סימן שטז · חלק ב
ולהרמב"ם חייב - לכאורה לפי מה שכתב המגן אברהם הטעם בשם הר"ן וכנ"ל קשה אמאי כתב השו"ע דלהרמב"ם חייב הלא גם הוא מודה בהא דס"ז דהוא מותר לכתחלה ומטעם דזה הוי בכלל מתעסק בעלמא כיון שכונתו רק להבריח אותו מעליו שלא יזיקנו וא"כ בעניננו דסתם שרצים ניצודין כדי שלא יזיקו היה צריך להיות מותר לכתחלה וכן הקשה הגרע"א בחידושיו אמנם לאחר העיון נ"ל שאינה קושיא כלל דהא כל טעם הרמב"ם שמתיר בהא דסעיף ז' אף דבעלמא ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הוא משום דהוי בכלל מתעסק בעלמא להנצל מנשיכתו וזה שייך רק כשמכוין בעת הצידה בשביל זה משא"כ כשצודן סתמא או אפילו שלא לצורך הואיל ומ"מ נתכוין לצוד לא יתבטל שם צידה בשביל דסתמייהו דהני שרצים ניצודין בשביל שלא יזיקו וכשתעיין היטב תמצא כל זה בלשון הצח של הרמב"ם שז"ל בפ"י הלכה כ"א אחד שמונה שרצים האמורין בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד א' מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוין לצוד וצד שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה עכ"ד ובדין כ"ה כתב רמשים המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אע"פ שאינם ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן וכו' וע"ש הרי דמצריך כונה דוקא אפילו באותן המינים שדרכן להזיק ובודאי סתמא ניצודין כדי שלא יזיקו וע"כ משום דשם מתעסק אינו מונח על זה כ"ז שלא כוון בפירוש. גם בדברינו יוסר הקושיא שהקשינו לעיל על השו"ע אמאי כתב דפטור אבל אסור והא מתחלה כתב בס"ז דבשביל שלא ישכנו מותר וה"נ דכוותיה אבל לפי דברינו ניחא דלא הקילו רק כשנתכוין בשביל שלא ישכנו אבל לא כשנתכוין לצוד אף דצידה שלא לצורך היתה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואסור עכ"פ מדרבנן:
סעיף ט
ואסור להרגו - עיין במ"ב דכתבנו דחייב ע"ז משום נטילת נשמה כ"כ המגן אברהם וכן משמע בב"י דהוא ס"ל לדינא דשחורה הקופצת שלנו הוא הפרעוש האמור בגמרא דחייב עליה לד"ה וכן משמע מביאור הגר"א [ודלא כפמ"ג דרצה לומר דמחבר ספוקי מספקא ליה] ומה שכתב בלשון אסור ולא קאמר דההורגו חייב משום דכונת המחבר הוא דאפילו באופן דעוקצו ורוצה להרגו משום זה כדי שלא יעקצנו עוד אפ"ה אסור כמו שכתב בב"י בהדיא ובאופן זה בודאי אינו צריך לגופו של הפרעוש והו"ל מלאכה שאצ"ל ולרוב הפוסקים פטור מחטאת אבל מ"מ איסורא יש לכו"ע כ"ז משמע מביאור הגר"א והוא פשוט ומה שאמר בגמרא דפרעוש חייב עליה לד"ה היינו כשצריך להן לאיזה דבר דבזה אפילו ר' יהושע דפוטר בצידה מודה בהריגה דחייב אבל כשאינו צריך להן כלל תליא בפלוגתא דמשאצ"ל ובע"כ מוכרחין לומר כן דהרמב"ן כתב בהדיא דדעת הרי"ף כר"ש ומ"מ הביא הרי"ף דההורג פרעוש חייב. ומש"כ במ"ב דאפילו עוקצו אסור להרגו כ"כ הב"י ולא דמי לצידה דמקילינן בעוקצו היינו לפי שאין במינו ניצוד וליכא איסור דאורייתא כלל בזה משא"כ בהריגה דכשצריך לגופה חייב לכך לא מקילינן משום צערא בעלמא אפילו כשאינו צריך לה:
לא ימללנו - ועיין במ"ב והנה בספר א"ז מצדד להקל במלילה וכעין זה כתב ג"כ בספרו א"ר והיינו כשעוקצו דאל"ה אסור ללקחו בידו משום צידה וגם יזהר שלא ימללנו בדוחק דיבוא לידי הריגה וכדפירש"י על הא דאמרו ובלבד שלא יהרוג ע"ש והנה אף דא"ר הביא שהר"ן הוא מהמקילין במלילה וכן הרמב"ן והרשב"א והריטב"א מ"מ למעשה נראה שאין להקל בזה אחרי דדעת רש"י והתוספות והרא"ש ורבינו ירוחם בהדיא להחמיר בזה וכמו שכתב הא"ר בעצמו וגם הרמ"א הביא זה לפסק הלכה וראית הא"ר שהביא מסברת הר"ן [וכן שארי הראשונים הנ"ל דקיימי בשיטתיה] דמתיר אפילו לר"א מלילה בכנים ולא גזרו אטו הריגה לעניננו אין ראיה כ"כ דאפשר דבכנים משום מאיסותא הקילו טפי בדבר שאין בו חשש דאורייתא ותדע דאנן מקילינן אפילו הריגה בכנים משום שבא מן הזיעה ואינם פרים ורבים ואלו בשאר יתושים שנתהוו מן העיפוש מוכח מן הרמב"ם דאיסורא יש בו וכמו שכתב הא"ר בעצמו ובספר ח"א ראיתי שהחמיר ביותר מזה דהיינו אם ספק לו אם כנה או פרעוש אל ימללנה ויש לעיין בזה:
מותר וכו' - עיין במ"ב מה שכ' לענין רמשים שנתהוו מן הגללים דאסור מדרבנן כי ידוע דהרמב"ם כלל בריש הלכות שבת דכל מקום שיאמר פטור אסור הוא ומש"כ המגן אברהם דמשמע במ"מ וכו' כבר דחה הא"ר ע"ש ויש להביא ראיה דהוא אסור מדמקשה הגמרא והרי פרעוש דפו"ר ותניא הצד פרעוש ר"א מיחייב ור"י פוטר ע"ש הרי דלפי הס"ד צידה שוה להריגה ומה שפו"ר לא היה ס"ד שיש בזה מעלה ואפ"ה משמע דהוא אסור לכתחלה דלא קתני אלא פוטר ולא מתיר [כמו שכתבו הפוסקים לענין צידה] וה"ה לענין שאר מינים ומה שמותר לענין כינה אפשר משום שנתהוה מזיעה או משום צערא ומאיסותא התירו לגמרי:
להרגה - עיין במ"ב שהעתקנו בסקמ"א דברי המגן אברהם לדינא ועיין בפמ"ג שתמה עליו למה מחייב בזה הלא גם זה לאו בריה הוא דיניקתו מעפוש הפרי ודוחק לומר דמחובר חשיב הוייתו מן העפר ע"ש ובאמת לפי מה שמבואר ברמב"ם פ"ב ממ"א דהתליע במחובר חשיב שרץ השורץ על הארץ אף שלא פירש דעל הארץ נבראת ע"ש א"כ אין זה דוחק כלל אך לשונו מגומגם עדיין מה שכתב דמקרי שרץ גמור אטו הנולד מן הגללים ומן הפירות שהבאישו לאו בכלל שרץ הוא [עיין רמב"ם סה"מ מצוה קע"ז] ובעיקרא דדינא אני מתפלא על הפמ"ג שהחליט לומר דאף אלו שנולדים בפירות במחובר לאו בריה הוא דיניקתו מעפוש הפרי ור"ל והרי הן כרמשים הנולדים מן הגללים ואינם פו"ר ובאמת זה אינו דהמעיין בסה"מ ל"ת קע"ח יראה להדיא דאלו הנולדים מן הפירות יש בכחם לפרות ולרבות אף שתחלת ברייתם לא הוי מזו"נ והם בכלל שרץ השורץ על הארץ לבד אלו שנולדו מן הפירות אחר שהבאישו ואף דברי המגן אברהם קשים להולמם מאי איריא דנקט אלו הנולדים בפירות במחובר הלא המגן אברהם קאמר דבריו לפי דעת הרמב"ם ושם משמע דאף אלו שנתילדו בפירות אחר שנתלשו יש בכחם לפרות ולרבות כיון שלא נתהוו מעפושי הפירות ומש"כ הרמב"ם תולעים שבתוך הקטניות ר"ל אחר שהבאישו וכמו שמוכח מריש דבריו. והנה באמת לפי מה שהחליטו המפרשים והמגן אברהם מכללם דלדעת הרמב"ם פרעוש אינה פרה ורבה א"כ איך סובר הרמב"ם דפרעוש הנאמר בגמרא הוא השחורה הקופצת שנתהוה מן העפר והלא איתא בגמ' בהדיא דהיא פרה ורבה וזו היא תימה שאין עליה תשובה ומזה גופא הוכיחו הרמב"ן והרשב"א דפרעוש הנאמר בגמרא הוא מין אחר ודוחק גדול הוא מה שתירצו עליו דכיון דנתהוו מן העפר חשיב כפרה ורבה דלשון הגמרא לא משמע הכי ע"כ נלענ"ד דדעת הרמב"ם בעניננו הוא דקאזיל לשיטתיה בספר המצות שם דאף המינים שלא נתהוו מזכר ונקבה ג"כ יש בכחם לפרות ולרבות [דהיינו ע"י הטלת ביצים] וכמו שאמר שם בהדיא לענין המינים הנולדים בפירות ובזרעים דיש בכחם לפרות ולרבות וא"כ ה"ה אותם שנתהוו מן העפר ולא אמעיטו לדידי' אלא אותם שנתהוו מן העיפושים דנקראים בכלל רומש על הארץ ולא שורץ לשון ריבוי וכמו שכתב הרמב"ם שם בסה"מ ולפיכך בעניננו ג"כ דקדק הרמב"ם וכתב רמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיו"ב והוא כמו שביאר שם דאלו המינים אינם פ"ר וא"כ לדידיה פרעוש שלא נתהוה מן העיפוש ג"כ פו"ר אף שתחלת ברייתו לא הוי מזו"נ כ"א מן העפר [ומה שאמר בחולין קכ"ז אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה אין אנו מוכרחין לומר בשביל זה דכל מה שנולד מן האדמה אין פרה ורבה] והנה המעיין בספר המצות שם בהשגות הרמב"ן בשורש ט' יראה דהוא חולק על הרמב"ם וסובר דכל מין שלא נתהוה מזו"נ אין בכחו לפרות ולרבות מצד הטבע ולפי שיטתו חלק בעניננו על הרמב"ם לענין פרעוש וסובר דע"כ כיון שנתהוה מן העפר אינו פו"ר והגמרא דקאמר דפרעוש פו"ר ע"כ מין אחר הוא אבל הרמב"ם דסובר דפרעוש הוא המקובל בידינו שהיא השחורה הקופצת שנתהוה מן העפר והגמרא קאמר דהיא פו"ר נוכל לומר דמזה למד הרמב"ם דבריו בסה"מ שם דאף אלו המינים שלא נתהוו מזו"נ ג"כ יש בכחם לפרות ולרבות ועוד לדעת הרמב"ן דאלו המינים שאין הוייתן מזו"נ א"א בשום אופן ע"פ חוקי הטבע להיות אח"כ פו"ר איך שקיל וטרי הגמרא לענין כנים ומקשה על דברי רב יוסף הלא בודאי הדין עם רב יוסף ואברייתא יש לו להקשות הלא כינה אינה באה מזו"נ כ"א מן הזיעה וגם מגופא דסוגיא ניחא יותר לדעת הרמב"ם דקאמר שם ר"י ע"כ לא פליגי אלא בכינה דאינה פו"ר אבל בשאר שקצים ורמשים דפו"ר לא פליגי ולפי דעת הרמב"ן אף בשאר שקצים ורמשים מצויים הרבה שאינם פו"ר כגון הנתהוים מן העפר או הנולדין מן הפירות או מן העיפוש אבל לדעת הרמב"ם נוכל לומר דהוא כולל הכל לבד הנולדין מן העיפוש וכנ"ל וגם מתו"כ גופא משמע קצת כהרמב"ם דמתחלה הוא מרבה התולעים הנולדים בעקרי הזיתים וגם את שפרשו לארץ וחזרו ואח"כ אמר דרומש על הארץ מרבה אף שאין פו"ר ולדברי הרמב"ן דאלו המינים שלא נתהוו מזו"נ אין פו"ר הלא מקרא קמא גופא מוכח דאפילו אין פו"ר ולמה צריך קרא יתירא לזה ומה שהביא הרמב"ן ראיה ממה דאיתא בביצה דתרנגולת דספנא מארעא אין ביצתה מולדת י"ל דוקא תרנגולת דטבע הבריאה להולד מזו"נ ולכן ביצתה שנולדה שלא מזכר אין בכחה להתרקם ממנה זו"נ משא"כ אלו הפרעושים וכדומה להם שדרך טבע תחלת בריאתן בכל יום להולד שלא מזו"נ גם בכחם להוליד אח"כ שלא ע"י זכר. היוצא מדברינו דאף אלו המינים שתחלת ברייתם לא הוי מזו"נ כגון אלו הנולדים בזרעים ובפירות בין בתלוש ובין במחובר אעפ"כ יש בכחם לפרות ולרבות וההורגם חייב ולא נתמעט אלא כינה הנולדת מן הזיעה או הנתהוה מן הגללים ומן הפירות אחר שהבאישו:
לא יהרגם - עיין במ"ב הטעם וכתב בהגהות הגר"ח צאנזאר אבל רש"י והרמב"ן והר"ן [וכן הריטב"א] והה"מ לדעת הרמב"ם מתירין וה"ל הרא"ש יחיד לגבייהו ובמילתא דרבנן כנלענ"ד וכ"ש שהרא"ש בעצמו כתב שנהגו להקל עכ"ל וכן מוכח בשבולי לקט סי' קכ"ד דלא הביא כ"א ההיא ברייתא דרשב"א וכן מוכח באור זרוע הלכות ערב שבת שכתב דברייתא דב"ה פליגא אאידך ברייתא וכן מוכח דעת המאירי עי"ש וכתב דלא חיישינן לפרעושים שאינו מצוי לפלות מהם דמיד הם בורחים וכן בבה"ג וסמ"ג לא הביאו כ"א דינא דברייתא מוכח מכ"ז דלא ס"ל הא דהרא"ש אח"כ מצאתי בא"ר שגם הוא הביא שהרבה ראשונים מתירין בזה וע"ז סמכו העולם להקל ומ"מ סיים דירא שמים יש לו להחמיר כדעת הרא"ש והטור:
סעיף י
כגון נחש ועקרב - בגמרא איתא דכשנזדמנו לו נחש ועקרב בשבת [כ"א ברי"ף ורא"ש] בידוע שנזדמנו לו להרגן וקאמר ע"ז שם דמיירי בשנשופין בו [ופירש"י כן דרך הנחש שהוא עושה כעין שריקה כשרואה שונאו וכועס] והעתיקו זה הרי"ף והרא"ש וע"כ מיירי שאין רצין אחריו וקמ"ל עולא דזה הוי כרצין או אולי דאף ברצין אין מותר רק בנשופין בו ובין כך ובין כך אתפלא על מה שלא העתיקו הרמב"ם והשו"ע את זה:
ואפילו במתכוין - עיין במ"ב במש"כ דמשאצ"ל וכו' ולהרמב"ם ע"כ צ"ל דמיירי שיש חשש פיקוח נפש ברצין וכמ"ש במ"ב לכך אף בשאינן רצין שרי לדורסן לפ"ת כיון דיש חשש סכנת נפשות כ"כ המפרשים וכעין זה כתב המגן אברהם וז"ל דוקא בנחש ועקרב שע"פ הרוב הם ממיתין ולכך אף במקום שאין ממיתין מותר לדורסן מפני חשש סכ"נ אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם עכ"ל משמע דדעתו דלדידן בכל מזיקין אף שאין ממיתין שרי וכמו שכתבנו במ"ב. ושממית לפי מה שכתב המגן אברהם שאינה מזקת משמע לכאורה דאפילו לדורסה לפי תומו במתכוין כשהיא מונחת על הארץ אסור ובפמ"ג משמע דשרי לדידן לפי תומו מלבד לפי דעת הרמב"ם ולא ידעתי מנין לו:
סעיף יא
אבל מותר וכו' שאינו מתכוין וכו' - כוון המחבר לבאר דהאי לפי תומו אינו כבסעיף הקודם והטעם עיין בב"י:
שרי משום מאיסותא - עיין במ"ב במש"כ ונראה דאפילו בביתו כשהוא מרוצף וכו' הטעם דהא"ר חולק על המגן אברהם וסובר דרוק וליחה שוין להקל וכן משמע בדרישה ונהי דהאחרונים סתמו כהמגן אברהם עכ"פ ברצפה דבלא"ה איכא דעות המקילין וכמש"כ במ"ב ס"ק מ"ט יש לסמוך עליהם וגם דהוי כעין גזירה לגזירה דהיינו מרוצף אטו אינו מרוצף ואינו מרוצף שמא ישכח ויכוין להשוות גומות וכמש"כ במ"ב בס"ק הקודם ועיין פמ"ג בא"א אות כ"ד:
סעיף יב
לתפסם - ל"ד לתפסם דהא אפי' לא מרדו אסור לתפסם דמוקצים וכדלעיל בסי' ש"ח אלא ר"ל לצודן להכניסן למקום צר שנצודים בו ועומדים בו ומוכנים לתפסם ועי"ל דהאי לתפסם ר"ל לדדותם בצוארם ובצדדיהם שלא בהגבהה מן הארץ דשרינן לעיל בסי' ש"ח סל"ט וס"מ [מאמר מרדכי]:
וי"א וכו' - עיין במשנה ברורה שכ' בבית גדול שיש בו שיעור צידה וטעם לדברינו דהלא שיטה זו ראיתם ממשנה דחיה ועוף שברשותו פטור דהוא ככל פטורי דשבת דהוא אסור כדאיתא בהגמי"י וכ"כ בביאור הגר"א והמשנה ע"כ בביבר גדול מיירי דאל"ה אפילו אינו ברשותו פטור וכן מוכח מהרמ"א דבכי האי גוונא איירי וכן מוכח בהדיא בהגמי"י ובספר יראים וכ"כ הפמ"ג דאף לדעת רמ"א דמחמיר היינו בחצר גדול ודברי העו"ש והט"ז הם שלא בדקדוק ועיין במגן אברהם סקכ"ו דבתחלת דבריו רצה לפרש דברי הגמי"י דאוסר בשבת אפילו ביבר קטן והקשה דדבריו סותרין אהדדי אבל לפי המסקנא שלו אין הגמי"י קאי כלל אביבר קטן אפילו בתחלת דבריו וכמו שכתב בלבושי שרד שם ועיין בר"ן בביצה שם על האי סוגיא ויבואר בזה דברי הגמ"י. ודע דכונת הרמ"א להחמיר אפילו באווזין ותרנגולין כדמוכח בדרכי משה ע"ש. והנה בעיקר הדין אי הלכה כדעת המחבר או כהרמ"א כבר כתבנו במ"ב דהאחרונים פסקו כי"א הזה ובאמת כן ראוי לפסוק כי מוכח כן מהרבה ראשונים הלא המה הרמב"ם בפ"י מה"ש דכתב בהדיא דאווזין ותרנגולין פטור וידוע הכלל דכלל בריש ה"ש דפטור שלו הוא אסור וכן הרמב"ן במסכת שבת אפילו לתירוץ בתרא שם דעכ"פ בשבת אסור וכן ראב"ן המובא בשלטי הגבורים וכן האגודה בפרק האורג (הביאו המג"א) [וכן הרוקח אע"פ שהתיר ביו"ט אווזין ותרנגולין מ"מ בהלכות שבת כתב שאסור לכתחלה בחיה ועוף שברשותו וכן רבינו ירוחם בהלכות שבת כתב דפטור אבל אסור בחיה ועוף שברשותו וכן ביראים כתב במסקנתו דהאי מתניתין דפרק ח' שרצים פטור אבל אסור קאמר וכן בהגהת מיימוני במסקנא דעתו נוטה להחמיר אלא שבאלו הארבעה לא נזכר בהדיא אווזין ותרנגולין רק סתם דחיה ועוף שברשותו פטור אבל אסור ונוכל לומר דהמשנה איירי בחיה ועוף מדבריים שגדלן בביתו ונעשו בני תרבות דע"ז גזרו רבנן שיהא שייך בהם שם צידה משא"כ אווזין ותרנגולין שהם בייתים ובאין לכלובן לערב הרי הם כפרה וסוס דלא שייך בהם צידה כלל וכמו שכתב המאירי בפ' שמונה שרצים בשם יש מן הפוסקים שסוברין כן וכן מצדד הגר"א בביאורו] לבד מהרא"ש בפרק א"צ דמשמע מדבריו דבאווזין ותרנגולין שבאין לכלובן לערב ומזונותן עליך לא שייך צידה כלל וכתב שם דגם דעת בעה"ע כן [איברא דמדעת בעה"ע אין שום ראיה דאף בשבת ליכא בהם שם צידה כלל דהוא לא כתב דבריו רק לענין יו"ט וכמה ראשונים סוברים לחלק בזה וצע"ק] וגם הרשב"א בפרק א"צ כתב דהאי פטור פטור ומותר הוא כדעת הרא"ש הנ"ל ולבדם כולם מחמירים וכנ"ל לכן מהנכון להחמיר לכתחלה כדעת רוב הפוסקים הנ"ל אם לא במקום שהתרנגולת לא עבידא לאשתמוטי מן היד וכמו שכתבתי במ"ב בשם הח"א:
דאסור וכו' - עיין במ"ב בד"ה לצוד במש"כ ולפ"ז וכו' ואפילו אם היו העופות בתוך הכלוב ונפתח הכלוב יש ליזהר שלא יסגירנו כיון שהוא מכוין בזה לצודם שלא יצאו חוצה וכן משמע בספר זכור לאברהם בשם מחזיק ברכה שז"ל לפתוח ולסגור לול של תרנגולים בשבת אסור אבל מותר להאכיל להעופות אשר בלול ביום ש"ק ע"י א"י ואם הא"י בעצמו יסגור לית לן בה עכ"ל ונראה דמיירי שהבית גדול או שהלול עומד בחצר דאם הבית קטן מותר לסגור הלול ואפילו אם הבית גדול יוכל ג"כ להאכילם בענין שלא יפתח הלול לגמרי שיוכלו לברוח:
לצוד - עיין במ"ב במש"כ ואם הוא מתכוין וכו' הטעם דזה הוי מלאכה שאין צריכה לגופה דרוב הפוסקים ס"ל כר"ש ודומיא דמאי דפסק המחבר בסעיף ז' דאם מתעסק בשביל שלא ישכנו דמותר ומטעם דאינו צריך לעיקר הצידה כמו שפירש רש"י שם בגמרא ק"ז ע"ב וה"נ דכוותיה ולא נשאר לנו רק האיסור דרבנן שיש בזה [דשם דמקילינן לגמרי משום דבמקום הזיקא לא גזרו משא"כ הכא דהוא הפסד בעלמא עיין לעיל במ"ב סקל"ג] וגם הלא הוא דבר שאינו מחוסר צידה דהוא ג"כ רק מדרבנן כיון דהוי תרי דרבנן אפשר שיש להקל במקום הפסד ודומיא דמה דפסק המשאת בנימין בסימן ח' דאם חושש שלא יגנבו ואיכא הפסד מקילינן דחיית התרנגולת לבית שהוא צידה כלאחר יד במקום דיהיה האיסור צידה רק מדרבנן כגון שהורגלה לבוא לביתה [ולפי מה שכתבתי לעיל בסעיף ז' בבה"ל דגם הרמב"ם דס"ל בעלמא מלאכה שא"צ לגופה חייב מודה שם משום דלא הוי לדעתו זה בכלל משאצ"ל רק בשם מתעסק בעלמא כיון שכונתו רק להבריחו מעליו ולא לצודו נוכל לומר דה"נ דכוותיה] וגם נוכל לצרף לזה דעת הגר"א דפוסק כהמקילין לענין אווזין ותרנגולין שברשותו כשבאין לכלובן לערב [אמנם גוף דברי הגר"א שמחלק בין אווזין ותרנגולין לשאר חיה ועוף להקל בהן לכתחלה משום דלא עבידי לרבויי לא ידעתי ביאורו עיין בביצה כ"ד דגם אווזין ותרנגולין עבידי לרבויי ואם כונתו דלכלובן לא עבידי לרבויי א"כ ע"כ דשאר חיה ועוף שברשותו לגמרי עבידי לרבויי וזה אינו דא"כ היה חייב חטאת כמו ביוני שובך דג"כ באין לכלובן לערב ואפ"ה חייב הצודן מטעם זה וצ"ע אך עיקר דינו של הגר"א שמחלק בין אווזין ותרנגולין לשאר חיה ועוף שברשותו ישנו במאירי בשם איזו ראשונים שסוברין כן לחלק בין בייתים למדבריים שגדלן ונעשו בני תרבות וצריך לברר הסוגיא הנ"ל לשיטתם] אך בעופות חדשים שלא הורגלו לבוא לביתן נראה דיש ליזהר בזה בכל גוונא כי שם אם יכניסם לכלוב שהוא מקום צר כדי לשמרם שלא יצא לחוץ הוא איסור צידה דאורייתא לפי מה שכתבו האחרונים דבהו שייך צידה דאורייתא וא"כ אף כשיכניסם רק בשביל שלא יזיקו דהוא בכלל משאצ"ל יש בזה עכ"פ איסור דרבנן לרוב הפוסקים דס"ל דבמתעסק שלא ישכנו הוי בכלל מלאכה שא"צ לגופה ועיין לקמיה מה שכתבנו אודות דין האחרונים ויהיה נ"מ גם בזה:
חיה ועוף שברשותו - הנה דבר זה שכתבנו במשנה ברורה לענין קניית עוף חדש וכו' דין זה המציאו הראשון בעל משאת בנימין ואחריו נמשכו כל האחרונים מהא דמשני בביצה כ"ד דלפיכך אין באווזין ותרנגולין משום צידה אף דאומרים להם הבא מצודה ונצודנו מחמת דבאין לכלובן לערב ור"ל שהם באין מעצמן לכלוב ונוח לתפסן שם לפיכך הרי הם כנצודין וכפירש"י שם ואפילו אם צדן בחוץ ומזה הוציא דינו דאם העוף לא הורגל עדיין בהבית ולא יבוא לכלובו לערב שייך בו איסור צידה והיינו כשצדו מבחוץ [דאם צדו בפנים תלוי באם הוא בית גדול או קטן] ולכאורה לפ"ז אם אין לו כלוב בביתו לתרנגולים והבית הוא גדול דלא מטא ליה בחד שחיה א"כ ממילא אין נצודים לשם ואף בעוף שהורגל לבוא לביתו יהיה שייך בו צידה דאורייתא כשצדו מבחוץ [ועל תוך הבית לא ציירתי דאפשר דכיון שהוא תוך הבית אף שהבית גדול דבעלמא שייך בו שיעור צידה אינו שייך לומר שם הבא מצודה דכיון שהורגל בו אפשר שנוח לתפסו שם כך וקושית הגמרא מתחלה לא היה כ"א על מה שמשמע מסתמא דברייתא דאפילו הצדן בחוץ פטור] ודוחק לומר דהברייתא איירי דוקא במי שיש לו כלוב בבית ועוד האיך פסיק הגמרא ואמר הני באין לכלובן וכו' לימא הכא במאי עסקינן כשבאין לכלובן לערב וגם חתול יוכיח דמשמע מהפוסקים דיש לו דין חיה ועוף שברשותו אם גדלה בבית ונעשית בת תרבות והרי חתול במקומותינו אין דרך לעשות לה כלוב ויש לדחות דכונת הגמרא דלפי שהורגל מעצמו לבוא לביתו בערב אין זה בכלל מחוסר צידה ומה שאמר לכלובן דבר ההוה נקיט וכל חיה ועוף שברשותו הם בכלל הזה אף שאין לו שום כלוב בביתו ומה שפירש"י שם ונוח לתפסן שם לאו דוקא כשהיא בכלוב דה"ה כשבאת לבית שהיא מורגלת בו נוח לתפסה ולא הוי בכלל מחוסר צידה וזהו הטעם מה שפסק המשנה חיה ועוף שברשותו פטור ולא חילק בין יש לו כלוב עבורם או לא ומה שהקשה הגמרא שם בתחלה והרי אווזין ותרנגולים וכו' היה על מה שפטרה הברייתא בצדן מבחוץ וכמש"כ בתחלה. גם בח"א לא הזכיר כ"א התנאי שחוזר לביתו בערב. ודע עוד דאם קנה עוף מחדש ועדיין לא הורגלה לצאת ולבוא להבית כי לא הניחוה לצאת חוצה ואם תצא מן הבית לא תדע לחזור לעצמה רק בתוך הבית הורגלה לבוא לכלובה לערב נ"ל פשוט דבתוך הבית יש לה דין חיה ועוף שברשותו ואין בה צידה דאורייתא אבל אם יקרה שתצא לחוץ דינה כמו שאר עופות חדשים שלא הורגלו לבוא לביתן.
עוד אמרתי להביא בכאן מה שהקשה בספר חמד משה על דברי המ"ב ומ"א לענין עוף חדש וז"ל הח"מ שם בסי' תצ"ז מה שכתב המגן אברהם דאותן שקנה מחדש ולא הורגלו וכו' ל"נ לי כלל דמ"מ באין לכלובן לערב ומזונותן עליו ואם לא יבואו לכלוב זה יבואו לכלוב אחר. ול"נ שאין קשה כלל על המ"ב ומ"א דגם הם מודים דאם קנה עוף מחדש אצל אחד בעירו במקום קרוב אין בה צידה דאורייתא למי ומי שיצודה כשהיא בחוץ דאף שלא הורגלה לבוא לביתה החדש עכ"פ הורגלה לבוא לכלובה הישן אם יניחוה וכנצודה ועומדת דמיא ותדע דאטו דין המשנה דחיה ועוף שברשותו פטור איירי דוקא כשצדן הבעה"ב ולא אחר והא ודאי ליתא אלא ודאי כיון שהחיה ועוף הוא ברשות איזה אדם הויא כנצודה ושוב אין בה צידה דאורייתא לכל ולא מיעטו מכלל זה אלא שור שמרד [וכן מוכח לשון הירושלמי בשבת פרק ח' שרצים על המשנה דחיה ועוף שברשותו הצדן פטור לא אמרו אלא שברשות אדם הא אם אינן ברשות אדם חייב א"ר יוסי הדא אמרה שור שמרד הצדו בשבת חייב ואף דאמרו שם בביצה דוקא כשמזונותן עליו כונת הגמרא הוא כיון דזה המין מזונותיו על האדם הוי ליה בעלי תרבות וכבהמה הוא [עיין בר"ן וברש"י] ולא שייך בו צידה] וא"כ ה"נ בעניננו אף שקנה אותה ממנו אדם אחר מ"מ הויא כנצודה ועומדת כיון שיש לה מקום שרגילה לבוא שם לערב ואם צדה עתה בחוץ הבעה"ב הראשון היה פטור אף שקנה אחר ממנו א"כ ה"ה הבעה"ב השני וכל אדם. ולא איירי המ"ב ומ"א כ"א כשקנה אותה במקום רחוק שלא תכיר את מקומה הראשון לבוא בעצמה. וכתבתי זה לעורר לב המעיין ועדיין אינו ברור למעשה. והגה קשה לי לפי מה שחדשו האחרונים האי דינא ל"ל להתוספתא פי"ג דשבת לחלק בין אווזין ותרנגולין ליוני שובך ויוני עליה ליפלוג באווזין ותרנגולין גופא בין אותן שהורגלו לבוא אצלו ובין אם קנה אותם מחדש וי"ל דניחא ליה יותר לאשמועינן רבותא ביוני שובך אף דהם ג"כ באין לכלובן לערב וכדאמרינן בביצה שם אפ"ה חייב: