ו; פרק המצות · סדר הברכות · חלק ב

אין חייבין בזימון פחות משלשה, דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. והזימון הוא שיברך אחד מהן ויאמר נברך שאכלנו משלו, והן עונין אחריו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומכוונין את לבם ויוצאין ידי חובתן. ואם היו ארבעה או חמשה אינן רשאין ליחלק, ואין אחד מהן רשאי ליחלק ולברך לעצמו, ואע"פ שישאר שיעור זימון. אבל אם היו ששה, יכולין ליעשות שתי כתות, שלשה שלשה, וכל כת מזמנת לעצמה. היו עשרה, אינו רשאי אחד מהן ליחלק, מפני שהזימון נשתנה לעילויא, ומזכירין השם ואומרים נברך אלהינו שאכלנו משלו, ואין אומרים נברך לאלהינו. ומשם ואילך אין חילוק בין מאה לאלף או רבוא. וכל המשנה מזו הנוסחא, כגון שאמ' נברך על המזון שאכלנו משלו, או שאמ' למי שאכלו משלו, או שאמר במקום ובטובו חיינו מטובו או במקום חיינו חיים, הרי זה בור. וכשהם עשרה, כיון שמזכירים השם, יכול לומר נברך אלהינו על המזון, אבל כשאין עשרה לא. ואם היו בסעודת חתנים, והיו עשרה או יותר, אומר נברך אלהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו. וכל זמן שאין שלשה מצוה להם ליחלק, בד"א כשהיו שניהם יודעים לברך ברכת המזון, אבל אחד יודע ושני אינו יודע, היודע מברך והשני יוצא בשמיעה. והני מילי, כשהשני מבין לשון קדש ואינו יודע לברך, יכוין לכל מלה ומלה ויצא. אבל אם אינו מבין, אינו יוצא בשמיעה. ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אם אינן מבינות. ושנים שאכלו כאחד, טוב שיחזרו אחר השלישי, כדי שיברכו בזימון. שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק. אמ' רב ספרא, והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם. אמ' רבא, לא אמרנן אלא דלא קדימו הנך ואזמינו עליהו, אבל קדימו הנך ואזמינו עליהו, פרח מינייהו זימונא.

שנים שאכלו דגן ואחד ירק פסק הרא"ש ז"ל שמצטרף עמהם לזימון, אבל שנים שאכלו ירק והאחד דגן אינן מצטרפין. בד"א בשנים שאכלו דגן ואחד ירק להצטרף לזימון, אבל לברך ולהוציא השנים ידי חובתן לא, עד שיאכל כזית דגן. וכן שבעה שאכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין ומברכין ברך אלהינו, אבל שלשה דגן וארבעה ירק לא, מפני שצריך רוב ניכר. שלשה שאכלו כאחד והקדים אחד מהן ובירך לעצמו, מזמנין עליו ויוצאין השנים ידי חובת זימון, אבל הוא עצמו לא יצא, דאין זימון למפרע. אבל אם הקדימו השנים וברכו, נטל מהם הזימון, כ"ש אם בירך כל אחד ואחד מהשלשה לעצמו, שאין חוזרין ומזמנין.

שתי חבורות שאכלו, אם רואין אלו את אלו, מצטרפין לזימון, ואם לא, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. תאנא אם היה שמש ביניהם השמש מצרפן. קטן אם יודע שמברכין מזמנין עליו, אבל אינו מוציא אחרים ידי חובתן, מפני שאינו מחוייב בברכה מן התורה. זה הכלל, כל מי שמחוייב בדבר יכול להוציא אחרים ידי חובתן, וכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. ויש אומרים שאין מזמנין על הקטן עד שיביא שתי שערות. כדגרסי' בירושלמי אמ' ר' יוסי, כמה זמנין אכלית עם תחליפא ועם בנימן בר שישא חבירי, ולא זמינו עלי עד דאיתי שתי שערות. ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. נשים ועבדים וקטנים חייבין בברכת המזון, אבל אין מוציאין אחרים ידי חובתן, שחיובן מן התורה. ואין מזמנין על הנשים אבל הם מזמנין לעצמן. שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהן לחוץ, אם יכול לשמוע הברכה מפי המברך מזמנין עליו, ואחר כך חוזר ומברך לעצמו. וצריך אדם אם רואה שנים שאכלו כאחד, או תשעה, שיאכל עמהם אפי' דבר מועט, כדי שיצטרפו לשלשה או לעשרה, ואפי' שאכל והוא שבע, אם עדיין מתאוה לשום מאכל, אוכל עם אחרים ומצטרף לזימון. דתניא רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא בעלאתה. רב שימי בר חייא הוה מסרהב למיכל. אמ' ליה רב, מאי דעתיך, אי לאיצטרופי בהדן אנן אכילנא. אמ' ליה, אלו הוו מייתי ארדדליא וגוזליא למיכל, לא אכלינן. וחייב הגדול לברך, ואע"פ שבא בסוף הסעודה. כגדרסי' במ' מגלה אמ' רבא בר בר חנה אמ' ר' יוחנן, כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפי' כהן גדול עם הארץ אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנא' (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי. אבל כהן תלמיד חכם חייב לברך, ואפי' שהיו מסובין באותה סעודה תלמידי חכמים גדולים ממנו בחכמה, שנא' (ויקרא כא, ח) וקדשתו, לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, ר"ל ברכת המזון, וליטול מנה יפה ראשון, שנא' (ויקרא כא, ח) קדוש יהיה לך.

ג' בדברים שמברכין עליהם בורא מיני מזונות

השער השלישי: בענין דברים שמברכין עליהן בורא מיני מזונות.

כל דבר שמברכין עליו קודם אכילה בורא מיני מזונות, מברכין לאחריו ברכה אחת מעין שלש, חוץ מהאורז והדוחן, שמברכין עליהם קודם אכילה בורא מיני מזונות, ואחר אכילה בורא נפשות רבות וכו'.

פת הבאה בכסנין, כתב הר' יעקב ז"ל שהוא העשוי כמין כיסים מלאים סוכר ושקדים ואגוזים ומיני תבלין, שמברכין עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש. ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילין לקבוע עליו, אע"פ שהוא לא שבע ממנו, מברך לפניו המוציא ולאחריו שלש ברכות. ואם מתחלה היה דעתו לאכול ממנו מעט ובירך לפניו בורא מיני מזונות, ואחר כך אכל שיעור שאחרים קובעין עליו, יברך לאחריו שלש ברכות, אע"פ שלא בירך המוציא תחלה, אבל שיעור שאחרים אין קובעין עליו, אע"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך לא המוציא ולא שלש ברכות, דבטלה דעתו, דבתר רובא אזלן. וזו היא ברכה אחת מעין ג'. בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה, ועל תנובת השדה, ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם על עמך ובנה ירושלים עירך במהרה בימינו. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתעלנו לה ותכניסנו לתוכה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, כי אל טוב ומטיב אתה, בא"י על הארץ ועל המחיה. ובתוספות כתו' שאם היה שבת או ראש חדש או יום טוב שצריך להזכירו, ויאמר אם שבת הוא, על תנובת השדה ועל יום המנוח הזה שנתת לנו ה' אלהינו לקדושה ולמנוחה ועל ארץ חמדה וכו', ואם הוא ראש חדש יאמר, ועל ראש החדש שנתת לנו ה' אלהינו לכפרה, ואם יום טוב הוא יאמר, ועל יום חג פלוני הזה שנתת לנו ה' אלהינו לששון ולשמחה. והוא הדין בברכה אחת מעין שלש שמברכין אחר היין.

על מעשה קדרה, והוא קמח של חטין או של שעורין או של כוסמין או של שיפון או של שיבולת שועל מבושל במים, או דייסא, והוא חטה כתושה ומבושלת במים, מברכין עליה בורא מיני מזונות, לאחריהן ברכה אחת מעין שלש, ואפי' עירב עמהן דבש או שאר מינין. דאמ' שמואל כל שיש בו מה' המינין מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג'. אבל אם לא נתנו קמח בתבשיל אלא להקפותו ולדבקו, בטל בתבשיל, ומברכין עליו ברכה הראויה לתבשיל. חביצה, והיא פתיתין של פת מבושלין בקדרה עם המרק, אם יש בהם כזית מברך עליהן המוציא ושלש ברכות, ואם לא מברך עליהן בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ורב שישת אמ' אע"ג דלית בהו כזית. אמ' רבא, והוא דאית בהו תוריתא דנהמא, וכן הילכתא. פירורין של פת, אפי' הן דקין ביותר, אע"פ שאין בהן פירורין כזית, אם אוכל אותן כשהוא בעין, מברך עליו המוציא ושלש ברכות, שאינו יוצא מתורת פת לעולם. לשון אורח חיים כל דבר שבלילתו עבה, אפי' בשלו במים או טגנו בשמן, לחם גמור הוא, וחייב בחלה, ומברכין עליו המוציא, ובלבד שיהא בו תואר לחם, ואם בלילתו רכה, ובשלו במים או טגנו בשמן, לאו לחם הוא לענין חלה והמוציא. טרוקנין, והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבו בה ונאפתה בה, חייב בחלה ומברכין עליו המוציא. ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, כיון שהוא מתקבץ בגומא ועושה כמו פת גמור. אבל טריתא, שבלילתו רכה, והוא שלוקחין קמח ומים ומערבין אותו ושופכין אותו על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם, ומברכין עליו בורא מיני מזונות. ואם קובע סעודתו עליו, מברך המוציא ושלש ברכות. נהמא דהנדוקא, והוא לחם שאופין אותו בשפוד ומושחין אותו בשמן או בביצים, מברכין עליו בורא מיני מזונות. לחם העשוי לכותח, שאין אופין אותו בתנורא אלא בחמה, ואם עשאו כעין פת גלוסקא נאה, חייבת בחלה, ומברכין עליה המוציא. על הספגונין, אם אינו קובע סעודתו עליהן, מברך בורא מיני מזונות, ואחריהן ברכה אחת מעין שלש, ואם קבע סעודתו עליהן, מברך עליהן המוציא, ואחריהן שלש ברכות, אע"פ שבלילתן רכה. אבל לחמניות, והן שקולין אותן במחבת בשמן, ממין פת גמור קודם אפיה, הואיל ובלילתן עבה, מברכין עליהן המוציא ואחריהן שלש ברכות.

ד' בדברים שמברכין עליהם שהכל נהיה בדברו

השער הרביעי: בענין דברים שמברכין עליהם שהכל. כל דבר שמברכין עליו תחלה שהכל, מברכין לאחריו בורא נפשות רבות וחסרונן. כל דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון בשר בהמה חיה ועוף ודגים ביצים חלב וגבינה, מברכין עליהן שהכל. פת שעיפשה, [או יין] שהחמיץ ריחו, וטעמו, ותבשיל שהפסיד טעמו ונשתנה צורתו, ועל החומץ המעורב במים עד שראוי לשתותו, מברך שהכל, אבל אם אינו מעורב אין מברכין עליו, מפני שהוא מזיק. על החטין, ועל הנובלות, והן מין תמרים שאין מתבשלים, ועל הארבה, ועל המלח, ועל הזומית, והן מי המלח, ועל הכמהין, ועל הפטריות, מברך שהכל. על הפירות שלא נתבשלו כל צרכן מברך שהכל. דבש תמרים ודבש תאנים ודבש דבורים, מברכין עליהם שהכל. שכר העשוי מתמרים ומשעורים מברכין עליו שהכל. פירות אילני סרק, כגון ענבי הדס, אם מבושלים, מברך עליהם שהכל.

זה הכלל בברכת שהכל, כל מי שאוכל דבר שאין דרך אכילתו כך, מברך עליו שהכל. כגון קמח של שעורים או של חטים, או דלוע או שלקים או כרוב, או שאר מיני ירקות, שאין דרך אכילתן נא, מברך עליו שהכל. כל דבר שצומח באילנות שלא נתכוון הנוטע להן, כגון הקורא, והוא צמח בענפי הדקל, ובשנה הראשונה הוא רך וראוי לאכילה, מברך עליו שהכל, ואחר כך מתקשה כעץ, אין מברכין עליו שהכל. ולולבי גפנים, והן הזמורות הרכות בתחלת ברייתן, וכרמל השקדים, שאוכלין הקליפה עם הפרי, מברכין עליהם שהכל, ואחר שנתבשלו כל צרכן, ואין אוכלין מהן אלא הפרי, מברכין עליהם בורא פרי העץ. השומים והבצלים וכיוצא בהם, אם בשלם ושנו מראיהן, מברכין עליהם שהכל. ושותה מים לצמאו מברך שהכל. אבל אם היה אוכל, ונחנקה בית הבליעה במאכל, ושתה מים כדי לדחות בו המאכל, אינו צריך לברך. וכל האוכל אדמה, או שותה שמן שאינו מעורב בדבר אחר, אין מברך עליו.

אגוזים או שקדים מבושלים בדבש, אם הם שלימים וממשן ניכר, מברך עליהן בורא פרי העץ, שעיקרן האגוזים או השקדים. וורדים או עשבים אחרים מורבא בדבש, הן העיקר והדבש טפלה, שאין נותנין בהם הדבש לקיימן. ושמן המרוקח מברך על הדבר המרוקח בו. ולפיכך מברכין על העשבים בורא פרי האדמה, ופוטרין את הדבש שהוא טפלה. ואם הוא ממין אחר מורבה בדבש, מברכין עליה מין ברכה הראויה לו, ופוטרין את הדבש שהוא טפלה. וכל מי שבא לידו [דבר] ואינו יודע כיצד מברך עליו, מברך שהכל, דתנן ועל הכל אם אמ' שהכל נהיה בדברו יצא. ואמר רב חננאל, כל היכא דלא איפשיט לן והיאך מברכין עליו, מברכין עליו שהכל נהיה בדברו, ויוצא ידי חובתו.

ה' בדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה

[השער החמישי]: [בענין הדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה].

זה הכלל בברכת פרי העץ, כל דבר שנסתפק אם מברכין עליו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, מברך עליו בורא פרי האדמה ויוצא ידי חובתו. דתנן על פירות האילן, אם אמ' בורא פרי האדמה, יצא, אבל אם אמ' על דבר שמברכין עליו בורא פרי האדמה בורא פרי העץ, לא יצא. כל דבר שגידולו מן הארץ ואין לו עץ מברך עליו בורא פרי האדמה. על מיני קטנית כשהן ירוקים, אם אכלן נא, מברך עליהם שהכל. מרק הקטניות מברך עליהן כשם שמברך על הקטנית עצמה. וכן מים שבישל בהם הירקות, שלא בשלם בבשר, מברך עליהם כשם שהוא מברך על הירקות. על הקפרס ועליו ותמורותיו ונצריו והגרעינין שלו, והן הנקראים אביונות, על כולם מברך בורא פרי האדמה. הכוסס את החטין והאורז והדוחן מברך עליהן בורא [פרי] האדמה, אבל הכוסס את השעורים לא יברך כלל, מפני שהוא מאכל בהמה, ואם אכלן ביום הכפורים פטור. הצנון נא מברך עליו בורא פרי האדמה, מבושל מברך עליו שהכל. שומשמין מברך עליהן בורא פרי האדמה. על הפלפלין והזנגבילא, בזמן שהן רטובין, מברך עליהן בורא פרי האדמה, ובזמן שהן יבשין לא יברך עליהן כלל, מפני שאינן מאכל [כשהם יבשים, אלא כשהם רטובין].

ו' בדברים שמברכין עליהם בורא פרי העץ

[השער הששי]: [בענין הדברים שמברכין עליהם בורא פרי העץ].

איזהו פרי העץ. גרסינן בתוספתא כל המוציא עלין מעצו עץ הוא, ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. ועל כל פרי העץ מברכין קודם אכילה בורא פרי העץ ולאחריהן בורא נפשות רבות, חוץ מחמשת מיני פירות שבפסוק ארץ חטה ושעורה, והן גפן ותאנה ורמון זית דבש, ר"ל תמרים, שמברכין עליהם בורא פרי העץ, ולאחריהם ברכה אחת מעין שלש, והיא בא"י אמ"ה על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם על עמך ועל נחלתך ובנה את ירושלם עיר קדשך במהרה בימינו. יהי רצון מלפניך, ה' אלהינו, שתעלנו לה ותכניסנו לתוכה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברך עליה בקדושה ובטהרה, כי אל טוב ומטיב אתה. בא"י על הארץ ועל העץ ועל פרי העץ. ומזכיר השבת וראש חודש ויום טוב, כמו שכתבתי למעלה. הביאו לפניו אחד מחמשת המינין שאמרתי עם שאר פירות, מברך על שהוא מחמשת המינין ופוטר שאר פירות. בד"א אם ברכותיהן שוות, ר"ל אם טעונין שתי המינין ברכה אחת, כגון ענבים ותפוחים, אבל אם אין ברכותיהן שוות, כגון ענבים וירקות, מברך תחלה על הענבים בורא פרי העץ, ועל הירקות בורא פרי האדמה. הביאו לפניו שני מינין מחמשת המינין, מברך על המין שהוא בסמוך לארץ, או על הקרוב לארץ. כיצד, הביאו לפניו זתים ותמרים, שהן הדבש האמור בפסוק ארץ חטה, מברך על הזתים ופוטר את התמרים, מפני שהזית סמוך לארץ, דכתי' (דברים ח, ח) ארץ זית שמן ודבש. ענבים ותאנים, מברך על הענבים ופוטר את התאנים, שהגפן יותר קרוב לארץ מן התאנה, דכתי' (דברים ח, ח) וגפן ותאנה. תמרים ורמונים, מברך על התאנים ופוטר את הרמונים, מפני שהרמון חמישי לארץ, דכתי' (דברים ח, ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, ותמרים הם שניים לארץ, שנא' (דברים ח, ח) ארץ זית ודבש. הביאו לפניו מינין אחרין, חוץ מחמשת המינין, אם ברכותיהן שוות, מברך תחלה על החביב בעיניו ברכה הראויה לו, ואח"כ מברך על השני ברכה הראויה לו. ואפי' היתה ברכת החביב שהכל וברכת האחר בורא פרי העץ, מברך תחלה על החביב, ואחר כך מברך על האחר בורא פרי העץ. על היין מברך תחלה בורא פרי הגפן, מפני שנשתנה לעילואה, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש, והיא כמו ברכת על העץ ועל פרי העץ על הארץ ועל פרי הגפן, וחותם בא"י על הארץ ועל הגפן ועל פרי הגפן. שמרים שנתן בהם שלש מדות מים והוציא ארבעה, מברך עליהן בורא פרי הגפן, ולאחריהן ברכה אחת מעין שלש, יותר מכאן מברך עליהן שהכל, מפני שהן כמים. אכל כאחד שלשה מינין שטעונין אחר כל אחד ואחד ברכה אחת מעין שלש, כולל השלשה מינין בברכה אחת. כיצד, אכל מעשה קדרה ותאנים ושתה יין, מברך בא"י על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל הארץ חמדה טובה ורחבה, וחותם בא"י על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות.

ז' בדברים שבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה

השער הז': בענין דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ושלא מחמת הסעודה. דברים הבאים מחמת הסעודה הם דברים הבאים ללפות בהם את הפת, כגון בשר ודגים וביצים וגבינה ופירות, שהביאו ללפות בהן את הפת וכיוצא בהן. ואחר שאכל מהן אחר שסיים את הפת, ר"ל התחיל לאכול פת במינין אלו או במקצתן או באחד מהן ואחר כך אכל מאותו מין שאכל בו הפת בלא פת באותה סעודה, אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שהפת פוטרת כל מיני מאכלים שבאו בתוך הסעודה ללפות בהן את הפת. ודייסא הבאה בתוך הסעודה אינו צריך לברך לא לפניה ולא לאחריה, אע"פ שאין אוכל בה פת, שמעין הסעודה היא. ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, והם דברים שלא באו ללפות בהן את הפת, טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המזון פוטרתן. הביאו לפניו דגים או מעשה קדרה, אם ברכו כבר וסלקו השולחן, אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהן. הביאו לפניו פירות ומיני מגדנות לאחר הסעודה, אם השלים סעודתו כבר וסלק השולחן, מברך לפניהם ולאחריהם, אבל אם לא השלים הסעודה, ועדין השולחן במקומו ערוך, מברכין לפניהם ואין מברכין לאחריהם, שברכת המזון פוטרתן. המים הבאים בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, מפני שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה לשרות בהן המאכל. וכתב הר' יעקב בן הרא"ש ז"ל באורח חיים וזה לשונו, וכל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת, והני מילי בסתם, אבל אם כשבירך לא היה דעתו לשתות רק אותו הכוס ונמלך לשתות אחר, אפי' בתוך הסעודה, צריך לברך עליו, ודוקא לפני היין צריך לברך בתוך הסעודה, אבל לאחריו אין צריך [לברך], שנפטר בברכת המזון. ועל כל שאר משקין שבסעודה אין צריך לברך, דחשיבי דבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכל בלא שתיה. ואף יין לא היה צריך לברך לפניו, אלא משום שהוא חשוב וקובע ברכה לעצמו, ולכן צריך ברכה לפניו. ובהלכות גדולות כתב שיש לברך על המים שבסעודה. וא"א הרא"ש ז"ל כתב, יש אומרים שיש לברך על המים שבתוך הסעודה על כל פעם ופעם דנמלך הוי, שאין אדם שותה מים אלא לצמאו. ולא מסתבר לי כלל, כי יודע הוא כי אי איפשר לו לאכול בלא שתייה, ואינו מסיח דעתו מן השתייה כל זמן שהוא אוכל. והרוצה להסתלק מן הספק, ישב קודם נטילה במקום אכילתו ויברך על המים על דעת לשתות בתוך הסעודה. ע"כ.

ר"ל יין פוטר כל מיני משקין ומים ששתה אחר הסעודה קודם ברכת המזון. בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון, דלשתות פטור לשרות. השותה יין ומברך עליו פוטר כל יין שישתה מאותו היין שבירך עליו כבר עד ברכת המזון, והוא הדין בקדוש ובהבדלה. אבל אם בא לו בתוך המזון יין אחר, מברך עליו הטוב והמטיב, ולאו דוקא הביאו לו עתה מחדש, אלא הוא הדין אם היה לו מתחלה שני מיני יין, מברך על השני הטוב והמטיב. וי"מ דוקא שידע שהשני משובח מן הראשון. והתוספות פירשו אפי' שאינו יודע אם הוא משובח ואם הוא לאו יש לו לברך, אלא א"כ יודע שהוא גרוע מן הראשון. ואין לו לברך הטוב והמטיב אלא אם יש אחר עמו, אבל אם הוא לבדו לא. והטעם שמברכין על היין הבא בתוך המזון הטוב והמטיב הוא זכר להרוגי ביתר, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה, כמו שכתבתי למעלה. ולמה זוכרין אותה על היין, לפי ששמו אותם האויבים גדרים לכרמים, וכההיא דתניא שבעה שנים זבלו אויביהם את כרמיהם בדמי הרוגי ביתר. ועוד טעם אחר זוכרין הרוגי ביתר על היין, כדי שלא ישמחו יותר מדאי וכדי לזכור חורבן ירושלם וביתר וערי ישראל ויתעצבו, על שם אם אשכחך ירושלם וגו', תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. והשמחה היא ביין, שנא' (תהלים קד, טו) ויין ישמח לבב אנוש, ויין על יין מוסיפין שמחה על שמחה. ולפי' זוכרין הרוגי ביתר זכר לירושלים, כדי שלא ישמחו יותר מדאי, כמו אפר מקלה שעל גבי החתנים, וכמו סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט זכר לירושלם, כדי שלא ימלא אדם שחוק פיו בעולם הזה בגלות.

אמר המחבר ועוד ענין אחר. ומנין שהיין משמח, שנא' (שופטים ט, יג) ותאמר הגפן אל העצים, החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. במה הגפן משמח אלהים ואנשים, סימניך המשמ"ח. ה' הבדלה, מ' מזון, ותו מ' מועד, ר"ל קידוש המועד על היין, ש' שבת, ר"ל קדוש השבת על היין, מ' מילה, שמברכין על היין. ח' חתן, שמברכין על היין. אין לך דבר שמברכין על היין אלא על אלו. ואע"פ שמברכין על היין בפדיון הבן הבכור, אינו אלא תקון גאונים. ועוד, שנותנין כוס של יין למי שנגמר דינו ויוצא ליהרג, אין דינו בזמן הזה אלא בזמן הבית ובבית דין הגדול, כדאי' במ' סנהדרין בפרק נגמר הדין. אמ' הב ונבריך, בידוע שהסיח דעתו מלאכול ומלשתות. ואם אכל ושתה לאחר שאמ' הב לן ונבריך, מברך על המזון ועל היין.

ויין שבתוך המזון כל אחד מברך לעצמו, מפני שאין בית הבליעה פנוי, כדגרסינן בירושלמי אין משיחין בסעודה מפני הסכנה. לפי' אין עונין אמן בתוך הסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה. וכן עטיש גו מיכלא אסור למימר אסותא משום סכנתא דנפשיה. אבל יין שלפני המזון, אחד מברך ועונין אחריו אמן, ומכוונין את לבם ויוצאין ידי חובתן, לפי שבית הבליעה פנוי ואינן באין לידי סכנה.

כיצד מברכין על היין. נוטל הכוס בידיו ואומר, סברי מרנן, והן עונין אחריו לחיי. ואומר בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן, ועונין אמן, ושותין, המברך תחלה, ואחר כך שותין המסובין. פי' סברי מרנן, כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' נגמר הדין, נגמר דינו מוציאין אותו ליהרג, ונותנין לו כוס של יין, ונותנין בו קורט של לבונה כדי שתטרף דעתו, והוא נוטל כוס ואומר, סברי מרנן, והם אומרים לו למיתה. וסמך לדבר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. והמברך על היין בסעודה נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, ר"ל מורי, כוס זה שאני שותה מה דעתכם עליו, לחיים או למיתה, לברכה או לקללה, או שמא חס ושלום הוא נכנס לתוך פי כמו מי שנגמר דינו ויוצא ליהרג, והן אומרים לו לחיי, ר"ל לחיים ולא למיתה, לברכה ולא לקללה. ועוד פירוש אחר, ואתא כמאן דאמ' עץ שחטא בו אדם הראשון גפן היה. נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, ר"ל מורי, מה כוונתכם, כוס זה שאתם נותנין לי לשתות שמא חס ושלום כוונתכם לי למיתה, כאדם הראשון שחטא ואכל מעץ הגפן ונקנסה מיתה עליו ועל זרעו לדורות. והן אומרים לו לחיי, לחיים ולא למות, לברכה ולא לקללה. ועוד פירוש אחר, תניא יין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, מפני שאין בית הבליעה פנוי, כמו שאמרתי, והוא נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, ר"ל מורי, יודעים אתם שאלו היה יין זה בתוך הסעודה שכל אחד ואחד היה מברך לעצמו מפני הסכנה, אבל עתה הואיל והוא לפני המזון, ואחד מברך להוציא את כל המסובין ידי חובתן, מה דעתכם, אתם מכוונים לצאת ידי חובתכם בברכה זו. והן אומרין לו לחיי, ולחיי בלשון התלמוד הן. ועוד ענין אחר, שהוא כמו נוטל רשות. נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, סברי מורי שתתנו לי רשות לברך עליכם ותצאו ידי חובתכם, והן אומרין לו לחיי, ר"ל הן.

ח' בברכות שמברכין על כל ריח מיני בשמים

השער הח': בענין הברכות שמברכין על ריח הבשמים. חייב אדם לברך על ריח הטוב, שהוא מכלל הנהנין, שכשם שנהנה החך והגוף מהמאכל, כך נהנית הנשמה מריח הטוב. דאמ' מר זוטרא בר טוביה אמ' רב, מנין שמברכין על הריח הטוב, שנא' (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה ריח הטוב. כל מיני בשמים שיש להם עץ, כגון ההדס וכיוצא בו, מברך עליהן בורא עצי בשמים. וכל שהוא ממין עשב, מברך עליו בורא עשבי בשמים. ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, כמו המור שהוא ממין חיה, מברך עליו בורא מיני בשמים. וברכת בורא מיני בשמים בריח הטוב היא כוללת כל הברכות שמברכין על הריח הטוב. כמו שהיא כוללת ברכת שהכל כל מיני מאכל ומשקה ויוצא בה ידי חובתו, כך אם בירך על אחת מכל מיני בשמים בורא מיני בשמים יצא. ורב עמרם גאון ז"ל כתב, היו לפניו שלש מינין, עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים, מברך על כל אחת ברכה לפני עצמה. וגרסי' בירושלמי כל מיני בשמים שתמרתן נשארת משנה לשנה, מברך עליו בורא עצי בשמים, וכל שתמרתו מתייבשת וכלה בימות החורף, מברך עליו בורא עשבי בשמים, וכל דבר שצומחין בו עלין מתחלת ברייתן, כגון שושנים, מברך עליו בורא עשבי בשמים. חבצלת הצומחת בבתים ובפרדסות מברך עליהן בורא עצי בשמים, והצומחת בשדות מברך עליה בורא עשבי בשמים. פי' חבצלת, נרקיס. דאמר רב משרשיא האי נרקיס דגנוניתה מברכין עליו בורא עצי בשמים, דדברא בורא עשבי בשמים. על הפירות שיש להם ריח טוב, כגון האתרוגים והתפוחים וכיוצא בהן, מברך על ריחן, ברוך שנתן ריח טוב בפירות.

כל המוגמרות, כולן מברך על כל אחת ואחת כפי הברכה הטעונה לדבר שנעשית ממנו, ואין מברכין עליו עד שתעלה תמרתו, פי' עד שיעלה עשנו. על שמן אפרסמון בורא שמן ערב, על שמן הזית המבושם בוורד, או בכיוצא בו, מברך בורא מיני בשמים. הביאו לפניו הדס ושמן להריח, אם ברכותיהן שוות, מברך על ההדס תחלה בורא עצי בשמים, ואח"כ מברך על השמן ברכה הראויה לו. היו לפניו יין ושמן, אוחז היין בימין והשמן בשמאל, ומברך על היין תחלה, ואח"כ מברך על השמן.

הנכנס לחנותו של בשם, שיש בו מיני בשמים הרבה, אע"פ שישב שם כל היום כולו, אינו מברך אלא פעם אחת. נכנס ויצא, נכנס ויצא, מברך על כל פעם ופעם. וכתב הר' מאיר מרוטנבורק ז"ל והני מילי שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור לא יברך, דהא לא אסח דעתיה. אין מברכין על הריח אלא א"כ נעשה להריח. אם כן אין מברכין על בשמים של מתים ושל בית הכסא, ולא על שמן העשוי להעביר הזוהמא, שלא נעשו אלא להעביר ריח הרע. ומוגמר שמגמרין בו את הכלים אין מברכין עליו, לפי שלא נעשה להריח אותו בעצמו אלא ליתן ריח בכלים. בשמים של ע"ז ושל ערוה אין מברכין עליהן, לפי שאסור להריח בהן, לפיכך על מסיבה של גוים אין מברכין על בשמים שלהם, דסתם מסיבתן לע"ז. היה הולך חוץ לכרך והריח ריח טוב, אם רוב העיר גוים אינו מברך, ואם רובן ישראל מברך, ואם היה יום אידיהן של גוים, שדרכן להתבשם במוגמרות ובמיני בשמים, אפי' רוב העיר ישראל, לא יברך, שתולין שאותו הריח ממוגמרי הגוים הוא דקא אתי. נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו, כתב הר' ר' משה בר' מימון ז"ל שהולכין אחר הרוב.

ט' בברכות שמברכין על השמועות ועל ראיות העין והשבח וההודאה

השער הט': בענין הברכות שמברכין על השמועות ועל ראיות העין והשבח וההודאה.

הרואה אילנות טובות בימות ניסן שהנצו, אומר בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו אילנות טובות ובריות טובות, ליהנות בהן בני אדם. ואם לא בירך עד אשר גדלו הפירות, יכול לברך עליהן עוד.