהג"ה ובמ"ב שם ולעיל בסימן ל"א בבה"ל:

כח(כח) קטן במנעל גדול - היינו אדם שהוא קטן במנעל שהוא גדול לו:

כט(כט) באותו שאין בו מכה - הטעם משום דתו לא מחייכי עליה דידעי שאי אפשר לו לנעול המנעל בהרגל שבה המכה דמכתו מוכחת עליו ועיין בבה"ל:

ל(ל) לא יצא - סעיף זה מיירי אפילו בסתם אדם שאינו אומן ועיין לקמן בסי"ב:

לא(לא) בבגדו - אבל אם הוציאה בידו חייב בכל ענין האיש והאשה בנקובה ובשאינה נקובה:

לב(לב) בין שאינה נקובה - דמחט לא הוי תכשיט לאיש בכל גווני ולכן יש איסורא לכו"ע:

לג(לג) בנקובה חייב - ס"ל לדעה זו דבאיש דינו כמו באשה לקמן בש"ג ס"ט דנקובה הוי דרך הוצאה לפרקים כשהיא תחובה בבגדה [ומה דלקמן בסי"ב מבואר דאפילו באומן פטור מבואר שם במ"ב] אבל באינה נקובה פטור דלאו דרך הוצאה היא להוציא כשהוא תחוב בבגדו כ"א בידו ומש"כ וי"א בהיפך טעמם דס"ל דבאיש מחט נקובה לאו דרך הוצאה היא כשהיא תחובה בבגדו שגנאי הוא לו שיאמרו עליו שהוא חייט אבל באינה נקובה דרך הוא לפרקים אף בחול כשמוצאה בשוק לתחוב בבגדו כשיש לו צורך לחצות בו שיניו וכה"ג ועיין במ"א שמסיק דהכל לפי הזמן אם דרכן לצאת כך בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט וכתב עוד דאם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך אע"פ שאנשי מקום אחד מוציאין בכך פטור אבל אסור והטעם משום דבטלה דעתן אצל כל אדם:

לד(לד) שאין עליה חותם - דהוי רק תכשיט לאשה אבל לאיש הוי משוי ומיירי כ"ז שהוציאו כשהוא מונח על אצבעו דאי בידו ממש אפילו יש עליו חותם חייב לכו"ע:

לה(לה) ואם יצא חייב - ומקרי דרך הוצאה על אצבעו מפני שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה לאומן לתקנו ומניחה באצבעו עד שמגיע לשם וא"כ אף בחול הוי דרך הוצאה בכך וחייב:

לו(לו) לרש"י פטור - פי' פטור אבל אסור מדרבנן דאף דטבעת שיש עליה חותם הוא תכשיט לאיש שכן דרכו בחול לחתום בו באגרות מ"מ אסור דגזרינן דילמא שליף ומחוי ואתי לאתויי ד"א וכמו בכל תכשיטי אשה דגזרו משום זה:

לז(לז) דאינו תכשיט וכו' - ס"ל דבאיש לא גזרינן דילמא שליף ומחוי לפי שאין דרכו בכך אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה גם לדידהו אסור משום דלא פלוג רבנן ואסרוהו גם באיש:

לח(לח) וע"ל סימן ש"ג סי"ח - היינו דשם נתבאר האיך לנהוג בזה בזמנינו ומשמע שם דאין למחות באיש הנושא אותם ובחידושי רע"א כתב שם דבעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל:

לט(לט) אא"כ וכו' - דיכול לחתום בה אגרות:

מ(מ) חקוקים - וה"ה אם האותיות על הטבעות בולטות דיבוא אח"כ על השעוה שוקע ג"כ מקרי טבעת שיש בה חותם אלא דנקט חקוקין משום צורות דבבולטין לפעמים בצורות אסור אף בחול להשהותה בביתו כגון שהיא צורה שלמה של אדם וכדאיתא ביו"ד סימן קמ"א ס"ה ויש שפירשו דהאי צורות לא איירי בצורות אדם כלל או כגון שהיה רק פרצוף מצד אחד דזה לכו"ע רשאי לעשות בין בולט ובין שוקע ומה דנקט חקוקין אורחא דמלתא נקט:

מא(מא) אסור וכו' - היינו אפילו אם כונתו עתה לתלות על צוארו לתכשיט ולנוי אסור מפני הרואה והיינו אפילו לדעת ר"ת והרמב"ם לעיל בס"ט דמתיר בתכשיט לאיש או דמיירי שהמפתח קבוע היטב בשלשלת שעל צוארו ואין בקל למשלף אותו ולאחווי אפ"ה אסור מפני מראית עין:

מב(מב) אם הוא של כסף - דכיון דאין דרך לעשות מפתח מכסף הרי עיקרו נעשה לתכשיט ואע"פ שגם משתמשין בו מ"מ עיקרו לתכשיט עשוי ומותר כשמוציאו לשם תכשיט אבל אם הוא עשוי מברזל ונחשת אע"ג דעשוי לנוי כעין תכשיט אסור לצאת בו דעיקרו לתשמיש עשוי שכן דרך כל המפתחות לעשות מברזל ונחשת [לבוש]. והנה אף דמדברי השו"ע משמע דדעתו כהדעה ראשונה מדקבעה בסתמא מ"מ אין למחות בזה אחרי דכתב הד"מ בשם האגור דבאשכנז נוהגין כהמתירין בשל כסף:

מג(מג) אסור לצאת בתיק - היינו תיק של כסף וקבוע בשלשלת ולתלות על צוארו לתכשיט דאלו שמוציאם בידו בלא"ה אסור אפילו תכשיט גמור [אחרונים]:

מד(מד) דהבתי עינים בעצמם הם משוי - וה"ה בנדן של כסף אף אם הוא עשוי להתקשט בו אם יש בו סכין ולא אמרינן דהסכין יהיה בטל לגבי הנדן שהוא של כסף או בתי עינים לגבי התיק אלא אדרבה הסכין והבתי עינים הם עיקר דהא אין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים וה"ה נדן לסכין. והנה כ"ז מיירי לענין לשאת התיק של הבתי עינים עם הב"ע שבתוכו על צוארו לתכשיט ולשאת הבתי עינים גופא על חוטמו במקום שאין עירוב בודאי אסור בלא"ה דילמא יפלו מעליו ואתי לאתויי ד"א [ח"א]:

מה(מה) בזה להתיר - ודוקא כשהוא מחובר וקבוע בראש החגור ועשוי כעין זענקעל [הוא כעין קרס או מה שאנו קורין שפראנצקעס] לחגור בו דאז אמרינן כיון שהחגורה מדובק בברזל של המפתח והם כחתיכה אחת אע"פ שהברזל עשוי ג"כ כעין מפתח לנעול בו בטל המפתח לגבי החגורה אבל כשקובע ומחברו באמצע חגורה אסור דאין המפתח בטל לגבי האזור דאין שייך להאזור כלל וע"כ אותן האנשים שמורין לעצמן היתר לשאת בשבת מחמת שתלוי המפתח בברזל הקבוע בחגורה וכ"ש במה דתלוי רק בקשר של קיימא הוא טעות דאין היתר אלא אם המפתח גופא עשוי מתחלתו כעין זענקעל דוקא דאז בטל לגבי החגורה. ואם המפתח הוא של כסף והוא קבוע בחגורה באמצע אף דבזה אינו גוף אחד עם החגורה מ"מ יש מתירין מצד שהוא תכשיט ויש אוסרים וכנ"ל בסי"א. ולשאת את המורה שעות [אוהר, זייגער] בבגדיו חוץ לעירוב אסור לכו"ע שאין שייך ע"ז שם תכשיט כיון שאינו דרך מלבוש והמוציאו לר"ה חייב חטאת ואפילו אם הוא מחובר לרביד הזהב שנושא על צוארו שהוא תכשיט ג"כ איסור גמור הוא דהמורה שעות יש לו חשיבות בפ"ע ואינו בטל לגבי רביד:

מו(מו) במחט התחובה וכו' - כל אלו הם שנותנים בני האומנות לסימן מאיזו אומנות הם בצאתם לשוק כדי שיכירום:

מז(מז) ואם יצא פטור - דאין דרך הוצאה בכך אלא בידו דאפילו אומן דוקא כשהוא רוצה להכריז על עצמו שהוא אומן אז מוציא בכך אבל לא בשאר פעמים והא דפסק המחבר לעיל בס"ח בדעה ראשונה דבמחט נקובה התחובה לו בבגדו חייב אפילו כל אדם שם מיירי שתחובה בבגד במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים וכאן מיירי כשתחובה במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך רק לאומן כשרוצה להראות שהוא אומן לכן לא מקרי דרך הוצאה ופטור אפילו אומן כר"מ דס"ל הכי בגמרא ובביאור הגר"א לעיל בסימן רנ"ב בסופו פסק דהלכה כר"י דאומן חייב ועיין בספר חמד משה שהוא מצדד דגם דעת הרי"ף והרא"ש מטין כן:

מח(מח) לא יצא הזב וכו' - דדרך הוצאה הוא לאיש זה בחול ואעפ"כ לא מקרי זה בשם מלבוש דהוא עשוי רק להצילו מטינוף וכל אצולי מטנוף משוי הוא אם לא שהוא מלבוש גמור וכדלקמן בסי"ד:

מט(מט) בכיס - וה"ה אם קושר מטלית בפתילה של כובע כדי לקנח בו עיניו אסור:

נ(נ) מלבוש - מלפניה ומלאחריה כעין מכנסים בלא שולים דכיון דדרך מלבוש הוא מותר בכל גווני וכדלקמן בסי"ד אבל כשהיא לפניה לבד או שהיא מאחריה בלבד וקושרתו ברצועות לפניה בכה"ג לא מקרי מלבוש ואסור:

נא(נא) שלא יכאב - היינו שלא יפול על בשרה ויתייבש עליה ונמצא מצערה ולכך מותר דכיון שכונתה בשביל צער אפילו נצלת עי"ז מטינוף ג"כ דרך מלבוש הוא כשאר מלבושים שהם עשויים להגנת הגוף ומותר:

נב(נב) אם אינו לובשו וכו' - ר"ל שלובשו מלמעלה על בגדיו כדי שלא יטנפו אעפ"כ מותר ומה שסיים אח"כ בהג"ה בגד מפני הגשמים או כובע וכו' היינו ג"כ אפילו שמוסיף ללבוש בגד מלמעלה לבגדיו רק מפני הגשמים ובלתי זה לא היה הולך בו כגון שהוא בגד עב וגס מאד כשק וכן כובע היינו שלובש מלמעלה כובע גדולה על כובעו כדי שלא יטנף אעפ"כ שרי כיון שהוא דרך מלבוש [ב"י בסוף סימן ש"א וכ"כ ש"א]:

נג(נג) בגד על צעיפה - היינו אם אינו דרך מלבוש רק שמונח על ראשה לבד כמו בחתיכת בגד פשתן קטנה אבל אם מתעטפת בו גם קצת מגופה הוי דרך מלבוש ושרי אף שהוא לאצולי טנוף כמש"ל ואפילו אם הוא בגד גרוע כשק וכדלקמן בסכ"א ושרי אף לעשירות כיון דלעניות חזי חשיב גם לעשירות מלבוש:

נד(נד) דאין זה וכו' - ואם כונתה שלא יצערו אותה הגשמים שרי בכל ענין אף שממילא נצלת עי"ז מטנוף בגדיה ובלבד שתקשרנה יפה:

נה(נה) מלבוש - וע"כ אסור לאיש לכסות הכובע בפאטשיילע [ח"א]:

נו(נו) כיון דאינו וכו' - היינו דע"כ חיישינן דילמא משתליף מרגלו ואתי לאתויי ד"א:

נז(נז) וספסלים הקטנים שבידיו - היינו שנשען עליהם בעת שנדחף לפניו ושרי דהוא דומיא דחיגר עם מקל בסעיף ו':

נח(נח) יוצא בהם בשבת - דלא שייך כאן דילמא משתלפי:

נט(נט) של עץ - היינו אע"ג שאין בו עור כלל אפ"ה מקרי מנעל ועיין בביאור הגר"א ובפמ"ג שהקשו מהא דלקמן סימן תרי"ד ס"ב דמשמע דדוקא במחופה עור מלמעלה אבל של עץ לבד לא חשיב מנעל ועי"ש בביאור הגר"א מה שתירץ בזה ליישב דעת השו"ע לחלק בין שבת ליוהכ"פ אבל מ"מ לדינא משמע דמצדד כהרמב"ן דשל עץ לבד לא חשיב מנעל אף לענין שבת:

ס(ס) וכן בפנטני"ש - היינו מה שקורין בלשוננו פאנטאפי"ל דאע"ג דמשתלפי במהרה וממילא [היינו ע"י חליצה בידים ובלא התרת קשר] מ"מ כיון דמחופה עור הוא מהודק קצת ולא חיישינן דילמא יפלו ואתי לאתויי:

סא(סא) ויש מחמירים - היינו בפנטני"ש ומטעם דילמא משתליף והט"ז לקמן בס"מ כתב דלא חיישינן לזה דהא אין דרך לילך יחף בר"ה והתו"ש מפקפק קצת בדבריו ע"ש ונראה דבמקום רפש בודאי אין להקל אך לכו"ע אם שכח ויצא בהן לר"ה א"צ להסירן אלא מהלך בהן עד שמגיע לביתו וכן הדין בכל הני שאסורין משום דאתי לאתויי:

סב(סב) במקום שאין דרך וכו' - ובד"מ משמע דאפילו במקום שדרכם לילך יחף בחול בשבת ילבש מנעלים כדי שיזכור - שהוא שבת ובב"ח איתא דגם יש בזה משום עונג שבת וה"ה דביו"ט צריך ליזהר בזה דעונג שבת ויו"ט שוין ועיין סימן ב' דגם בחול מדת צניעות הוא שלא לילך יחף:

סג(סג) בלא מקל מותר - דכיון דאינו יכול לילך כלל בלא מקל הו"ל כמנעל דידיה:

סד(סד) אבל אם אפשר וכו' - וכן זקן ההולך בביתו בלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כחו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו אע"פ שגופו מתנענע אסור דהוי המקל אצלו כמשוי כיון דבביתו הולך בלי מקל אבל אם הזקין כ"כ דא"א לו לילך כלל בלי מקל מותר:

סה(סה) ואינו נוטלו וכו' - וכשאדם הולך במקום שיש חשש שיפול מחמת שירדו גשמים והמקום משופע או שהולך בחורף על המים הנגלדים [שקורין איי"ז] ומפחד שמא יפול מותר ג"כ לצאת במקל דדמי לחיגר [כ"כ הט"ז] ואליהו רבא כתב עליו דאין דבריו מוכרחים וגם בעוד אחרונים ראיתי שדעתם שאין להתיר בזה רק במקום שיש עירוב:

סו(סו) אסור - ואפילו הוא מקל תפארת שנושאו לכבוד אסור דאף שהוא תכשיט לא הותר לישא תכשיט בידו וע"כ מה שנהגו החשובים לצאת במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת חוץ לעירוב אבל תוך העירוב מותר אם נושאו לכבוד או שיש בו צורך קצת אבל בלא צורך כלל איכא זילותא דשבת:

סז(סז) דינו כחיגר - היינו דתלוי ג"כ אם יכול לילך בלי מקל [ב"י בסימן תקכ"ב]:

סח(סח) אסור לו לצאת - היינו חוץ לעירוב והטעם דעצם הליכתו אפשר לו לילך בלי מקל ואינו נוטלו אלא ליישר פסיעותיו:

סט(סט) וכבלים וכו' - דנחשב לו כמו מלבוש דדרך הליכתו הוא כן ובטלים הם לגבי הגוף שהוא לבוש בהן ולא חיישינן דילמא נפיל מרגליו ואתי לאתויי דמסתמא כיון דאסור בהם בודאי הם בחוזק על רגליו ולא יפלו:

ע(ע) אין יוצאים באנקטמין וכו' - ובכל זה הטעם מפני שאין זה דרך מלבוש ואם הוציא בזה וכן בקב הקיטע הנ"ל פטור מפני שלא הוציא כדרך המוציאין:

עא(עא) בתיבה וכו' - כגון שרוצה להגן על עצמו מפני הגשמים והטעם דכל הני לאו דרך מלבוש הוא אלא משוי הוא:

עב(עב) בשק - מפני שדרך הרועים לצאת בהם מפני הגשמים וכיון דחשיב מלבוש להני לכן מותר גם לכל אדם לצאת בהם אפילו שלא מפני הגשמים:

עג(עג) פי' בגדים גסים - כן פירש הרא"ש בנדרים וכן רש"י בשבת ס"ב פירש נמי מלבוש שק ומשמע דשק ממש לא [וצ"ע בימינו שהרועים נהגו ללבוש שק גופא איך הדין גם לדבריהם קשה קצת אמאי קאמר הברייתא לא בתיבה וקופה וכו' יותר היה לה לאשמועינן דבשק ממש לא וגם בש"ג שעל המרדכי הביא בשם אדרת והוא הרשב"א דאפילו שק מותר וצ"ע]:

