סימן לב · חלק ג
ואם יתר וכו' - עי' במ"ב במ"ש בשם הפמ"ג לענין תיבה כפולה דלפעמים טוב יותר למחוק הראשונה כדי לחוש אף לדעת ר"ת עי"ש ועי"ש עוד במ"ז סק"כ שכתב שם מעשה בסופר אחד שכתב השמרו השמרו ב"פ ומחק וא"ו א' והשמר ב' ומשך הרי"ש עד וא"ו שניה והכשיר זה עי"ש. ולדעת הפמ"ג הנ"ל גם לכתחלה צריך לעשות כך. וכתב שם עוד דאפילו היה תיבה ב' תיבה אחרת שאינה מענין תפילין כלל ובה וא"ו לבסוף וגרר כנ"ל נמי כשר דמה בכך ואף דנפסל תחלה שוא"ו מרוחק הרבה לאבותיך נמי כ"ז שלא תיקן ומשך הב' נראה כב' תיבות. ולי צ"ע בזה דהלא בעינן שיכתוב לשמן דהיינו לשם קדושת תפילין ולעיכובא הוא אף בדיעבד וכדלעיל בסעיף י"ט ואף את"ל דכיוון בזה התיבה לשמן מי יאמר דמהני בזה אחרי דאין התיבה הזו מענין תפילין כלל וצ"ע:
סעיף כה
אות אחת וכו' - ראיתי לאיזה אנשים שפוסלין בזה אם נמצא הפסק דקה מן הדקה שאינה ניכרת עד שיסתכל בה היטב ומקורם הוא מדברי הפמ"ג בא"א במה דכתב דבכל זה לא מהני תיקון אפילו אם אין ניכר פרידתן להדיא ועיין ג"כ שם באות ל"ו ולענ"ד נראה שמדינא אין להחמיר בזה ואברר זה בעזה"י בכמה ראיות והוא. א' מדברי הרי"א שמקור דין זה נובע ממנו שזה לשונו בב"י אם כתב בתו"מ אות א' חלוקה לשתי אותיות כגון צד"י שכ' יו"ד נו"ן וכו' וכן כתב הרא"ש על ה"א וקו"ף שדבקו בתפילין שאין להם תקנה בתיקון וכו' ועיין במ"א בס"ק ל"ו שכתב דבכל הני אפי' התינוק יכול לקרותו פסול כיון שנראה כשני אותיות ועיין בפמ"ג שם ולדבריו מיירי הרי"א והמ"א אף דאין ניכר להדיא פרידתן והנה מלבד שהוא דוחק גדול בדברי המ"א כמו שאברר לבסוף יקשה קושיא עצומה לפ"ז בדברי הרי"א דא"כ מה ראיה מייתי לזה מקו"ף דהא ע"כ טעם הקו"ף דלא מהני תיקון ובשאר אותיות שאינם נוגעין שלא הפסידו עיקר צורתן מהני תיקון כמו שכתב הרי"א בעצמו ע"כ הטעם כמו שכתב הב"י מתחלה בשם תה"ד משום דתיקונו הוא ע"י מחיקה וע"כ יתבטל עיקר צורתו לעין הכל א"כ אין ראיה מזה לצד"י שכתבה יו"ד נו"ן ולא היתה ניכר פרידתו להדיא עד שיסתכל בהן היטיב ותינוק קראה לאות ואף דיכול לדחוק ולחלק דשאני צד"י מיו"ד שי"ן שאינם נוגעין משום דבעצם הם ב' אותיות אחרות כ"ז שלא חברן ביחד ע"כ יקרא זה כשאר אות שהפסיד עיקר צורתו עכ"פ אין ראיה לזה מקו"ף וכ"ש דק"ו ליכא א"ו דכוונת הרי"א לפוסלו הוא דוקא כשחלקו עד שניכר ונראה לעין כשני אותיות ע"כ מייתי שפיר ראיה מקו"ף שבעת הכתיבה לא נדמה לאות אחרת ע"י דיבוקו וגם בעת התיקון שצריך למחקו מתחלה עד שיתבטל צורתו ג"כ לא תדמה עי"ז לאות אחרת ואפ"ה פסול לתקן וכ"ש בצד"י שכתב יו"ד נו"ן והוא נראה לעין הכל כשני אותיות שבודאי אין להם עדיין שום תמונה של צד"י שאין יכול לחברן אח"כ ובזה מיירי ג"כ המ"א שכתב דלא מהני קריאת התינוק בזה היינו כיון שנראה לעין הכל כב' אותיות א"כ הפסיד הצד"י עיקר צורתו והוי כאל"ף שחסר לו יו"ד אחד אבל אם אין ניכר פרידתו עד שמסתכל בה היטיב מותר לתקנה דעדיין עיקר צורתו עליו והתינוק יקראנו לאות והוי כמו יו"ד ושי"ן שאין נוגעין דמהני שם קריאת התינוק. ובזה מיושב ג"כ לשונו שכתב בכל הני אפילו תינוק וכו' כיון שנראה כשתי אותיות ולא כתב כיון שהם שתי אותיות דליהוי משמע משום דבעצם הם שתי אותיות כ"ז שלא חברם כסברת הפמ"ג א"ו כיון דלעין הרואה לא ניכר להדיא הפרדתה עד שמסתכל בה היטיב וגם התינוק יקראנה לאות מיקרי עי"ז עיקר צורתה עליה ויכול לתקן אותה. גם מלשון הרי"א והשו"ע משמע כמו שכתבנו דאיירי דניכר ונראה לעין הפרדתן מדכתבו צד"י שכתבו יו"ד נו"ן וכו' ולא כתבו שיש הפסק במקום חיבור היו"ד להנו"ן. וגם בספר עולת תמיד משמע ג"כ דמיירי שניכר לעין הכל כשני אותיות ע"ש. (הג"ה ודע עוד דמה שכתב הרי"א כיון שקודם שנתקנו היה להם שם אותה האות ולא שם אחר כיון שקודם תקנתן ינוקא דלא חכים ולא טיפש מצי קרי להו וכו' טעם א' הוא וכיון השני מברר להראשון דמזה ראיה דעדיין שמה עליה משא"כ בצד"י שכתבה יו"ד נו"ן דניכר להדיא הפרדתן בודאי אין מצוי שיקראנה התינוק לצד"י כיון שנראה כב' אותיות ונתבטל עיקר צורתה. ולאות שאמת כדברי אעתיק לך לשון הד"מ הארוך שז"ל ור"י אכסנדרני כתב אם כתב אות אחת וחלקו לב' אותיות כגון וכו' אבל אם היה הפירוד בשאר אותיות שאין הפירוד מדמה אותן לאות אחרת כגון אות אל"ף או תי"ו שלא חיברן מותר לתקנן מאחר דבלא תיקון תינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותן עכ"ל הנך רואה דעיקר הטעם דמכשירין ביו"ד ושי"ן שלא נגעו היינו משום דתינוק יכול לקרותה משא"כ בצד"י שכתבה יו"ד נו"ן מסתמא לא יהיה יכול התינוק לקרותה כיון שנראה לעין הכל כב' אותיות ומה שכתב המ"א בכל הני אפילו תינוק וכו' היינו אפילו אי אתרמי שאיזה תינוק קראה צד"י אפ"ה פסולה משום דעינינו רואות דאין צורתה עליה כלל ע"כ הג"ה). ואף דמדברי הט"ז בס"ק כ"א דמפרש דאיירי בלא עשה לו חטוטרות משמע דאיירי המחבר במה שכ' בחי"ת שני זייני"ן אפילו בלא ניכר להדיא פרידתן דדומיא דסיפא דמיירי בלא ניכר להדיא אך דשם איירי בחוטרא לכך מהני תיקון וכאן בלא חוטרא ומסתמא ה"ה בכל הני דקחשיב המחבר דברי הט"ז גופא מוקשים מאד אחד דלשון המחבר שלפנינו משמע דברישא עיקר הפסול בחי"ת הוא משום דניכר להדיא פרידתו מדכ' בסיפא אך אין ניכר וכו' משמע דמתחלה מיירי בניכר להדיא ועוד דהמעיין בב"י בסוף סימן ל"ו בד"ה מ"כ אם חוטרא וכו' בסוף דבריו יראה להדיא דפסול אף ביש לו חטוטרות ומשטחיות לשונו שם משמע דאפילו תינוק לא היה מהני לזה דאין עליו שם אות כלל משום דניכר להדיא פרידתו ונראה כשני זייני"ן וא"כ מזה גופא אדרבא ג"כ ראיה לדברינו דמיירי המחבר בכל שאר דבריו ברישא ג"כ דוקא בניכר להדיא פרידתן דמשום זה אבד האות את עיקר צורתו ונראה כשני אותיות אחרות משא"כ בלא ניכר להדיא פרידתן עדיין שמו עליו וזהו טעמו של הי"א שהקיל בחוטרא דחי"ת שלא היה ניכר פרידתן ועוד אפשר לומר לענין דינא דבאות צד"י וכל כה"ג גם הט"ז מודה לכל מה שהכרחנו דבלא ניכר להדיא פרידתן יוכל לתקן דעדיין שמו עליו ורק בחי"ת סובר הט"ז כיון שאין חטוטרות עליו מוכח דהוא ב' זייני"ן ולכן אף שעשאן בקירוב כ"כ שלא היה ניכר להדיא פרידתן אבד את שמו. וכן משמע קצת בתה"ד בסימן מ"ח [הובא בב"י בד"ה כתוב בהגה"מ] שכתב שם דהא דכתב הרא"ש דרגל ה"א וקו"ף הנוגעין למעלה בתפילין שצריך לכותבן כסדרן אין ראיה דפליג אהר"ם דמכשיר לתקן ביודי"ן שעל האלפי"ן דנוגעין לגוף האות דשאני הני דאין להם תקנה במחיקה לחודה וכו' וכתב עוד שם דאפשר דהרא"ש קאי נמי אהא דכתב בתר הכי דצריכין היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן להיות דבוקין ור"ל דבהני נמי אי אפשר לתקן בתפילין ופליג אהר"ם וכתב הב"י דהמעיין שם בדבריו יראה דיותר מסתבר לו להתה"ד כתירוצו הראשון דלא פליג אהר"ם ולא קאי הרא"ש אהא דכתב בתר הכי וא"כ נחזי אנן הרי הרא"ש כלל בדין זה אח"כ ג"כ היודי"ן שאחורי הצד"י דז"ל שם הנקודה שעל האל"ף שהיא כמין יו"ד צריך שתגע בו וכן היו"ד שבתוך השי"ן והעיי"ן ואחורי הצד"י ואם לא נגעה בו נשתנית צורת האות ומפשטא דלישנא דהתה"ד והב"י משמע דלא קאי הרא"ש כלל במה דסובר שאין להם שום תקנה אהא דכתב בתר הכי ומה דנקט התה"ד יודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן לבד אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל תדע דלא נקט ג"כ יודי"ן שעל העייני"ן ורגלי התוי"ן. והאיר הקב"ה עיני ומצאתי יותר מפורש בתה"ד סימן ר"ל שמסתפק שם בגט שלא היו נוגעין היו"ד שבאל"ף ושבשי"ן ושאחורי הצד"י והיו סמוכות בקירוב עד שהתינוק קראם יפה ע"ש ומשמע שם בהדיא דבכל אלו שם אות עליה כיון דניכר האות אפילו לתינוק רק נפסלו בתפילין ומזוזות ומסתפק שם לפסלם אפילו בגט משום דבעינן לכתוב האותיות כמו שנתנו למשה מסיני כל האותיות מחוברין גוף אחד חוץ מן הה"א וקו"ף א"כ נראה ברור לפ"ז דלפי מה דקי"ל דלענין שלא כסדרן בתו"מ מותר לתקן ביוד"י השי"ן והעי"ן שאינם נוגעין משום דכיון דהתינוק קוראו לאות שם אות עליו ומיקרי עדיין עיקר צורתו עליו א"כ ה"ה נמי ביו"ד שאחורי הצד"י. נחזור לענינינו דמכל אלו שהוכחנו מוכח להדיא דאם ההפסק היה דק שלא היתה ניכר פרידתו להדיא עד שמסתכל בה היטיב והתינוק קוראם יפה אפילו אם אירע כה"ג בצד"י בין היו"ד שאחוריו להנו"ן שלו וכל כה"ג מותר לתקן דלא מיקרי זה אות שחלוק לב' אותיות [ואפשר דאין צריך ג"כ להראות להתינוק באופן זה דבודאי יקרא יפה ודומיא דחי"ת שכתב השו"ע דלא מעכב בו ראית התינוק. אך לכתחלה בודאי נכון להראות להתינוק]. וכן ראיתי עוד באיזה אחרונים שמצדדים להקל בלא ניכר להדיא הפרדתן והתינוק קוראה לאות ע"כ נ"ל דבמקום הדחק יש לסמוך על כל זה להקל שיהא מותר לתקן ודלא כהפמ"ג. ודע עוד דאם ההפסק דק מאד עד שאין נרא' רק כנגד השמש כשר אפילו לדברי הפמ"ג וא"צ שום תיקון דבודאי לא גרע הפסק מאם היה נקב כזה באותו מקום ולענין נקב הלא קי"ל דנקב שהדיו עובר עליו אינו נקב ואפי' נרא' כנגד השמש וכמ"ש לעיל במ"ב ס"ק ל"ב ובודאי אפי' אם איתרע זה בצד"י בין היו"ד לנו"ן וכה"ג ג"כ לא חשיב נקב דאל"ה אמאי אמרו (בשבת ק"ח ע"א) כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור אף דהעור חלחולי מחלחל משום דהוי רק נקב שהדיו עובר עליו ליחוש דילמא איתרמי הנקב בצד"י בין היו"ד לנו"ן או בשי"ן במקום שמחלקו לעיי"ן זיי"ן וכה"ג א"ו דנקב כזה לא חשיב נקב כלל. והרוצה להחמיר בהפסק דק כזה די שיחמיר להצריכו תיקון אבל חלילה לפסול התפילין משום זה:
מכירם שאע"פ וכו' - הנה מפשטא דלישנא דהשו"ע מוכח דמיירי אף בניכר להדיא הפרדתו וכמו שהוכיח הגרע"א בחידושיו דלא כהפמ"ג בא"א בסוף צורת האותיות ומה שהביא הפמ"ג ראיה לזה ממה שכתב הב"י בסוף סימן ל"ו בד"ה מ"כ וכו' ודאי אי הוה מופרד להדיא עד שנראה כשני זייני"ן וכו' המעיין יראה דאין ראיה כלל דשם ה"ט כיון שנראה כשני זייני"ן בטל ממנה עיקר תמונתה והוא אות שחלוק לשתי אותיות הכתוב בשו"ע מקודם ולא אמרינן דהחטוטרות מוכיח עליה משא"כ בזה דע"י שניכר להדיא הפרדתה לא אבד עדיין ממנה עיקר תמונתה כ"ז שאינה חלוקה כ"כ עד שהתינוק לא יכיר תמונתה גם לפי מה שהוכחנו למעלה דאות שחלוק לשני אותיות מיירי דוקא בניכר להדיא הפרדתה ממילא מוכח דדין זה דסיפא איירי ג"כ בכה"ג דאפילו ניכר להדיא מהני תינוק לענין תיקון ועכ"פ נראה לסמוך ע"ז בשעת הדחק להקל דמהני תינוק וכמו שכתב הגרע"א בחידושיו דהורה כן למעשה בשעת הדחק ומה שכתב לבסוף וצ"ע לדינא נ"ל שהוא מלשון הפמ"ג שם בפתיחה בסוף דבריו שמסיים שם וצ"ע דאל"כ יסתור א"ע שכתב שהורה כן למעשה. אך מ"מ נ"ל בפשיטות דאף הגרע"א מודה היכא שהפסקו גדול כ"כ עד שניכר ונראה לעין כל מרחוק דבזה הרי אנו רואין שאבד צורתו לגמרי ולא עדיף מצד"י שכתבו יו"ד נו"ן ולא מהני לזה תינוק. וכעין זה ראיתי באחרונים שהביאו בשם תשובת פמ"א ח"ב סימן ט"ז שכתב אם ברחוק מכירים שהוא ריוח ואינו מגיע לגוף האות לדעת הב"י בסימן ל"ו ברחוק ד"א ולדעת הב"ח ברחוק אמה בזה ודאי אין לסמוך על תינוק אבל אם נרחק לכל מר כדאית ליה אנו רואין שהוא אל"ף ושי"ן רק כשמקרבין עינינו רואין ריוח ותינוק קורא אל"ף או שי"ן שפיר נוכל לסמוך עליו עכ"ל:
סעיף כו
אם אותיות של שם וכו' - עיין במ"ב שכתב וה"מ שנדבקו וכו' נוב"י בחיו"ד בסימן קס"ט וכמ"ש שם הטעם דשמא הלכה כתי' ב' של הב"י דלא בעי מוקף גויל רק בעת הכתיבה ונ"ל פשוט דאם מסתפק אימת נעשה הדיבוק יכול להפרידו מטעם ס"ס דשמא נעשה בעת הכתיבה ואת"ל דנעשה אח"כ שמא הלכה כתירוץ א' של הב"י לעיל בסט"ז דבנגיעה אין חילוק ואפילו להמחמירין בס"ס באיסור מחיקה יש להקל בזה לפי מה שכתב שם הנוב"י דבמוחק מקצת אות ועדיין נשאר צורתו עליו אין חייב בזה משום מוחק ורק מדרבנן ע"ש. אח"כ מצאתי כן בעזה"י בספר ישועות יעקב עי"ש:
סעיף לג
ג' אותיות - עיין במ"ב ומקורו מהא דש"ך יו"ד בסימן רע"ג סק"ד עיי"ש ועיין בביאור הגר"א דמשמע שהוא מסכים גם כן להש"ך דהמחבר סתם פה כהרא"ש ועיין במ"א והשמטתי תירוצו משום קושית הבה"ט עי"ש והפמ"ג הקשה ג"כ זה אמנם דלא לשויה ח"ו לרבינו המ"א כטועה אמרתי שיש לישב דמסעיף ל"ד אין ראיה להקל בזה דאפשר דלא מיעט רק דמותר לכתוב אות אחת מן התיבה של שתי אותיות חוץ לשיטה אף שהוא חצי התיבה וכמו שכתב הגר"א לדעת הרמב"ם [ודלא כהלבוש שמחמיר בזה עי"ש בטעמו] אבל ב' אותיות מן תיבה של שלש אותיות דהם רוב התיבה הו"א דאסור וכמו שכתב הגר"א באמת לדעת הרמב"ם לזה קמ"ל המחבר דשתי אותיות מותר בכל גווני כנ"ל בכוונתו:
סעיף לד
ב' אותיות וכו' - אבל לכתוב אות אחת ממנה חוץ לשיטה מותר. כל האחרונים דלא כלבוש:
תיבה אחת - עיין במ"ב כן כתב הרא"ש בה"ק ופסק ביו"ד כוותיה ועיין במ"א בס"ק מ"ו שכתב דאף הרמב"ם מודה בזה להקל והגר"א בביאורו כתב שלדעת הרמב"ם אסור בזה:
סעיף לו
יעשה כל פרשיותיה - עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים לענין תפי' של ראש וא"כ לפי דבריהם אפילו אם התחיל ראש כל פרשה באמצע שיטה כשר אף דבעלמא היא סתומה להרמב"ם אבל לפי דברי הפמ"ג בא"א אות מ"ט עי"ש אפשר דיש להחמיר בזה אפילו בדיעבד דהלא עי"ז באותו קלף גופא ניכר שהיא סתומה ומה לנו לקלף פרשה הקודמת לה אך אם לא הניח חלק ט' אותיות בסוף כל פרשה בתש"ר נל"פ דיש להקל בזה כסתימת שארי אחרונים אף דגם בזה מפקפק הפמ"ג שם ומטעם דכיון דכל פרשה הוא בקלף בפ"ע נחשבת כפרשת קדש בתש"י דנחשבת פתוחה מצד שאין כתוב לפניה כלום בתפילין:
מניחים חלק כדי לכתוב ט"א - ואם שכח להניח כמלא ט"א בסוף פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך מבואר בלבוש דפסול וכתב הא"ר דמיירי הכא בשעבר והתחיל שיטה ראשונה בראש הדף לכן הוא פסול דתו אין כאן פתוחה אבל לכתחלה עצתו כשנזדמן לו כן שיתחיל לכתוב בתחלת שיטה שניה שהיא נמי פתוחה לדעת הרמב"ם ואף דלא ישתייר מנין השורות הנזכרים בסימן ל"ה הא קי"ל שם דאם שינה לא פסל. אכן לפי מה שראיתי עתה בספר משנת אברהם שכתב דהיכא דמשייר ריוח שני שיטין בין פרשה לפרשה אף לדעת הרא"ש ז"ל היא פתוחה נ"ל בזה שישייר ריוח בתחלת הפרשה שני שיטין דאם ישייר רק שיטה א' הלא לדעת הרא"ש תפילין שלו הם פסולין דהיא פרשה סתומה והשלשה פרשיות בעינן שיהא פתוחות לעיכובא לד"ה כמו שכתבו האחרונים ואף דבדיעבד אם לא שייר רק ריוח שיטה א' אין לפסול התפילין דבעיקר הדין קי"ל כהרמב"ם בזה מ"מ לכתחלה בודאי י"ש יצא ידי הכל. כתב הפמ"ג יש לשאול אם הניח חלק ט"א ואכלוה עכברים או תולעת מקום החלק ואין שם קלף חלק כלל אם כשר כה"ג או לאו ע"ש דמסתפק בזה גם בתש"ר ולפי מה שכ' לעיל בתחלת הסעיף בשם האחרונים בש"ר בודאי יש להקל:
ואם מניחים הוא פחות וכו' - לאו לעיכובא קאמר אלא דלכתחלה ס"ל דלא נכון לעשות כן דזה מורה קצת על פרשה שלאחריה שתהיה פתוחה אבל בדיעבד אפילו אם הניח בה חלק כדי ג"פ אשר אפ"ה לא נתבטל שם סתומה מפרשת והיה א"ש כיון שלא התחילה בראש שיטה דכלל הדבר להרמב"ם דנקטינן כוותיה העיקר להלכה דסתומה היא כל שמתחלת מאמצע שיטה כן כתוב בספר מאמר מרדכי ושארי אחרונים וכן מוכח בב"י ביו"ד סימן ער"ה במש"כ בשם הר"י אכסנדרני שם וכן בביאור הגר"א כאן. ודע דבזה דאיירינן השתא ששייר בסוף שמע כדי ט' אותיות דעת רוב האחרונים וכמעט כולם [אפילו אותם החולקים על הט"ז וס"ל דלא מהני צירוף] שאפילו אם לא הניח ריוח בתחלת והיה א"ש כדי ט' אותיות אפ"ה מקרי סתומה לדעת הרמב"ם:
לדעת הרמב"ם - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הט"ז בזה והגר"ז כתב דלכתחלה יש למנוע מלעשות כעצת הט"ז וכתב הטעם דמהרבה פוסקים מוכח דלא ס"ל כלל הסברא דצירוף [ור"ל מדכתבו שאין תקנה לעשות סתומה לד"ה וגם מה שהקשה הב"י בהלכות מזוזה סי' רפ"ח על הא דהרא"ש והטור שם אבל א"כ יהיה ראיה מהרא"ש והטור לט"ז וע"כ דכוונתו מהאחרונים שבסימן זה שלא מצאו עצה לעשות כד"ה] וא"כ אין כאן פתוחה ולא סתומה ופסולה ומוטב לעשות כעצת השו"ע שיהיה עכ"פ כשר בדיעבד בודאי וכן בספר מאמר מרדכי מפקפק בדינו של הט"ז מטעם דמסתפק שם אם מהני צירוף. ומ"מ בודאי אין למנוע הנוהג כהט"ז כי יש ראיה לדינו מהרא"ש והטור כמו שכתב הגר"א וכן הגאון רמ"ע מפאנו כ"כ והובא בחידושי רע"א ושארי אחרונים כמו שכתבתי במ"ב. והנה כ"ז שכ' בהשו"ע הוא לענין תפילין דרש"י ולענין תפילין של ר"ת בענין פתוחות וסתומות דלדידיה פרשה ד' הוא קודם לפ' ג' ג"כ יתנהג באחד מאלו הג' אופנים דהיינו או שיעשה כולן פתוחות וכמש"כ במ"ב ס"ק קס"א וכמו שאנו נוהגין במדינתינו לענין תפילין דרש"י וכמו שכתב בהג"ה והנוהג כהמחבר יעשה כך פרשת קדש והיה כי יביאך מתחיל בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחים חלק ט' אותיות ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות ואח"כ מתחיל פרשת שמע בקצה הקלף דהוא בעמוד הרביעי דהא בעינן כסדרן וכשכותבה הוא מתחילה בראש שיטה ואח"כ חוזר לעמוד ג' לכתוב פרשת והיה א"ש ומתחילה באמצע שיטה עליונה שמניח לפניה חלק ט' אותיות ובסופה משייר חלק כדי ט' אותיות כדי שפרשת שמע שאחריה תהיה פתוחה עי"ז נמצא שפרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב"ם ובין להרא"ש ופרשת והיה א"ש היא סתומה לדעת הרמב"ם ולהרב ט"ז ג"כ הכל כנ"ל רק דלדידיה ישייר בסוף והיה כי יביאך פחות מכדי ט' אותיות קטנות וכן בריש פרשת והיה א"ש יניח ריוח פחות מכדי ט' אותיות קטנות שעי"ז תקרא פרשת והיה אם שמוע סתומה לכו"ע:
סעיף לז
עור הבתים - עיין במ"ב במש"כ וה"ה עור התיתורא וכו' ע"כ הסופרים שמניחים בין הבית להתיתורא עורות ישנים אשר מאשפות ירימו וממנעלים קרועים ידעו כי עבירה היא בידם אחרי שהוא מחובר להבית צריך להיות דוקא מעור כשר כמוהו ממש כ"כ בספר לשכת הסופר ולכתחלה בודאי הדין עמו אך לענין דיעבד יש לעיין לפי מה דכתב הפמ"ג לקמן בסעיף מ"ז דמה דהצריך רמ"א לדבק כשר הוא למצוה ולא לעיכובא כיון דהדיבוק אינו מעכב ממילא אין קפידא במה מדבק וא"כ לכאורה ה"נ בענינינו לא דמי לעור התיתורא והמעברתא דחיובן הוא מצד הדין ע"כ בעינן שיהיו טהורים משא"כ בזה וצ"ע:
מעור בהמה וכו' - ועיין בד"מ שכתב דאין עושין מעור הדג משום דאיבעיא דלא איפשטא בשבת ק"ח ולכאורה יש לעיין דהלא הרמב"ם כתב הטעם שאין כותבין על עור הדג מפני שאין הזוהמא פוסקת בעיבודה משמע מזה דשאר עור פוסק הזוהמא על ידי העיבוד וא"כ הרמב"ם שפוסק דעור הבית מותר על עור שאינו מעובד יהיה מותר אפילו על עור הדג ויש לדחות:
טהורים - עיין במ"ב ע"כ אם נתהוה לו איזה ספק בעור הבתים אם הוא טהור יש להחמיר דספיקא דאורייתא הוא ואפילו ברצועות יש להחמיר פמ"ג בס"ק כ"ז ומשמע שחזר ממה שכתב בפתיחתו להלכות תפילין בענין זה ע"ש. גם מה שכתב שם בפתיחה דעור הבית ש"י שצריך להיות מעור טהורה הוא מדרבנן בעלמא גם זה אינו לענ"ד דלפ"ז הו"ל להגמרא לתרץ דקאי לש"י דאין בו שי"ן ומש"כ הפמ"ג בזה הוא דוחק גדול אלא נראה פשוט דס"ל להגמרא דכיון דהל"מ הוא אפילו על התפירות שיהיו נתפרין הבתים דוקא בגידין טהורין כ"ש על הבתים גופייהו שיהיו מעור טהור ולא צריך לזה הא דרב יוסף וכעין זה כתב רש"י מנחות מ"ב ע"ב ד"ה פסולות עי"ש ואין זה בכלל אין דנין ק"ו מהלכה דגילוי מילתא בעלמא הוא ואחר דקמקשה הגמרא והאמר אביי שי"ן של תפילין וכו' היה יכול לתרץ דקאי על ש"י ולהקשות ע"ז מהברייתא דקמקשה השתא אך לא רצה להאריך בזה וכמו שכתבו כעין זה בכללי הש"ס עיין בגליון הש"ס להגרע"א והנלענ"ד כתבתי:
מעובד לשמו - ועיבוד זה לכו"ע לאו מהלמ"מ הוא ומה דצריך עיבוד הוא משום לשמה דכל דבר קדושה בעינן לשמה פמ"ג בא"א ס"ק י"ב:
היכא דאפשר - עיין במ"א שכתב דאם אין לו קלף אחר יכול לברך ע"ז דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולברך דגם רש"י ס"ל כן עי"ש. ולכאורה אין מיקל המ"א לענין ברכה רק באם הי' מעובד ושלא לשמה אבל לא בשאינו מעובד כלל דזה לא מצינו לרש"י. איברא ממה דגילה לנו הגר"א את מקורו דהרמב"ם מהא דעירובין צ"ו דעור הבתים הוא כעין עור קמיע שהוא עור שאינו מעובד כלל וחזינן מזה דסוגיין כת"ק דרשב"ג ולא כרשב"ג עי"ש א"כ ממילא מוכח דלרש"י שהוא פוסק כת"ק דרשב"ג מותר אפילו עור שאינו מעובד כלל דאל"ה אמאן תרמיי' האי סוגיא דעירובין. מ"מ לענ"ד צ"ע אעיקרא דדינא אם יש לסמוך על המ"א שמיקל לענין ברכה אף שהברכי יוסף הסכים עמו ודלא כב"ח וא"ר דהלא הגר"א כתב בביאורו בסימן ל"ג סוף ס"ג דדברי הרמב"ם שמיקל בזה לענין לשמה לכאורה צ"ע דהלא הוא עצמו כתב אם חיפן עו"ג להבתים או תפרן פסול מפני שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן [ור"ל א"כ הכא נמי יהיה העור מעובד לשמה מפני השי"ן] ותירץ ע"ז דהרמב"ם אזיל לשיטתו דלא מצריך עיבוד לכל כתב שבקדושה שהרי במזוזה לא מצריך עיבוד אלא בס"ת ובתפילין [וכוונת הגר"א עיבוד לשמה אינו מצריך במזוזה אבל עיבוד מצריך כמו שכתב הרמב"ם בהדיא בהלכות תפילין בפ"א] וא"כ לפ"ז לפי מאי דאנן פסקינן לקמן בסימן ל"ט ס"ב דעשיית הבתים הוא ככתיבה מפני השי"ן וכדאיתא בטור ופסקינן נמי ביו"ד רפ"ח לענין מזוזה דלא כוותי' דהרמב"ם דאף דהשו"ע שם כתב רק דצריכה עיבוד לשמה לכתחילה כל האחרונים חלקו ע"ז עיין בט"ז שם ואפילו להש"ך שם עכ"פ בלא ברכה וגם הגר"א כתב שם דכל הפוסקים חולקים אהרמב"ם א"כ למה נקיל הכא דיהא מותר לברך בעור שאינו מעובד לשמה וצ"ע למעשה. ואם יזדמן איזה ספק בהעיבוד דעור הבתים יש להקל דהוי כעין ס"ס כן משמע מהפמ"ג במ"ז ס"ק ל"א:
סעיף לח
יעשה ד' בתים וכו' - עיין במ"א בשם הב"ח דע"י תפירה לא חשיב כעור אחד ועיין במחה"ש דה"ה דיבוק להב"ח ובהגהות הגר"ח צאנזאר כתב דע"י דיבוק לכו"ע מהני ובח"ס שהבאתי במ"ב כתב להיפוך ולפי מה דנמצא בא"ז משמע דשניהן שוין וכמו שיתבאר אח"כ. כתב במחה"ש דה"ה הנעשים מעור אחד אלא שחותכים ממנו רצועות ומ"מ באמצע נשארו מחוברים ואח"כ שוב מחברים הרצועות יחד ובזה נעשו הבתים לדעת הב"ח פסולים כיון דעכ"פ קרועים בכל צדדי הבית ולדידיה התפירה וה"ה הדבק אינו עושה חיבור עכ"ל אמנם בפמ"ג כתב וז"ל בס"ק נ"ב וראוי לעשות הכל מעור אחד ממש ודיעבד הסופרים חותכין למעלה ולמטה מחובר עכ"ל ונ"ל להביא ראיה להסופרים דזה מיקרי עור אחד ולא הוי בכלל שנים או שלשה זכרונות דהא כל חילם של המחמירים דס"ל עור אחד הוא לעיכובא הוא משום דאפשר תפילין דמי לגט ובגט פסק באהע"ז סימן ק"ל סעיף ז' בהג"ה דדיבוק הוא חשש פסול משום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה ספרים וה"ה בענינינו והלא לענין גיטין גופא מסיק הגמרא שם בדף כ' ע"ב דהיכא דמעורה שרי משום דהוא מיקרי עדיין ספר אחד ע"כ נראה דבזה לכו"ע מהני תפירה או דבק ולא דמי למה דהביא במחה"ש בריש סימן ל"ג בשם המרדכי דהתם מיירי שנשאר כך בלי תיקון ומצאתי בפתחי תשובה על או"ח בריש סימן ל"ג שגם הוא מצדד כן אך לא הביא הראיה שלנו ולפ"ז פשוט דאפילו אם נעשה נקב קטן בהעור במקום הריבוע כמו שרגיל אפ"ה לא אבד ממנו שם עור אחד עי"ז ואפילו אם נתקלקל הריבוע עי"ז מהני תיקון אח"כ: