ו; פרק המצות · המצות ועשייתן · חלק א

א' בחריצות וזריזות

כל המצות ועשייתן ועניינם חלק אותם הרב ר' ישראל ז"ל על עשרה שערים, על זה הסדר.

השער הא', בחריצות והזריזות וההשתדלות בקיום המצות הקלות והחמורות.

השער הב', באזהרה מביטול מצות עשה.

השער הג', בזריזות להקדים את המצוה מיד כשיחול זמנה, ושלא ימתין לעשותה אע"פ שיש לו שהות.

השער הרביעי, להגדיל המצות, ולהזהר שלא לנהוג בהם מנהג בזיון ולכבדם.

השער הה', בהידור המצוה.

השער הו', לקיים המצוה באיברים ו[ב]הרגשות.

השער הז', בכוונת עשיית המצות.

השער הח', בעשיית המצוה מממון היתר ולא מממון אסור.

השער הט', במצות הנוהגים בנשים ובקטנים.

השער העשירי, בענין המצות שהן מדברי סופרים.

השער הראשון: בחריצות וזריזות וההשתדלות [בקיום המצות] הקלות והחמורות.

שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם. לפי' הפסוק הזה אומר כי החריצות לעבודת הב"ה היא על שתי דרכים, האחת שכלית, ר"ל קבועה בשכל ונטועה בדעת האדם, יצוקה עליו ביציקתו, בעיקר יצירתו יעירהו שכלו ודעתו למה שהוא מחוייב מעבודת בוראו. והדרך השנית תורנית, קנויה בדרך השמיעה, במלאכות ה' לעמו על ידי נביא. ואחר ההקדמה הזאת אומר, כי ראיתי מקדמוני המפרשים שחשבו כי כוונת החכם ע"ה בזה הפסוק, באמרו באשר [דבר] מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, ואחריו שומר מצוה לא ידע דבר רע, שרצה להזהיר על שמירת המלך האנושי, וזה ישימנו ליזהר בשמירת מצות המלך האמיתי, מקל וחומר ועל דברת שבועת אלהים, כלומר לא תמרה פי התורה אשר הושבענו עליה בסיני. ודרשו רז"ל זה הפסוק בפרק במה אשה יוצאה. א"ר חיננא בר אידי, כל העושה מצוה אחת כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנא' (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. ר' אסי, ואיתימא ר' חנינא בר פפא, אמ' אפי' הב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה, שנא' (קהלת ח, ד) באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע. כמה הפליגו והעמיקו בעשיית מצוה כתקנה, שהיא דוחה כל פגעים רעים. ואלו פירותיה בעולם הזה, חוץ ממתן שכרה הגנוז לעולם הבא. והואיל ויש למצוה אחת זה הכח הגדול וזה היתרון המופלא בשני עולמות, רצה הב"ה לצוות את ישראל מצות הרבה, להרבות גמולם ולהכפיל שכרם, שנא' (ישעיהו מב, כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' המשניות שחיבר, כי מעיקרי האמונה, שכל העושה מצוה אחת מתרי"ג כתקנה וכמאמרה, לשמה, מאהבה, מבלי שישתף בה כונה לדבר אחר, כגון להתפאר בה ולבקש שכר עליה, זכה בשבילה לחיי העולם הבא. והראייה הברורה לזה הא דגרסי' בפ' קמא דמ' ע"ז, מעשה ונכנס ר' חנינא בן תרדיון לבקר את ר' יוסי בן קיסמא שהיה חולה. התחיל ר' יוסי להוכיחו על מה שהיה מסכן בעצמו ולמד תורה ברבים בשעת השמד. ואמ' לו, חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את עירו ושרפה את היכלו, ושמעתי עליך שאתה מקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח בחיקך. אמ' לו, מן השמים ירחמו. אמ' לו ר' יוסי, אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני עליך אם לא ישרפו אותך וספר תורה עמך. מיד נתיירא ר' חנינא שמא ישיגנו העונש לעולם הבא. ושאל את ר' יוסי ואמ' לו, מה אני לעולם הבא. אמ' לו ר' יוסי, כלום בא מעשה לידך, ר"ל שתזכה לחיי העולם הבא. אמ' לו, גבאי של צדקה הייתי. פעם אחת הפרשתי מעות לסעודת פורים, ונתחלפו לי במעות של צדקה, וחלקתים לעניים, ולא נטלתים מכיס של צדקה. אמ' ליה ר' יוסי, אם כן, עם חלקך יהי חלקי ועם גורלך יהא גורלי. הרי נתבאר מדבר זה, כי בשביל מצוה אחת שהיה נזהר בה, בשרו בטובה השלימה לעולם הבא. וגרסי' במ' סנהדרין כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנא' (ישעיהו ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ולא תתכן זכות זו אלא למי שקובע לעצמו מצוה אחת ולא עבר עליה מימיו, ושאר מצות פעמים עושה ופעמים עובר, אבל באותה מצוה לא נתרשל כלל מעולם, כגון מי שקבל על עצמו שלא יבטל תפלה בזמנה במזיד לעולם, או שלא יבא לידו פרוטה מגזל, או שלא יבא ביאה אסורה, וכיוצא בזה. וגרסי' בפ"ק דקידושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, ומפרש בגמ' כגון שייחד לו מצוה אחת לעשותה. אבל מי שלא הניח מצוה שלא עבר עליה, [עליו] הכתו' אומר ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת.

לפיכך חייב אדם להשתדל ולהזדרז בקיום כל המצות, קל וחומר מהאבות עליהם השלום, שלא נצטוו אלא בשבע מצות ומילה, וקיימו כל תרי"ג מצות. כדגרסי' במ' יומא אמ' רב, קיים אברהם אבינו ע"ה את כל התורה כולה, שנא' (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. כ"ש אנו, שנצטוינו בהם, וקבלנום עלינו באלה ובשבועה, בסיני ובערבות מואב ובהר עיבל, על הקלות והחמורות. ושנו חכמים הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. לפיכך צריך להשתדל במצוה שסבור ששכרה מועט כמו במצוה שסבור ששכרה הרבה. ולפי' אמרו ז"ל אין מעבירין על המצות. פי' אין צריך להניח מצוה אחת שבאה לידו והוא עוסק בה, כסבור שהיא קלה, ויעסוק במצוה אחרת, כסבור שהיא חמורה, שאיפשר שאותה מצוה שבאה לידו תחלה, והיה עוסק בה, והניחה, ששכרה מרובה מן האחרת שהולך לעשותה. והוא דארז"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה.

וגרסי' בפסיקתא אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע. [אמר רבי אבא בר כהנא, אמר הב"ה שלא תהא יושב ושוקל במצותיה של תורה, כד"א ושקל בפלס הרים. לא תאמר הואיל ומצוה זו גדולה ושכרה מרובה אני עושה אותה, והואיל ומצוה זו קלה ושכרה מועט איני עושה אותה, ובשביל זה לא גלה הב"ה מתן שכרן של מצות, כדי שיעשו ישראל כל המצות בתום לבב, שנא' (משלי ה, ו) נעו מעגלותיה לא תדע]. משל למה הדבר דומה, למלך ששכר לו פועלים, והכניס אותם לתוך פרדסו סתם, ולא גלה להם מהו שכרו של פרדס, בשביל שלא יניחו דבר ששכרו מועט ויעשו דבר ששכרו מרובה. בערב קרא לכל אחד ואחד, ואמ', תחת איזה אילן עשית. אמ' לו, תחת זה. אמ' לו, זית הוא ושכרו חצי זהוב. קרא לאחר ואמ' לו, תחת איזה אילן עשית. אמ' לו, תחת זה. אמ' לו, פלפל הוא ושכרו זהוב. אמרו לו, למה [לא] הודעתנו איזה אילן שכרו מרובה, כדי שנעשה תחתיו. אמ' להם המלך, אלו הודעתי אתכם, לא היה כל הפרדס נעשה, שכולכם הייתם עושים תחת האילנות ששכרן מרובה ומניחין האילנות ששכרן מועט.

וגרסי' בפ' קמא דמ' קדושין ירושלמי ר' אבא בשם ר' אבא בר כהנא, כת' אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע. טלטל הב"ה זכותן של עושי מצות, כדי שיהיו עושין באמונה, ולא גילה הב"ה מתן שכרן של מצות, אלא החמורה שבחמורות והקלה שבקלות. חמורה שבחמורות כיבוד אב ואם, ומתן שכרה אריכות ימים, שנא' (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. והקלה שבקלות שילוח הקן, ומתן שכרה אריכות ימים, שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב [לך] והארכת ימים. וגרסי' במ' מנחות בפרק התכלת, אין לך מצוה קלה שבתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא.

לפיכך ישתדל אדם בקיום המצות הקלות כבחמורות, ואל תהי המצוה הקלה בזויה בעיניו. ואמ' שלמה ע"ה בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם. פי' מי שבוזה המצוה, בשביל שהוא חושב כי היא מצוה קלה, חובל בעצמו, וירא מצוה ומשתדל לקיימה [ישולם], פי' ישולם שכר טוב וינצל מכל רע ומכל פגע רע.

ואל יעלה על לב אדם שיש בכל המצות מצוה קלה מצד עצמה. ומה שאמרו ז"ל מצוה קלה, היא על אחת משלשה דרכים. הדרך הא', שהיא נוחה לעשותה, או בדמים מועטים בלי חסרון כיס, או בלי יגיעה. צא ולמד ממצות ציצית, שקורין אותה מצוה קלה, וארז"ל שהיא שקולה כנגד כל התורה כלה, אלא שקוראין אותה קלה לפי שדמיה מועטין, חוטין בלבד. וגרסי' בפרק קמא דע"ז מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, [לכו] ועשו אותה. ואמאי קרי לה קלה, דלית בה חסרון כיס. ואמרו בשלוח הקן, ומה מצוה קלה שהיא כאיסר, אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, מצות חמורות על אחת כמה וכמה. וצריך אדם להיות זהיר, ואל יתרשל במצוה שדמיה מועטין ואין בה טורח, כי השואל ממנו דבר קל ונמנע מלעשותו, אינו אלא מצד זלזול בשואל, שאינו חושש לכבודו, ומי ששואל ממנו דבר קשה ונמנע מלעשותו, אינו מצד זלזול, אלא מפני שקשה עליו. כדגרסי' בפ' התכלת. תניא ר' אומר, קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת. משל למלך שאמ' לשני עבדיו. לאחד אמ', הבא לי חותם של טיט, ולאחר אמ', הבא לי חותם של זהב. פשעו שניהם ולא הביאו. איזה עונשו מרובה. הוי אומר, זה שאמ' לו, הבא של טיט. הדרך השנית, כשתעריכנה לזולתה לפי העונש, תמצא קלה וחמורה, דתניא ואלו הן קלות עשה ולא תעשה, חמורות כריתות ומיתות ב"ד. הדרך השלישית, קורין מצוה קלה למצות לא תעשה, מפני שמתעבת אותה הנפש ואינה חומדת אותה ואינה מתאוה לה, בשביל שהיא נמאסת, ועונשה חמור. וקורין לזולתה חמורה ועונשה קל, מצד שחומדת אותה הנפש ומתגברת התאוה ויצר הרע מקטרג עליה. [וגרסי'] במ' מכות ר' שמעון בר' אומר, הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול וגו', וכתי' (דברים יב, כה) לא תאכלו למען ייטב לך ולבניך אחריך, ומה הדם, שנפשו של אדם מתעבת אותו, הפורש ממנו מקבל שכר, הפורש מן הגזל ומן העריות, שהנפש מחמדתן, על אחת כמה וכמה שזוכה לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. הרי אמרו על הדם קל, אע"פ שהוא בכרת, לפי שהוא נתעב, אבל הגזל, שהוא בלאו, מפני שהנפש מחמדתו, אמרו עליו חמור.

ב' באזהרה מבטול מצות עשה

השער השני: באזהרה מבטול מצות עשה. לפי שפירשה התורה עונשי מצות לא תעשה, כל אחת ואחת כפי עניינה, מהן במלקות ומהן בכרת ומהן במיתה בידי שמים ומהן במיתת ב"ד, ולא פירשה עונש מבטל מצות עשה, אלא פסח ומילה בלבד, שהן בכרת, על כן תעו מקצת בני אדם ונבערו ואת ה' לא דרשו ורפו ידיהם להחזיק במצות, כי חשבו כי המבטל מצות עשה לא יקרהו עון, רק אם עשה מצוה תכתב בספר זכיותיו, ואם יתרשל ובטלה לא הרויח ולא הפסיד, וגרם להם זה ליקל בעיניהם ביטול המצות, ומי שנזדמן לו עשיית מצוה בלא יגיעה ובלא טורח יעשנה, ואם יקשה בעיניו עשייתה, בין מצד טורח גופו בין מצד חסרון כיסו, מתעצל ונמנע מלעשותה, ואינו מחשב הפסד מצוה בגופו או בממונו כנגד שכרה. לכן ראוי ביטול סברא ולהוכיח, מן המושכל ומן הכתוב ומן הקבלה, כי הפסד שכר מצות עשה קשה מעונש העובר על לא תעשה.

מן המושכל יתבאר כי יותר ראוי להעניש מבטל מצות עשה מן העובר על לא תעשה. כי המבטל מצות עשה היא סבת התרשלותו ועצלותו בה, מצד פריקות עול וזלזולו בעבודת בוראו, אבל העובר על לא תעשה גרמה לו התגברות יצרו עליו והנאתו בעבירה, ואם ישוב מהם, והתודה לאל ויבקש ממנו מחילה [וסליחה], יסלח לו, וחוזר כאלו לא חטא. אבל ביטול מצות עשה הוא הפסד שאין לו [חלף], וחסרון שאינו מתמלא, ואבדה שאין לה השבה לעולם. לפיכך חסידים הראשונים היו סובלין הרבה עמל וחסרון כיס, כדי שלא יגרע להם כלום מן השכר הגנוז להם לעולם הבא בזכות המצות שעושין בעולם הזה.

וגרסי' בפ' המקבל אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של גויים. אמר ליה, ולא כהן הוא מר, אמאי קאי בבית הקברות. אמ' ליה אליהו, ולא מתני מר סדר טהרות, דתני ר' שמעון קברי גויים אין מטמאין. אמ' ליה, בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא. פי' בארבעה סדרים איני בקי, ואיך אהיה בקי בסדר טהרות שהוא ששי. אמ' ליה אמאי. אמ' ליה, דחיקא היא לי שעתא טובא. הנהיגו אחריו והכניסו לגן עדן. אמ' ליה, פשוט גלימך וקח מאלו העלין. לקח מהם רבה בר אבוה. כשיצא שמע קול קורא, ראיתם מי שהקדים לאכול עולמו כרבה בר אבוה. נער גלימו מהן ויצא.

ובאגדת פרקא דחסידי אמרו על ר' חנניא בן דוסא שהיה בתכלית העניות. אמרה לו אשתו, בקש רחמים שיחננו האל מן הטוב הגנוז לצדיקים לעולם הבא. בקש רחמים, וראה כאלו נתנו לו רגל של שולחן של זהב. וראה בחלום שהיו כל הצדיקים אוכלין על שולחן של שלש רגלים והוא על שולחן של שני רגלים. מיד הרגיש לחסרון חלקו לעולם הבא, בשביל שהטיבו לו בעולם הזה. סיפר המראה לאשתו. אמרה לו, כשם שהתפללת שיתנוהו, התפלל שיטלוהו. התפלל ונטלוהו.

וגרסי' במדרש השכם, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' שמעון בן יוחאי, שיצא לחוצה לארץ ובא עשיר. כשראו התלמידים שהעשיר, בקשו אף הם לצאת לחוצה לארץ. בא ר' שמעון בן יוחאי, והוציא לחוץ למדינה לבקעה אחת, והתפלל לפני הב"ה, ונתמלאת הבקעה כולה דינרי זהב. אמ' להם, כל מי שמבקש ליטול יטול, אלא הוו ידעין שכל מי שהוא נוטל משלו הוא נוטל ומחלקו שיש לו בעולם הבא, שאין מתן שכרה של תורה אלא לעתיד לבא, שנא' (משלי לא, כה) ותשחק ליום אחרון. ומעשה בר' שמעון בן חלפתא, שהיה ערב שבת, ולא היה לו מה לאכול באותה שבת. עם חשכה יצא לו חוץ לעיר להתפלל, ונתנו לו אבן טובה מן השמים. נכנס ונתנה לשולחני ופרנס את השבת. אמרה לו אשתו, מנין לך כל זה. אמ' לה, כך וכך היה המעשה. אמרה לו, איני טועמת כלום עד שתקבל עליך להחזירה, שמחר באין חביריך ונוטלים חלקם שלם ואתה תטול חסר. קבל עליו להחזירה. למוצאי שבת החזירה, ויצאה כמין פיסת יד ונטלה אותה. וגדול הנס האחרון מן הראשון. לכך נאמר ותשחק ליום אחרון.

וכן דרשו בסמיכות נביאות אל תירא אברם, כי נתירא אברהם שמא פרע לו הב"ה משכרו בעולם הזה בניצוח המלכים, על כן אמ' לו שכרך הרבה מאד, אל תדאג על שכרך, כי לא חסרת ממנו כלום, והכל הוא צפון לך.

עתה שימו לי לבבכם, היאך היו חסידים הראשונים מקפידים על שכר העולם הבא, ועיניהם חסה להוציא ממנו כלום בעולם הזה, כי שכר מצות עשה הוא נחלת עבדי ה' וצדקתם, ובו מצטיידים מן העולם הזה לעולם הבא. הרי נתבאר מן המושכל כי עונש מבטל מצות עשה קשה מהעובר על לא תעשה.

ומן הכתוב יתבאר זה מדברי שאול ודוד. בידוע כי הפרש היה ביניהם, כי שאול ביטל מצות עשה ודוד נתגבר עליו יצרו ועבר על לא תעשה. ונמחל לדוד ונענש שאול. ועוד כי העבודה אינה נודעת בעובד השם כשישב בטל ונזהר מן העבירות, אמנם העבודה נודעת בו כשרואין אותו עוסק במצות, ועל זה נאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו.

ומדברי קבלה יתבאר זה הענין, והתלמוד ממנו מלא, והראיות הברורות יוכיחו. והכלל המוסכם בתלמוד אתי עשה ודחי לא תעשה. ויסוד גדול מיסודי האמונה שיאמין האדם שמוטב לו שיענש עונש חמור בגיהנם ממה שיפסיד כלום משכר העולם הבא. כדגרסינן בפ' אין דורשין אמרו על אלישע אחר, שהיה גדול בתורה, ונכנסה בו רוח רעה ונהפך לאיש אחר ויצא מן הכלל. כי נח נפשיה דאלישע אחר, שמעינהו למלאכי השרת דהוו אמרין, לא מידן נידייניה ולא לעלמא דאתי ניתיניה, לא מידן נידייניה משום דגריס באורייתא טובא, ולא לעלמא דאתי ניתיניה משום דחטא. אמ' ר' מאיר, מתי אמות ואעלה עשן מקברו. וכי יעלה על הדעת שר' מאיר היה רוצה להעניש את רבו. אלא שלא נתרצה לו במה ששמע ממלאכי השרת ובחר לו שיענש בגיהנם ויטול שכרו לעולם הבא. וגרסינן במ' כתובות אמ' ליה [ר'] כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אי אמ' לא ניחא ליה למעבד מצוה מאי. אמ' ליה, תנינא בד"א במצות לא תעשה, אבל מצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, נטול לולב ואינו נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו. ויש מצות עשה שכל המתרשל בהם כמנודה לשמים. כדגרסי' בפ' ערבי פסחים שמונה הם כמנודין לשמים, מי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפלין בראשו ובזרועו, ומי שאין לו ציצית בבגדו, ומי שאין לו מזוזה בפתחו, ומי שאינו מסב בחבורה של מצוה. ויש מצות שהאדם מחוייב בעשייתן, ואם פשע בהן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן, כגון תפילין וסוכה ולולב וכיוצא בהן, והן הנקראין חובה. ויש מצות שאינו חייב בהן אלא כשבאות לידו, והן, אם לא היה לו בית שחייב לעשות בו מזוזה, ומעקה אם אין לו גג, וברכת הנהנין, אם אכל פירות או הריח בשמים חייב לברך, ואם לאו פטור. אבל הוא משובח המשתדל שתזדמן לו המצוה, כדי להרבות זכיות כאלו ובכיוצא בהן. כדגרסי' בפ' קמא דסוטא דרש ר' שמלאי, מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ, וכי לאכול מפירותה הוא צריך. אלא אמ' משה, הרבה מצות נצטוו ישראל שאינן מתקיימות אלא בארץ, אכנס לשם כדי שיתקיימו על ידי. אמ' לו הב"ה, כלום אתה צריך אלא לקבל שכר, הריני מעלה עליך כאלו עשיתם, שנא' (ישעיהו נג, יב) לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל. אין שלל אלא שכר המצות, שנא' (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב.

מי חכם ויבן אלה ויתבוננו חסדי ה'. האש פועלת פעולות משונות ופועלת ההפכים, תתיך ותמיס הנקפה, כגון השעוה, ותקפיא הנמס והמהותך, כגון החלב. ויש לך סגולות פרטיות מיוחדות, שמקבלין האור ממנה כמה נרות ואין נגרע ממנה כלום. ואם האש, שהיא אחת מיצירות הבורא יתברך ויתעלה, יש לה הכחות האלו, על אחת כמה וכמה התורה, שהיא כלי [ה]חמדה שבו נברא העולם. וכמו שהאש עצם אחד ויולד ממנה נרות הרבה, כך התורה תולדותיה הן המצות, לכל אחת ואחת מהן יתרון גדול. כי היא אש דת יולד ממנה כמה מצות, שהן כמה נרות לעושיהן, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, ואומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. וכמו שהלחם מסיר הרעב, והמים ישובבו נפש עיפה, והכסות מעביר נזק הקור, וכל פעולה מאלו משונה מחבירתה, ולא יתכנו חיי האדם אלא בהם כולם, כי אם יהיה לו לחם ולא יהיה לו מים ימות בצמא, ואם מים ולא לחם ימות ברעב, ואם לחם ומים ואין כסות ימות בקור, כך כל אחת ואחת מן המצות יש צורך גדול לעשייתה, ולא תשלם טובת האדם וכשרון מעשיו אם אחת מהנה נעדרה, כי לכל אחת יש יתרון גדול וסגולה מיוחדת. וארז"ל צדקה מגינה מן הפורעניות, והתפלין מטילין פחדו על האומות, והרגיל בנר שבת הויין לו בנים זכרים, והמשכים והמעריב לבית הכנסת מאריך ימים, וכהנה רבות. פליאה דעת ממנו סגולתן וכחן, ואם יתרשל אדם באחת מהן, איפשר כי אותה יש לו בה צורך גדול ובה תלוי תקון עניינו, ויבא לו נזק גדול אם יבטל אותה. לפיכך אמרו הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע שכרן של מצות. וגרסי' במ' שבת בפ' כל כתבי הקדש, אמ' רב נחמן, תיתי לי, דקיימי לי שלש סעודות בשבת. פי' תבא עלי ברכה על שקיימתי מצות שלש סעודות. אמ' רב ששת, תיתי לי, דקיימי מצות תפילין. אמ' רב יהודה, תיתי לי, דקיימי עיון תפלה. אמ' רב נחמן בר יצחק, תיתי לי, דקיימי מצות ציצית. אמ' אביי, תיתי לי, דכי חזינן צורבא מדרבנן דסיים מסכת, עבידנא יומא טבא לרבנן.

ג' בזריזות להקדים למצוה בבואה

השער השלישי: בזריזות, להקדים למצוה בתחלת בואה, מיד כשיחול זמנה. ראוי כל חרד לדברי אלהי ישראל להקדים עשיית המצוה בתחלת בוא עתה, אע"פ שיהיה נמשך זמנה ויש לה שהות ביום לעשותה, ולא יתעצל ויאמר הן עוד היום גדול. כדגרסי' במכילתא ושמרתם את המצות, אל תקרי את המצות אלא את המצות, כשם שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצות, אלא יעשה אותם מיד בשעה שיחול זמנם. וגרסי' בפ' קמא דפסחים וביום השמיני ימול בשר ערלתו, מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזין מקדימין למצות. ושנו חכמים אלו דברים דוחין את השבת, הקטר חלבים וכו', ואע"פ שיש שהות להקטירן על מוצאי שבת, מוטב שתדחה השבת ותעשה המצוה בתחלת זמנה. וגרסי' במ' מנחות בפרק ר' ישמעאל אומר, אמ' ר' שמעון בן יוחאי, בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטרת חלבים ואיברים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך. ר' יהודה אומר, חביבה מצוה בשעתה, שהרי הדל מקריב מיד עשירית האיפה ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה. וגרסי' בפרקא קמא דברכות לא יאמר אדם, אוכל קמעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא ק"ש ואתפלל. ועוד גרסי' לעולם יקדים אדם לבית הכנסת וימנה מי' ראשונים. וגרסי' במסכת הוריות בנות לוט, אע"פ שעשו עבירה לשם מצוה [נתכוונו, ו]בשכר לילה אחת שקדמה בכורה לצעירה, זכתה וקדמתה ארבעה דורות, עובד וישי ודוד ושלמה. פי' עובד היה מזרע הבכירה שילדה את מואב והיה עובד בן רות המואביה, ורחבעם היה מזרע הצעירה שילדה את בני אבי עמון, שנא' (מלכים א יד, כא) ושם אמו [נעמה] העמונית.

ויש מצות שיש זמן לעשייתן, ואם לא קיימן בזמנן יש להם זמן אחר לתשלומין. דתנן במ' חגיגה מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב אחרון וכו', מי שלא קידש ביום שבת מקדש והולך כל היום כולו, מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום רביעי. ויש מצות שאם עבר זמנן אין להן תקנה, כגון שופר וסוכה ולולב. ויש מצות שאם הקדימן קודם זמנן הרי זה משובח, כגון הכנסת שבת, דתניא יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא וכו'. ויש מצות שכל זמנן שוה, משיגיע זמנן עד שיצא, כגון ציצית ותפילין, שזמן חיובן משיכיר בין תכלת ללבן עד סוף כל היום, והחסידים שמבלין ימיהן בעבודת בוראם היו משתדלין להניחן כל היום, ואם עברה שעה אחת שלא היו מניחין אותן היה בעיניהם הפסד גדול שאין לו תשלומין. כדגרסי' בפרק כל כתבי הקדש אמ' ליה רב לרב יוסף בריה דרבא, אבוך במאי הוה זהיר טפי. אמ' לי, בציצית, יומא חד הוה סליק בדרגא, איפסיק ליה חוטא, ולא נחית מדרגא עד דרמיה. וגרסי' בפרק יום הכפורים היכי דמי חלול השם, אמ' ר' יוחנן, כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלה. ועל זה ראוי לכל מי שנזדמנה לו מצוה שלא יעכבנה כלל, כמו שאמר דוד חשתי ולא התמהמהתי לשמור משפטי צדקך. וכ"ש אם פצו שפתיו לעשותה, הרי היא עליו כנדר וכשבועה, נדור מפי עצמו ומושבע שבועה מהר סיני, שאין לה התרה עולמית. ולפיכך אין נשבעין לבטל המצוה, ואם נשבע מקיים ולוקה. כדגרסי' בפ"ק דמסכת נדרים מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנא' (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. והלא מושבע הוא מהר סיני, אלא משמע לן לזרוזי נפשיה.

ד' להגדיל ולהאדיר את המצות

השער הרביעי: להגדיל ולהאדיר את המצות ולהזהר בהן שלא לנהוג בהן מנהג בזיון. ראוי לכל ישראל לעסוק במצות בכבוד ובמורא, ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני יוצרו לשרתו. וההזהרה מבזוי המצות על שבעה דרכים.

הדרך האחת. מצד איכות עשיית המצוה. כדגרסי' במ' חולין בפ' כסוי הדם, ת"ר ושפך את דמו וכסהו בעפר, במה ששפך יכסה, שלא יכסה ברגל, כדי שלא יהיו המצות בזויות עליו. ואמרו בלולב, לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, הני מילי דרך כבוד, אבל דרך בזיון לא. שאין הכבוד למצות אלא למי שצוה בהן.

הדרך השנית. אזהרה שלא ישתמש בגוף המצוה תשמיש רשות, שלא יבזה המצוה. דתניא אמ' רב אסי, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.

הדרך השלישי. אזהרה מבזוי המצות מצד הגאוה וגסות הרוח, שלא יחוש על כבודו יותר מעל כבוד יוצרו. כדגרסי' בסוף כריתות ובפסחים בסוף פ' מקום שנהגו, ארבע צווחות צווחה העזרה, והצויחה הרביעית פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקא שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים. ואיבעיא לן מאן הוה עביד. כריך שיראי על ידיה והוה עוביד עבודה. ואל יתהדר ויתנשא כשיעסוק במצוה, שנא' (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך. ומיכה הנביא אמ' והצנע לכת עם אלהיך. וכל מה שהוא אדם חשוב ונכבד, יאות לו להמעיט את עצמו ולמחול על כבודו כשהוא עוסק במצוה, ואפי' הוא מלך ישראל. וחזקיה המלך ע"ה היה מוליך התינוקות על כתיפיו לבית המדרש. וגרסי' במסכת בכורים אפי' אגריפס המלך היה נוטל הסל על כתיפו. וגרסי' במ' סוכה בפ' החליל, אמרו עליו על רבן גמליאל, שהיה שמח בשמחת בית השואבה, והיה נוטל שמונה אבוקות בידו וזורקן כלפי מעלה, זורק אחת ומקבל אחת, ואין אחת מהן מגעת בחבירתה, ושהיה נועץ שני גודליו בארץ ונושק את הרצפה וזוקף, מה שאין בריה יכולה לעשות כן. וגרסי' במ' כתובות אמרו עליו על רב שמואל בר רב יצחק, שהיה מרקד לפני הכלות, ומבזה עצמו לכבוד המצוה, והיה מתבייש ר' זירא ואמ' קא מכסיף לן סבא, ובשעת פטירתו פסק עמוד האש בינו ובין העם כשהיו מוליכין את מטתו, והיו מקובלין שלא יארע זה אלא ליחיד בדורו, וכשראה ר' זירא אמ', אהנייה שוטיתא לסבא. וכל המכבד את המצות הוא מכבד את הב"ה שצוה לעשות אותן, והב"ה מכבדו, שנא' (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד וגו'.

הדרך הרביעית. שלא יקדים צרכיו על עשיית המצות, כגון האוכל והשותה קודם שיתפלל, ועליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גוך. אל תקרי גויך אלא גאיך, אחר שאכל זה ושתה ונתגאה מקבל עליו עול מלכות שמים.

הדרך החמישית. המזלזל במצוה מצד שיקיל בעיניו עשייתה, כגון המזלזל בנטילת ידים, או מי שאינו מברך ברכת מזון, וגורם לו זה מיעוט אמונה ומיעוט יראת שמים שבו. שאפי' בדבר קל אינו משגיח, כ"ש בדבר קשה.