עד(עד) במוך וספוג - היינו שנתנו מבעוד יום וכדמפרש לקמיה:

עה(עה) באספלנית - מטלית של בגד שמושחין אותו במשיחה ומשימין אותו על המכה:

עו(עו) לא יחזירנה - דהוי כמו נתינה לכתחלה דאסרו רבנן לעשות רפואה בשבת וכדלקמן בסי' שכ"ח:

עז(עז) על המכה - וה"ה אם ירצה לכרוך אותם על המוך וספוג ורטיה ג"כ אסור והא דמסיים דבאגד שכורך על הרטיה יכול לילך בו היינו דוקא באגד של סמרטוטין דדרך להשליכו כשמתירו וע"כ אינו חשיב ובטיל לגבי הרטיה משא"כ בחוט או משיחה דחשיבי ואינו בטיל לגבי המוך וספוג ובביאור הגר"א כתב דלדעת הרמב"ם אינו אסור בחוט ומשיחה כ"א כשכורכו על המוך וספוג לצאת בו [דמשום דחשיבי לא בטלי] אבל על המכה ממש אפילו היה כרוך חוט ומשיחה או שאר דבר חשוב מותר לצאת בו דאף דאינו מרפא מ"מ הרי מועיל שלא יסרט המכה וע"כ לא הוי משוי והביא ראיה לדבריו מלשון התוספתא ומשמע מניה שהוא סובר כן להלכה וכן משמע דעת כמה אחרונים וכמו שאכתוב לקמן בסכ"ח במ"ב ע"ש:

עח(עח) וקושרו ומתירו - דהלא באגד אין בה משום רפואה:

עט(עט) הארוגים להם - ולכן לא חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי ואפילו אם הם זגין של זהב שאינו עשוי אלא לבני מלכים ג"כ לא חיישינן דילמא מחייכי עליה ואתי לאתויי בידו כיון שהוא ארוג:

פ(פ) אינם ארוגים לא - ואפילו הם קשורים להכסות וכ"ש בזוג שבצוארו דאסור לצאת דחיישינן דילמא מיפסק מהכסות או מצוארו ואתי לאתויי וכ"ש אם הם של זהב דחיישינן דילמא מחייכי עליה להחזיקו כיוהרא דאינו עשוי אלא לעשירים ואתי ליטלן ולאתויי ביד וכתבו בתוספות בשם הריב"א דאפילו בנים קטנים שאינם עשירים אסורים לצאת בזוג של זהב שאינו ארוג בכסות או התלוי בצוארו דחיישינן דילמא מחייכי עלייהו וא"א שלא ישמע אביהם ויטלם ובתוך כך אתי לטלטלם ד"א בר"ה והביאם המ"א וא"ר:

פא(פא) רק בדבר וכו' - דהיינו כגון זוג שהדרך היה בזמניהם להיות בכל הבגדים לנוי לכך שרי באריג שלא גזרו אטו אינו אריג כיון שהוא נוי לבגד לא הטריחו חז"ל להפסיד אותו ולהתגנות:

פב(פב) שאין דרכו בכך - היינו דגזרו מחובר אטו אינו מחובר ועיין במרדכי שם שסיים דאפשר דבכלל משוי הוא וחיוב חטאת נמי יש בזה דאינו בטל לגבי הבגד כיון שאין דרכו בכך וכן משמע בתשובת הרשב"א שהובא בב"י שכל דבר שאין צורך להבגד ואין תשמיש להבגד אינו בטל לגבי הבגד והרי הוא כאלו מוציאן לבדו בלא הבגד וחייב:

פג(פג) מותר לצאת בהן - דחשיב מלבוש כיון שדרך לצאת בו כל ימי השבוע ולא חיישינן דילמא יתבייש ושקיל ליה ואתי לאתויי שאימת מלכות עליו גם לא חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי כמו בזגים שאינן ארוגים שאין זה חשיב:

פד(פד) אם מחובר וכו' - כאן בעינן שיהיה מבע"י תפור היטב להכסות או עכ"פ שיהיה תפור בשני תכיפות דאז הוי כמו אריג יחד וכנ"ל בריש הסעיף [דאל"ה חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי כמו בזגים ואע"ג דהוא דבר שאינו לא מלבוש ולא תכשיט מ"מ לא חשיב כמשוי דדרך היה בזמניהם לתפור כן להכסות הלכך בטל הוא לגבי בגד ולפ"ז בזמנינו שאין דרך להיות הפאציילע"ט תפור בהבגד לא בטיל הוא לגבי בגד ואסור וכ"כ בספר זכרו תורת משה ובספר מטה אשר ויש שכתבו לפי שהפאציילע"ט הוא דבר שאינו חשוב בטל הוא לגבי הכסות כשתפור בו] וקשירה בעלמא להכסות או להחגור אפילו קשרו מבע"י בקשר של קיימא ג"כ אסור לצאת בו כיון שאינו חוגר עצמו בהפאציילע"ט ומי שרוצה להיות הפאציילעט עמו ולא תפרו להכסות מבע"י אין לו היתר שיעשה עתה ממנו כעין חגורה לחגור בו כיון שיש לו חגורה בלא"ה וחגורה ע"ג חגורה אסור כדלקמן בסעיף ל"ו אלא יחבר ראש הפאציילע"ט בראש החגורה בעניבה ויהיה כחגורה ארוכה ויחגור עצמו בו כל זמן שהולך ברחוב [ט"ז וש"א] ויש מאחרונים שמפקפקין בזה וסוברין דקשר שאינו של קיימא לא מהני לזה וע"כ לכתחלה טוב לעשות עצה זו גופא מע"ש ויקשרנו בקשר של קיימא להחגורה בראש דיחשב כחגורה ארוכה לחגור בה בשבת:

פה(פה) לכסות - דוקא לכסות אבל אם תפרו לחגורה אינו מועיל דאינו בטל לגבי חגורה אא"כ יתפרנו בראש החגורה ויחגור עצמו בו וכנ"ל ועיין לקמן בסעיף ל"ו ל"ז מה שכתבנו במ"ב מענין זה:

פו(פו) שקושרים אותם בקשרים - דהוא ג"כ בכלל קמיע מומחה כדאיתא לקמן בסכ"ה דאחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין ותכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו ועיין לקמן בסכ"ה מתי נקרא קמיע מומחה:

פז(פז) אין יוצאין וכו' - ועיין לקמן סימן ש"ח במ"ב ס"ק קכ"ט מה שכתבנו שם:

פח(פח) יוצאין בו - ודוקא כשהוא מוציאו דרך מלבוש דאז שרי משום דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו אבל לא יאחזנו בידו ויעבירנו ד"א [גמרא]:

פט(פט) לא שנא וכו' - כלל ההפרש בין איתמחי גברי לאיתמחי קמיע הוא זה דאיתמחי גברא לא נקרא אלא ע"י שריפא ג' בני אדם מחולי אחת בשלש איגרות שהיה כתוב בכולן לחש אחד ואפילו לכל אחד רק פ"א ואז נעשה גברא זה מומחה אף לשאר אנשים שיש להם חולי זה אם יכתוב לחש זה דהלא נתחזק בשלשה בני אדם שהוא מומחה לרפאות בלחש זה [אבל לשאר לחשים לא נעשה מומחה לעולם דלא איתמחי רק על לחש זה שכבר נתברר המחאתו] ומומחה קמיע כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא באותה אגרת ג' פעמים שעי"ז נעשה אגרת זו מומחה שכל אדם מחולי זה שישא האגרת הזה יתרפא ודוקא אותה אגרת בעצמה אבל אם יהיה כתוב הלחש הזה גופא באגרת אחרת לא מהני דלא איתחזק הלחש הזה כ"א באגרת הזו. ואפילו אם יכתוב אותו גברא בעצמו שכתב האגרת הראשון ג"כ לא מהני דהלא לא איתמחי גברא בשלש אגרות:

צ(צ) לחש אחד - אבל כתב ג' לחשים לא איתמחי גברא כלל עי"ז שהרי כל לחש לא הועיל כ"א לאדם אחד:

צא(צא) בכל פעם שיכתבנו - אפילו לאדם אחר וה"ה דיכול כל אדם מאותה חולי ליקח בעצמו ולישא אותן האגרות הראשונות שכבר כתב מומחה גברא זה דכיון דגברא נתחזק כמומחה על לחש זה מאי נ"מ אם יכתבנו מחדש או לישא מה שכתב כבר:

צב(צב) וריפא בו ג' פעמים - אפילו רק לאדם אחד:

צג(צג) לכל אדם - פי' שכל אדם שיש לו אותה החולי מותר ליקח בעצמו ולישא אותה אגרת אף שלא רפאה אלא לאדם אחד שהרי נתחזקה בהמחאתה ג' פעמים אבל אם יכתוב לחש זה באגרת אחרת אסורה אפילו אם אגרת הראשונה רפאה שלשה בני אדם דלא נתחזקה רק אותה האגרת אבל גברא לא איתמחי לאגרת אחרת:

צד(צד) הועילה לג' אנשים - דאי לא הועילה כל אחת רק לאדם אחד לא הוי אלא איתמחי גברא ולא הקמיע וכדלעיל בריש הסעיף אבל כיון שהועילה כל אגרת פעם אחת לג' אנשים גם האגרת נתמחאה:

צה(צה) או לאדם אחד שלשה פעמים - גם בזה הא דצייר ג"פ כדי שיהיה גם איתמחי קמיע וכנ"ל:

צו(צו) שתי המחאות ביחד - כגון שכתב אגרת וריפא לראובן ג' פעמים ועוד אגרת לשמעון ג' פעמים ועוד אגרת וריפא לשמעון עוד ב' פעמים [ועדיין לא איתמחי גברא לפי שלא ריפא ג' אנשים וגם לא אתמחי קמיע] ואח"כ ריפא באותה אגרת השלישית גם ללוי ונמצא שבאו שתי המחאות ביחד [מ"א]:

צז(צז) לא תלינן וכו' - ונ"מ שאם הפסיד הרופא המחאתו כגון שכתב עוד ג' אגרות ולא הועילו אז גם הקמיע שנתן מכבר שריפא ג' פעמים אסורה דעדיין לא נתמחאה משא"כ כשבאו שניהן ביחד או שבאה המחאת הקמיע תחלה אז אע"פ שהפסיד הרופא המחאתו המחאת הקמיע במקומה עומדת:

צח(צח) שלשה קמיעים לאדם אחד - היינו שלש אגרות אף שהם לחש אחד:

צט(צט) לא גברא - דהיינו שאינו יכול לכתוב אגרת אחרת אף בלחש זה דכיון שלא ריפא בהג' אגרות רק לאדם אחד אמרינן מזליה דחולה גרים וכתב המ"א דאף החולה בעצמו אסור לצאת בהאגרות שרפאוהו מכבר כיון שנקראו קמיע שאינו מן המומחה וש"א מפקפקין בזה:

ק(ק) ולא קמיע - דקמיע לא איתמחי רק כשאגרת אחת רפאה ג' פעמים:

קא(קא) של כתב - ואם הוא מכתבי הקודש אסור לצאת בה לר"ה אא"כ מחופה בעור או ד"א דאל"ה חיישינן דילמא יצטרך לפנות ויסירם מעליו ואתי לאתויינהו ד"א ואם הוא חולה שיש בו סכנה אי שקיל מיניה דאז אין צריך להסירם בכל גווני מותר לצאת:

קב(קב) של עיקרין - של שרשי סימנין:

קג(קג) לומר - וה"ה שנאמן על הקמיע לומר שהיא מומחית דלא חשדינן ליה שיכוין להכשיל:

קד(קד) בביצת החרגול - הוא חגב ועיין בגמרא למאי עבדי כל דברים אלו ובזמנם היו אלו דברים איתמחו לרפואה ויש להם דין קמיע מומחה ושרי לצאת בהן כשהן תלויין עליו:

קה(קה) ואין ניכר בו שהוא משום רפואה - היינו שאין ניכר שיהיה לרפואה והא דמותר בדברים הנ"ל כיון שיאמרו היודעים שהוא לרפואה מצד הסגולה הוי כניכר:

קו(קו) כל לחש מותר - ואפילו אי עדיין לא אתמחי ואין אנו יודעין שמרפאין אפ"ה מותר בחול דכיון דידעינן שיש לחשים שמרפאים אמרינן שמא גם בזה ירפא והוי קצת כמו ניכר כיון שרגילות שהלחשים ירפאו ואין איסור אלא באותן שידענו שאינן מועילים:

קז(קז) בכל קמיע שאינו מומחה - הקשה בביאור הגר"א הא תנן דאין יוצאין בקמיע שאינו מומחה משמע הא בחול ש"ד ועיין בלבושי שרד שנדחק ליישב. ואם החולה הוא דבר שיש בו חשש סכנה נראה דלכו"ע שרי בכל גווני: