ו; פרק המצות · המצות ועשייתן · חלק ב
הדרך הששית. מי שמקל במצות מצד שהוא סבור להתחכם על קונו שצוה בהן. כגון שאמר, מה תועלת יש לי בשמיעת קול שופר או לישב בסוכה, או מה נזק יבא לי אם אוכל מבהמה שנמצאת סירכא בריאה שלה. ועל זה אמ' שלמה ע"ה אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע, כלומר אל תתחכם על בוראך, אלא מסור עצמך לעשיית המצות ותחיה, ולא תהרהר ותאמר מה יתרון במצוה פלונית, ועל זה נאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך. ודע כי לתועלתנו נצטוינו על המצות, שנא' (דברים ו, כד) ויצונו ה' לעשות את החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. וסמוך על החכמים שקבלו המצות וצוונו לעשותם, כמו מי שמוסר עצמו ביד הרופא וסומך על דבריו, כשאומר לו אכול זה ולא תאכל זה, שתה זה ולא תשתה זה. ועל כן סמך לפסוק אל תהי חכם בעיניך, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. היש מורד בעולם כחולה שממרה פי הרופא ומראה עצמו שהוא יותר בקי ממנו, כ"ש המתחכם על הב"ה בעשיית המצות, שנא' (ישעיהו מה, ט) הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה היאמר חומר ליוצרו מה תעשה.
הדרך השביעית. המבזה גוף מצוה שיש בה קדושה. כי יש מצות שאין בגופן קדושה, כגון שופר ולולב וציצית, ויש מצות שיש בגופן קדושה, צריך שלא יבזה אותם, ואם בלו או נשברו לא יזרוק אותם, אלא יעשה להם גניזה.
ה' בהידור המצוה
השער החמישי: בהידור המצוה. חייב כל ישראל לעשות מצוה מן המובחר, ר"ל שיבחר הטוב והנאה והשלם באותו מין שנעשית ממנו המצוה, כמו שהיו בוררין העומר ושתי הלחם מהארץ השמנה והנבחרת, וחייב אדם לעשות המצוה בתכלית הנוי והשלמות, דתניא זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, בלולב נאה, בתורה נאה, בשופר נאה, בטלית נאה, כתוב ספר תורה לשמו בקולמוס נאה, בדיו נאה, בלבלר אומן. ומצוה לאגוד הלולב, מאי טעמא, משום זה אלי ואנוהו. וגרסי' בפרק קמא דבבא קמא להידור מצוה עד שליש. וגרסי' בפ"ק דמ' פיאה לקח אדם מצוה ומצא אחרת נאה הימנה, עד כמה מטריחין עליו, עד שליש, כגון אם נזדמנו לו שני לולבין והאחד הדור מן השני, מוסיף שליש בדמים ויקנה את ההדור. איבעיא להו, שליש מלגאו או שליש לבר. פי' אם היה לולב בסלע, יוסיף שליש מבפנים ויקנה ההדור בסלע ושליש, או מוסיף שליש מבחוץ ונמצא קונהו בסלע וחצי. תיקו. במערבא אמרי משמיה דר' זירא, עד שלישי צריך להוסיף משלו, כלו' מיגיעו. ודוחק את חייו כדי להדר המצוה, כי לחם חוקו ודי חייו נקרא שלו, שהב"ה הבטיח כל בריה בלחם חוקה, שנא' (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר, מכאן ואילך משל הב"ה, כלומר אם זימן לו הב"ה ממון יתר על צרכו, והוא משופע בנכסים, יוסיף על שליש, וזהו של הב"ה, ואם אינו משופע בנכסים, חייו קודמים, ודיו בתוספת שליש. ואין לו לאדם להניח מעשות המצוה בשביל יוקר דמיה, שהרי רבן גמליאל לקח לולב באלף זוז. וגרסי' במ' חולין בענין כסוי הדם, היה במקום שאין לו עפר ושחט, שוחק דינר זהב ומכסה בו. היה מהלך בספינה ואין לו עפר, שורף טליתו ומכסה בו. וצריך העושה מצוה שיראה לכל שהיא חביבה עליו ושאינו קץ בה.
ו' לקיים המצוה באיברים ובהרגשות
השער הששי: בזריזות לקיים המצוה באיברים ובהרגשות. כדגרסי' בסוף מסכת מכות דרש ר' שמלאי, תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, שס"ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה, ורמ"ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם. רמז בכאן שהבורא ית' ויתעלה ברא לאדם מסעדים ומשרתים לשרתו ולהשלים חפציו, והם איבריו והרגשותיו, ופקד עליו לקיים מצות ברובם, והזהירו שלא להשתמש בהם בדבר עבירה. ואם ישמור הוא ויזהר במה שנצטווה, ישמרם לו הב"ה, שנא' (תהלים לד, כא) שומר כל עצמותיו וגו'. וגרסי' במדרש אמ' הב"ה לישראל, שמרו רמ"ח מצות עשה שמסרתי לכם, ואני אשמור רמ"ח איברים שבכל אחד ואחד מכם. וגרסי' בברכות ירושלמי. א"ר סימון, שמונה עשר ברכות כנגד שמונה עשר חוליות שבשדרה. שבשעה שאדם עומד בתפלה צריך לשוח בכולן, שנא' (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה. ואם עבר אדם, ושנה רצון הבורא יתעלה, וישתמש בהן בדבר עבירה, ישנו הם את טבעם ויבטלו את פעולתם ותמונתם. כמו שאירע לירבעם, כששלח ידו על הנביא אשר בא מיהודה בדבר ה' אל בית אל, שנאמר וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו אשר שלח עליו ולא יכול להשיבה אליו. והחקים והמצות המיוחד להן אחד מאיבריו, ופורש מן העבירות הנעשות בו, נתקדש אותו אבר. כדגרסי' במנחות שילה קדשים קלים נאכלין בה בכל הרואה, מה שאין כן בירושלים. כלומר יש יתרון לשילה על ירושלם, שקדשים קלים אין נאכלין בירושלם אלא לפנים מן החומה ובשילה נאכלין בכל מקום שצופין אותה ממנה, ונתנו טעם לדבר מפני שהיתה שילה בחלקו של יוסף וזכה למעלה זו מדה כנגד מדה, לפי שלא זן עיניו מן העבירה. אמ' ר' אבהו, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, [עין] שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלו תבא ותנחל מקום שאוכלין קדשים כמלוא עין. ואם חס ושלום עבר אדם עבירה באחד מאיבריו, הרי אותו אבר בעצמו לוקה. דתנן בשוטה בפרק קמא, שמשון הלך אחר עיניו, שנא' (שופטים יד, ג) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, אבשלום נתגאה בשערו, לפי' נתלה בשערו. וכענין סוטה, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, היא קשטה פניה לו, לפיכך פניה מוריקות, היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות, היא קבלתו על בטנה, לפי' בטנה צבה. וביום הדין איבריו של אדם מעידין בו, שנא' (ישעיהו מג, יב) ואתם עדי נאם ה' ואני אל. והמקיים המצות באיברים ובהרגשות, לבו שמח תמיד בעשייתן. כדגרסי' במדרש ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, אמ' ר' שמעון בן יוחאי, בוא וראה שאין חביב לאדם מבניו, ורואה דם בנו שנשפך במילה ומקבל עליו בשמחה.
ז' בכוונת עשיית המצוה
השער השביעי: בכוונת עשיית המצוה, והיא על ארבע דרכים.
הדרך הראשון. שיתכוין בעשייתן לשם שמים ולהשלים רצון בוראו, כגון סוכה ולולב, שנא' (תהלים מ, ט) לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי.
הדרך השנית. יש מצות שצריך אדם להתכוין לצאת ידי חובה בשעת עשייתן, כגון מגלה, דתנן היה כותבה דורשה ומגיהה, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, ובתקיעת שופר, צריך שיתכוין השומע לצאת ידי חובתו, והתוקע להוציא אחרים ידי חובתן.
הדרך הג'. יש מצות שצריכות כוונת הלב, כגון קרית שמע, תפלה, ותפלין. ומצד זה חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה. קל וחומר מציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת והיה על מצחו תמיד.
הדרך הד'. יש מצוות שצריכין כוונה לשמן, כגון ספר תורה וציצית. כדגרסינן בפ' הניזקין ההוא דאתא לקמיה דר' אמי, אמ' ליה, ספר תורה שכתבתי לפלוני, אזכרות שבו לא כתבתים לשמם וכו'. וההוא דאתא לקמיה דר' אבהו, אמ' ליה, ספר תורה שכתבתי לפלוני, גוילין שבו לא עבדתין לשמן. וגרסינן בפרק התכלת חוטי ציצית בעי טויה לשמן וכו'. סוף סוף תהיה כוונתו לקיים מצות השם יתברך ויתעלה, ולצאת ידי חובתו, ולא להתגדל ולא להתנאות בהן, ולא שישבחוהו בני אדם על עשייתן, ולא להנאת גופו. כדגרסי' בפ"ק דפסחים מפני מה אין פירות גינוסר בירושלם, שלא יהו עולי רגלים אומרים, אלו לא עלינו לרגל אלא לאכול פירות בירושלם דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה. כיוצא בו, מפני מה אין חמי טבריא בירושלם וכו'. כי ראוי היה להיות במקום הנבחר כל טוב וכל דבר נחמד, וחסר משם כדי שתהא עליית הרגל לשמה. ובזה תוכלו להתבונן כמה שכר עשיית מצוה לשמה. וגרסי' במס' הוריות גדולה עבירה לשם שמים ממצוה שלא לשמה. כי אין תכלית החפץ והרצון מעשיית המצוה ליהנות בה לעולם הזה. וגרסי' במ' ראש השנה בפרק ראוהו בית דין, מצות לאו ליהנות נתנו. המודר בעשיית המצוה הנאה [מ]חבירו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה.
ח' בעשיית המצוה מממון היתר
השער הח': בעשיית המצוה מממון היתר ולא מממון אסור. כמה היא רצויה ומקובלת המצוה לפני הב"ה כשהיא מיגיע כפיו של אדם, וכמה היא נמאסת בעיניו כשהיא מגזל ומחמס. כדגרסינן במ' סנהדרין ר' אליעזר בן יעקב אומר, הרי שגזל חטין וטחנן ולשן ואפאן והפריש חלה, כיצד זה מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, שנא' (תהלים י, ג) ובוצע ברך נאץ ה'. ואע"פ שיוצא בה ידי חובתו, היא מצוה הבאה בעבירה. כדגרסינן בפ' לולב הגזול בשלמא יום טוב ראשון, דכתיב (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם, אמר רחמנא משלכם, והאי לאו דידיה הוא, אלא יום טוב שני מאי טעמא לא, אמ' ר' יוחנן, משום דהויה מצוה הבאה בעבירה, שנא' (משלי כא, כז) זבח רשעים תועבה. וגרסי' במדרש כי ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס. אמ' לעבדיו, תנו מכס למוכסין. אמרו לו, אדונינו המלך, כל המכס שלך הוא. אמ' להם, ממני ילמדו הכל ויתנו מכס. כך אמ' הב"ה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזלה, כי אני ה' אוהב משפט וגו'.
ט' במצות הנוהגות בנשים ובקטנים
השער הט': במצות הנוהגים בנשים ובקטנים, שהן מצות שהזמן גרמה, כלומר שיש להם זמן ידוע, הנשים פטורות מהן על הרוב. ומצות עשה שלא הזמן גרמן, נשים חייבות בהן, כגון קדוש שבת, כדגרסי' זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ואמרו כל דאיתה בשמור איתה בזכור, וכגון אכילת מצה בליל הפסח, דתניא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו', כל שישנו בבל תאכל ישנו באכילת מצה, וארבע כוסות, ונר חנוכה, ומקרא מגלה, שאף הן היו באותו הנס. ויש מצות עשה שלא הזמן גרמן שהנשים פטורות מהן, כגון תלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן. ובכל מצות לא תעשה נשים חייבות, חוץ מלא תקיפו וחוץ מכהנת, שלא תטמא למתים. והקטנים אינן חייבין במצות, אבל כשמגיעין לחנוך, אביו מחנכו לקטן. וגרסי' במדרש האשה חייבת בשלשה דברים "אגדה, "מגלה, "נר שבת, וסימניך ואמרה האשה אמן.
י' במצות שהן מדברי סופרים
השער העשירי: בענין המצות שהן מדברי סופרים, והן על שלשה דרכים.
הדרך האחת. המצות שלא נתפרשו דיניהם בתורה שבכתב ונתפרשו בקבלה, שהיא התורה שבעל פה. כגון פרשיות של תפלין, ומנין חוטי הציצית, ומנין דפנות הסוכה, ואיסור חמץ אחר ששה שעות מיום ארבעה עשר בניסן, ושחיטת רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. וגרסי' במסכת סנהדרין חומר בדברי סופרים מדברי תורה. האומר איני מניח תפלין, לעבור על דברי תורה פטור ממיתה, אמר חמש טוטפות, לעבור על דברי סופרים, חייב מיתה, ודינו בחנק, שנא' (דברים יז, יב) והאיש אשר יעשה בזדון.
הדרך השנית. נחלקת לארבעה חלקים, סייגות וגזירות ותקנות ומנהגות. הסייגות שעשו נביאים וחכמים שלא יגיע באיסורא דאוריתא, כגון איסור חמץ בשעה ששית מיום ארבעה עשר בניסן, וכגון שניות של עריות ונטילת ידים לחולין משום סרך תרומה. וארז"ל מאי מצוה, מצוה לשמוע דברי חכמים. ואנו חייבין לשמוע קבלתן ולקיים הגזירות שגזרו רז"ל משום מאורעות, כגון בית דינו של דוד שגזרו על ייחוד [הפנויה, ובית דין של חשמונאי על יחוד] הגויה, והתקנות על דרך תיקון המעשים. כדגרסי' בבבא קמא עשר תקנות תיקן עזרא לישראל, שיהו קורין בשני ובחמישי בתורה, ובמנחה בשבת, ושתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהא פת מצוייה לעניים, ושתהא חופפת וטובלת, ושתהא חוגרת בסינר, ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות, ושיהו אוכלין שום בערב שבת. וכדגרסי' במ' ראש השנה אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזאת אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. ובסוף שביעית תקן הלל פרוזבול, כדי שלא לנעול דלת בפני לווין. והמנהגות, כדגרסי' בפרק לולב וערבה ערבה בשביעי שקול חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא, ובקריאת ההלל חזנהו דקא מדלג דלוגי, אמ' מנהג אבותיהם בידיהם.
הדרך השלישי. המצות שנתחדשו על סבות ידועות בימי הנביאים והחכמים, כגון מקרא מגלה ונר חנוכה ותשעה באב. וכל העובר על אחת מהן עובר על לאו. כדגרסי' בפרק במה מדליקין אמ' רב חייא בר רב אשי אמ' רב, המדליק נר חנוכה צריך לברך, מאי מברך, בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו, רב אויא אמ' מלא תסור, רב נחמן אמ' משאל אביך ויגדך. וההפרש בין המצות שהן מן התורה ובין המצות שהן מדבריהם הוא לענין ברכה, כי של דבריהם על ודאן מברכין [ועל ספוקן אין מברכין], דאמ' אביי, וודאי דדבריהם בעי ברכה, ספק דבריהם לא בעי ברכה. והאי י"ט שני דדבריהם הוא, משום ספיקא, ובעי ברכה התם כי היכי דלא ליזולזלי ביה. עד כאן.
חביבין המצות, שכל המודה במצות ועושה אותן בלב שלם כאלו מודה במציאות הב"ה ובאלהותו. כדגרסי' בספרי והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. כשם שאני קדוש, כן אתם תהיו קדושים. כשם שאני פרוש, כך אתם תהיו פרושים. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, על תנאי העליתי אתכם מארץ מצרים, על מנת שתקבלו עול המצות, שכל המודה בעול המצות מודה ביציאת מצרים. וגרסי' בואלה הדברים רבה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, כשאתה אוהב אותו ומרבה במצות, לא יהי לבך חלוק עליך, אלא הוי עושה את המצוה לשמה בלבב שלם. אינו אומר בכל לבך אלא בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. ולא נברא אדם בעולם הזה אלא לעשות רצון הבורא יתברך שמו וחוקותיו ומשפטיו ותורותיו. כדגרסי' בפ' במה מדליקין אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו, מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה. תחלתו דברי תורה, דכתי' (קהלת א, ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, וסופו דברי תורה, דכתי' (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. אמ' ר' אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. ר' אבא בר כהנא אמ', שקול זה כנגד כל העם כולו.
והמשובח שבמצות והנאה בהודאות להב"ה ובעבודתו הן הברכות, שחייב אדם לברך שמו של הב"ה ולפארו ולהללו ולשבחו על כל בריותיו שברא, כל ברכה וברכה כפי מקומה וכתקנה, כפי מה שתקנה עזרא ובית דינו, שהן אנשי כנסת הגדולה. וכל מה שברא הב"ה לא בראו אלא לכבודו, שנא' (ישעיהו מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ולפי שישראל הם נחלת הב"ה ועם סגולתו, ומודים ומשבחים לשמו הגדול יתברך שנא' (דברי הימים א כט, יג) ועתה ה' אלהינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך, [ואו'] ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה, המשולם על כל בריותיו שנא' (תהלים ח, ז) תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו, לפי' חייב אדם לברך שמו של הב"ה כשיהנה מן העולם הזה מן כל דבר שיש בו הנאה, ואפי' על הרעה. חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שכך דוד אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, הרי בשם ה' על הטובה, וכתי' (תהלים קטז, ג) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, על הרעה. וכן איוב אומר גם את הטוב נקבל מאת האלהים, ואת הרע לא נקבל, בתמיהה.
והב"ה מסר עולמו ביד אדם שיהנה ממנו על מנת שיברך שמו ית'. משל למלך בשר ודם שנטע פרדס נאה ושתל בו כל מיני פירות שבעולם. בעת בישול הפירות היה לו למלך לילך למדינה אחרת. אמ' המלך, מה אעשה, לאכול פירות הפרדס אי איפשר, מפני שאני מסתלק, למכור אותם אי איפשר, מאי יתרון יש לי בדמיהם הואיל ואני מלך. מה עשה, הפקיר כל הפירות של פרדס ואמ', יבואו הכל ויאכלו בחנם, על מנת שיאמר כל אחד ואחד בשעה שהוא אוכל מפירות הפרדס, יחי המלך. והפקיד שומרים על הפרדס וצוה אותם שכל מי שיבא לאכול מפירות הפרדס שיניח אותם לאכול בחנם על מנת שיאמר כל אחד יחי המלך, ואם אכל ולא אמר, שילקוהו כגונב וכגוזל פירותיו של מלך. כדגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה, כתו' אחד אומר לה' הארץ ומלואה, וכתוב אחד אומר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. וגרסי' בפרק חלק כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להב"ה ולכנסת ישראל, שנא' (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו', ואין אביו אלא הב"ה, שנא' (דברים לב, ו) הלא הוא אביך קנך וגו', ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנא' (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. ועוד גרסינן בפרק הרואה כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. מאי תקנתיה. אמ' רבא, ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו סדר ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה. פי' ילמוד סדר הברכות, כדי שיהא זריז וזהיר בהן לברך על כל אחת במקומה.