חלק שני (תנינא) · תורה יא

חלק א

דַּע, כְּשֶׁהָאָדָם מִתְפַּלֵּל בַּשָּׂדֶה, אֲזַי כָּל הָעֲשָׂבִים כֻּלָּם בָּאִין בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, וּמְסַיְּעִין לוֹ, וְנוֹתְנִין לוֹ כֹּחַ בִּתְפִלָּתוֹ.

וְזֶה בְּחִינַת שֶׁנִּקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה, בְּחִינַת (בראשית ב): שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, שֶׁכָּל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה נוֹתְנִין כֹּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת (שם כד): וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה – שֶׁתְּפִלָּתוֹ הָיְתָה עִם סִיּוּעַ וְכֹחַ הַשָּׂדֶה, שֶׁכָּל עִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה נָתְנוּ כֹּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ כַּנַּ"ל, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה כַּנַּ"ל.

וְעַל־כֵּן בַּקְּלָלָה נֶאֱמָר (דברים יא): וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ; כִּי כָל יְבוּל הָאָרֶץ צְרִיכִין לִתֵּן כֹּחַ וְסִיּוּעַ בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, וּכְשֶׁיֵּשׁ פְּגָם וְעִכּוּב עַל זֶה, אֲזַי נֶאֱמַר: וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ.

כִּי אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל בַּשָּׂדֶה, נוֹתְנִים גַם־כֵּן יְבוּל הָאָרֶץ סִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ, דְּהַיְנוּ כָּל מַה שֶּׁסָּמוּךְ אֶל הָאָדָם, כְּגוֹן אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ וְכַיּוֹצֵא, רַק כְּשֶׁהוּא בַּשָּׂדֶה, שֶׁאֲזַי סָמוּךְ לָהֶם בְּיוֹתֵר, אֲזַי כָּל הָעֲשָׂבִים וְכָל יְבוּל הָאֲדָמָה נוֹתֵן כֹּחַ בִּתְפִלָּתוֹ כַּנַּ"ל.

וְזֶה יְבוּל – רָאשֵׁי־תֵבוֹת: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה – שֶׁכָּל יְבוּל הַשָּׂדֶה הִתְפַּלְּלוּ עִמּוֹ, כַּנַּ"ל:

(זֶה הָעִנְיָן מְבֹאָר הֵיטֵב בַּמַּאֲמָר "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר", הַמַּתְחִיל בְּדַף א, עַיֵּן שָׁם):