חלק שני (תנינא) · תורה כט
חלק א
כְּשֶׁאֵרַע שְׁאֵלָה בְּבֵית הָאָדָם עַל־יְדֵי תַּעֲרֹבֶת אִסּוּר בְּהֶתֵּר, וְאֵין בְּהֶתֵּר כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת הָאִסּוּר – בָּזֶה מַרְאִין לוֹ, שֶׁפָּגַם בְּאֵיזֶהוּ יִחוּד שֶׁל מַעְלָה. כִּי כָל הַיִּחוּדִים וְהַזִּוּוּגִים הֵם בְּחִינַת בִּטּוּל אִסּוּר.
וְזֶה בְּחִינַת: וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת; נִמְצָא שֶׁמֵּאִסּוּר נַעֲשֶׂה הֶתֵּר, כִּי בַּתְּחִלָּה הִיא אֲרוּסָה, וְאָז הִיא אֲסוּרָה, וְאַחַר־כָּךְ נַעֲשֵׂית הֶתֵּר בְּנִשּׂוּאִין.
וְעַל־כֵּן גַּם בַּזִּוּוּג הַתַּחְתּוֹן שֶׁל זֶה הָעוֹלָם נֶאֱמַר (תהילים ס״ח:ז׳): אֱלֹקִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, הַיְנוּ זִוּוּגִים. כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, (סוטה ב) זֶה הַפָּסוּק לְעִנְיַן זִוּוּגִים, אֲזַי: מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, הַיְנוּ שֶׁנַּעֲשָׂה הָאִסּוּר כָּשֵׁר וְהֶתֵּר, בְּחִינַת בִּטּוּל הָאִסּוּר כַּנַּ"ל.
וְעַל־כֵּן כְּשֶׁאֵין נִתְבַּטֵּל הָאִסּוּר, וְהַשְּׁאֵלָה אֲסוּרָה, הִיא סִימָן שֶׁפָּגַם בְּיִחוּד שֶׁל מַעְלָה, כִּי הַיִּחוּד הוּא בְּחִינַת בִּטּוּל הָאִסּוּר כַּנַּ"ל: