סימן לב · חלק ב

כשר - עיין במ"ב מה שכ' שאין צריך להראות להתינוק כן משמע מכל האחרונים ה"ה הפרישה והט"ז והפמ"ג ומחה"ש ודה"ח ולא שבקינן פשיטותא דהני גדולים משום ספיקא דיד אפרים ובאמת פליאה נשגבה על דבריו האיך רצה לומר דדעת המ"א ברמ"א הוא כך הלא מד"מ מוכח להדיא וכן בפרישה דדעת המרדכי הוא דלא בעינן בה"א וכה"ג רק כמלא או"ק דאל"כ לא מקשה מידי שם עי"ש ובכאן הלא נרשם ברמ"א בהג"ה בשם מרדכי וכן כתב בהדיא בפמ"ג במ"ז דאף שבד"מ מצדד לומר דדעת הטור כהמאירי מ"מ בשו"ע סתם כדעת המרדכי וכן בפרישה השיג על הד"מ ומסיק דגם דעת הטור כהמרדכי דלא אמרינן צירוף באות נפסק וא"כ ממילא מוכח מהגמרא דבאות ה' וכדומה די בשיור כמלא או"ק לבד. והטעם בזה נראה פשוט דקים להו לחז"ל באות ה' וכדומה דזה שיעורן בעצם ולכן אין צריך להביא ראיה מהתינוק דהתינוק אין מורגל בזה התמונה דכל אחד כותב לכתחלה אות ארוך והוא דומיא דחי"ת שיתבאר ג"כ לקמן בסכ"ה דאין ראיה מהתינוק משום דאין מורגל בחי"ת של חטוטרות. ומ"מ בדיעבד אם הראוהו להתינוק דלא חו"ט ולא יכול לקרותו יש להחמיר בזה כי ראיתי להשיורי כנה"ג שמצדד לומר דאפי' במקומות דלא משגחינן על תינוק להקל על ידו משגחינן עליו להחמיר ע"ש. ואף דבחי"ת של חטוטרות מבואר לקמן בסוף סכ"ה דקריאתו של תינוק לא מגרע בזה היינו משום דשם אין מורגל כלל בחי"ת של חטוטרות דאפילו אם היה נכתב כתיקונו היה קוראו בב' זייני"ן כמבואר בב"י בסוף סימן ל"ו משא"כ בענינינו:

ואם לאו פסול - ולא מצרפינן ליה מה שלמטה מהנקב או ההפסק אפילו לא היה פרידתו ניכר להדיא ותינוק דלא חכים ולא טיפש קרי ליה לאות וכ"ז בלא תיקון אבל אם תיקן את הפסקן הדין בזה הכל כמו שביארנו בסמוך:

סעיף טז

נפסק - וה"ה אם מתחילה כתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוה שלא כסדרן מראה לתינוק. ט"ז וא"ר וחידושי רע"א:

הפשוטות - וה"ה אם הספק הוא בד' שגגו קצר ונסתפק לנו אם הוא כשיעורו מראה האות להתינוק אחרונים:

כגון וי"ו זיין - עיין בפמ"ג שמסתפק לומר דבזיין שנפסק די כמלא אות קטנה דבמה שגגו עובר מב' הצדדים מוכח שאינו יו"ד והובא בחידושי רע"א. ועיין בדה"ח בהלכות קה"ת ובשערי אפרים שהשוו שם זיי"ן לוי"ו לדינא. ועכ"פ אם התינוק קראו ליו"ד ודאי פסול. ועיין במה שכתבנו בסעיף ט"ו בשם כנה"ג. ועיין בב"י בסימן ל"ו באות וא"ו:

אם תינוק - עיין בפמ"ג וא"ר דאם יש כמלא או"ק דידהו כגון וי"ו או נו"ן פשוטה קטנה וניכר יפה שהיא וי"ו או נו"ן כשר ואין צריך להראות להתינוק:

יודע לקרותו - אז אפילו הוא נקב גדול או הפסק גדול שפרידתו ניכר להדיא כשר וא"צ שום תיקון דלא יהא עדיף מאלו כתב לכתחילה אות קצר כזה דכשר:

ואם לאו - אפילו נעשה ההפסק לאח"כ כגון שקפץ הדיו מהקלף ונשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו ואפילו אם היה ההפסק קטן כ"כ שלא היה פרידתו ניכר להדיא והראה להתינוק גם החלק שלמטה מההפסק וקראו לאות אפ"ה פסול דאין מצרפין לו מה שלמטה כמש"כ הט"ז. וכ"ז לענין שישאר כך בלא תיקון אבל לענין תיקון אם התינוק יודע לקרות האות ע"י צירוף מה שלמטה מהני אפי' בתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן דוקא דלא נתבטל ממנו לגמרי שם אות כיון שהתינוק יודע לקרות ע"י צירוף ואפילו נעשה זה ההפסק בעת הכתיבה. וכתב הפמ"ג דכל זה בשלא ניכר להדיא פרידתן אבל אם ניכר להדיא פרידתן אין מועיל לו שום תיקון אפילו נעשה לאחר הכתיבה. ועיין לקמן בסעיף כ"ה בבה"ל מש"כ אודות זה:

מיהו אם אנו רואין וכו' - עיין במ"ב. וכ"ז מיירי ג"כ בלא תיקון אבל לענין תיקון מהני עכ"פ קריאת התינוק ואין חילוק בזה בין פשוטות לכפופות והכל דינא כמו שכתבנו מתחילה. כ"ז ביררתי מדברי הפמ"ג בסימן זה בהרבה מקומות ויתר דיני הפרטים לענין תיקון יתבאר אי"ה לקמן בסעיף כ"ה:

כשנכתב בכשרות - ומ"מ דוקא בנפסק ע"י נקב דהב"י בתירוצו השני הוסיף דע"י נקב בעינן ג"כ שנפסק אח"כ אבל בנגיעה אות לאות אף שנכתב בכשרות ונפסק אח"כ פסול כדמשמע בסעיף י"ח. דבר משה חא"ח בסי' י"ג הביאו הגרע"א בחידושיו והדה"ח בהלכות קה"ת בדין כ"ה סובר דגם זה תליא בב' התירוצים שבב"י ולתירוץ ב' כשר אך שצריך לחוש לחומרת ב' התירוצים ונמצא שיש בזה לדבריו ספיקא דדינא. ומהסעיף י"ח אין ראיה כלל דשם מיירי בעת הכתיבה גופא אחר שנגמר צורת האות נגע אות בחבירו משא"כ בזה שכבר סילק ידו. וסברא זו מוכרחת ממ"ש השו"ע מגיע לסוף הקלף ע"כ דאין סובר כהירושלמי דמכשיר בנגיעת אות לאות אחר שנגמרה צורתה וכמ"ש הפרישה וביאור הגר"א ואעפ"כ כתב לבסוף בלי היקף קלף מתחלתה דוקא משמע דאם נחתך הקלף אח"כ ועי"ז אין מוקף גויל כשר וע"כ הטעם כמו שכתבנו ומתוך מה שציין הגר"א בסי' י"ח סק"נ עי"ש משמע ג"כ שמפרש להשו"ע דמיירי בעת הכתיבה ואין סותר כלל לסברת תירוץ הב' שזכרו הש"ע בסט"ז. היוצא מדברינו דאין ראיה להחמיר יותר בזה ממה שסובר בעל דה"ח שם עי"ש דהוא ספיקא דדינא ונ"מ לענין להוציא אחרת עי"ש:

ואח"כ נפסק - עיין בב"י ועי' בדה"ח בהלכות קה"ת דין כ"ו שכתב שם דאף לתירוץ א' של הב"י פוסל חסרון הקף גויל ע"י נקב ורק לחומרא חשש המחבר לתירוץ הב' ומוכח שם לדבריו דלא מחלק המחבר בין ניקב מקודם לניקב אחר הכתיבה רק אם יש עכ"פ הקף גויל לנקב שאצל האות דהנקב אין מבטל הקפת הגויל שסביבו ונמצא שיש הקף גויל עכ"פ אבל אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו פסול בכל גווני דזה חשוב כנגיעת אות לאות וכתירוץ א' דנקטינן כוותיה ג"כ בלהחמיר ולהכי פוסל המחבר לעיל לפי הירושלמי אפילו אם לאחר שנכתב ניקב דזה שניקב כל חללו הוי כנגיעת אות לאות עי"ש [כ"ז לפי דעתו אבל הפמ"ג במ"ז סק"ח דעתו דעיקר דינא דהמחבר הוא רק קודם שנכתב עי"ש] ופליאה נשגבה על דברי הדה"ח א"כ למה כתב או אם רגל וכו' בלי היקף קלף מתחלתו אפילו אם הקלף שסמוך להאות נחתך אח"כ צריך להיות פסול לדידיה דשמא הלכה כתירוץ הא' ולא מחלקינן בין קודם לאח"כ ורק בנקב מקילינן משום דיש עכ"פ הקפת גויל סמוך לנקב שאצל האות משא"כ בזה שנחתך לגמרי אלא וודאי דהב"י סובר דאם נעשה הנקב לאחר הכתיבה כשר בכל גווני וכתירוץ הב' דלא בעינן אז מוקף גויל. ועוד נ"ל באמת דכ"ש לפי תירוץ א' של הב"י אינו פוסל חסרון היקף גויל ע"י הנקב כי הנה הב"י הוציא דין זה שכתב בשו"ע מחמת דהוקשה לו היכי מכשרינן בנפסק שום אות ע"י נקב הא אמרינן כל אות שאין מוקף גויל לה מארבע רוחותיה פסולה ותירץ דלא אמרינן כל אות וכו' רק בשהיה ע"י נגיעת אות לאות אבל לא ע"י נקב א"נ דלא פסלינן מחמת מוקף גויל רק אם בעת הכתיבה לא היתה מוקפת משא"כ כשנכתב בכשרות והב"י העתיק פה לדינא תירוץ הב' והנה לפי דברי הדה"ח הנ"ל שיצא לידון בדבר החדש דאף לתירוץ א' בעינן הקפת גויל אך להכי כשר ע"י נקב משום דיש גויל מעבר להנקב סמוך לאות שאצלו וזה חשוב מוקף גויל תמיהני דא"כ אם הרגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף פסול אפילו לתירוץ א' לדבריו וזה אינו כדמוכח בב"י דתשובת הרלב"ח דפוסל בזה לא אתיא רק כתירוץ ב' ואפילו אם תרצה לדחוק בהב"י דלכו"ע כתב דינא דהרלב"ח אכן מד"מ הארוך מוכח בהדיא דלתירוץ א' כשר בזה ע"ש. אח"כ מצאתי בעזה"י שגם הלבושי שרד משיג בזה על הנו"ב שכתב ג"כ כהדה"ח הנ"ל גם הפמ"ג במ"ז בס"ק י"ד כתב להדיא דלתירוץ א' של הב"י לא בעינן היקף גויל בנקב ואפילו אם מתחלת הכתיבה היה רגל הך' בלי היקף קלף כשר וא"כ ממילא לפ"ז אפילו אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו כשר לדידן כשנעשה אחר הכתיבה ואף שכל זה ברור בעזה"י מ"מ צ"ע למעשה אחרי שהדה"ח והנו"ב מחמירין בדבר ועכ"פ בהצטרף עוד איזה קולא כגון שהאות גדול יותר משיעור ונקב נעשה בסופו באופן שאפילו אם ינכה מקום הנקב ושיעור דהקפת גויל ג"כ ישאר שיעור הראוי לאותו אות יש לצדד להקל ולצרף לזה דעת הרד"ך שהובא בסימן זה במג"א סק"ג כי אפילו לדעת הדה"ח והנו"ב הנ"ל איננו רק ספיקא דדינא דשמא הלכה כתירוץ א'. ויותר טוב אם יכול לגרור מעט מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל דזה מהני בכל גווני ואפילו בתו"מ דבעינן כסדרן וכמו שהתיר המ"א לגרור קצה רגל הך' הנוגע לסוף בלי היקף קלף:

סעיף יז

אם נפלה וכו' - דע דבכל דבר שכתוב בשו"ע דלא מהני גרירה בלבד מחמת פסול דחק תוכות מוכח מסתימת הפוסקים דאין נ"מ בין אם נעשה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה משא"כ פסול מחמת שאינו מוקף גויל תליא בשני התירוצים שבב"י ד"ה וא"ת היכי מכשרינן וכמו שפסק השו"ע בסט"ז וכן איתא בפמ"ג הועתק לקמן בסעיף כ"ה ועיין בס' גט פשוט בסי' קכ"ה בא"ע:

טיפת דיו - עיין במ"ב בסק"א וז"ל סד"ח בדיני קריאת התורה דין ל"ה נטף שעוה על אות בחול יסירנה [ואם הנטיפה היא על אותיות משמות שאין נמחקין אף בחול אסור שהרי יש לחוש שיתקלף קצת מהאות עמו כיצד יעשה יראה לחמם היטיב הגויל מבחוץ נגד מקום הנטיפה ועי"ז יוסר השעוה בנקל ולא יודבק בו מהכתב כלל ש"א בשער ה' דין ז'] ואם בשבת אם נראה האות מתוכה ויכול לקרות כך כשר אך אם הוא מכוסה שאינו נראה מתוך השעוה אם נמצא זה בין גברא לגברא כיון שאין לקרות בע"פ מה שמכוסה בשעוה ואין קורין בחומשים מפני כבוד הציבור וליכא פגמא של ספר דתרי גברא בתרי ספרא לאו פגמא הוא יש להוציא אחרת ואם נמצא באמצע הקריאה יש לקרות המכוסה בע"פ ואחר כך יסיים בה מנין הקרואים כיון דכבר קרא מה שמכוסה בשעוה מותר לקרות להלן בס"ת הזה דאין פסול בזה מה שמכוסה בשעוה עכ"ל ועיין בספר ש"א הנ"ל ובחידושי רע"א בסימן זה. וכתב עוד שם הגרע"א דאומן ישראל המתקן סידור הבלוי ומוכרח לו להניח נייר ולדבקו עם (פא"פ) על מקום היפה ופוגע בשמות הקדושים שאינם נמחקים דיש בזה חשש איסור מחיקה כיון דא"א לקלפו שיהיה כל האותיות קיימים וגרע יותר משעוה עי"ש שהאריך בזה ומסיק דיעשה האומן כך יניח נייר על כל שם ושם נייר בלי דבק או ידבק מעט בשעוה דלא הוי מחיקה וכנ"ל [ומה דאסור בשבת גרירת השעוה מעל הס"ת הוא מטעם אחר עי"ש] ואח"כ ידבק הנייר (בפא"פ) דיהיה הנייר הב' מדובק על הנייר ראשון שמונח על השם וזה לא הוי מחיקה דאם יקלפו הנייר השני יהיה השם שלם:

ואינה ניכרת - עיין במ"ב בס"ק ס"ב לענין אם נפל על קווי האות ממש וניכר האות דכתבנו שם להקל בזה אף דהפמ"ג במ"ז בס"ק ט"ו מצדד להחמיר בזה מטעם כתב על כתב אם לאו שבעת נפילת הטיפה כבר נתייבש האות עי"ש כבר הושג ע"ז מחמת כמה קושיות עיין בפ"ת אה"ע בסדר גיטין ואף שמיישבו שם קצת מלבד שהוא דוחק גדול אין להחמיר בזה אחרי שרוב הפוסקים מקילין אפילו בכתב על גבי כתב ממש וכ"ש בזה הטפת דיו שנפלה מעצמה שאין שייך שם כתב עליו. ועוד נ"ל בזה עצה אחרת אפילו בכתב על גבי כתב ממש והשני היה שלא לשמה דיעביר עוד קולמוס עליו לשמה וממ"נ מהני ולא מיקרי שלא כסדרן לכאורה מאחר דמעת כתיבה הראשונה צורתו עליו וכמש"כ בס"ק ל"ט במ"א:

ועי"כ יהיה ניכר האות - עיין במ"ב במש"כ ומדינא אפילו תיקון לא בעי וכו'. ואם נפלה הטפה מבחוץ להאות סמוך להאות בעת הכתיבה אפילו אם האות ניכרת עדיין ולא נגע עי"ז לאות אחרת מדינא צריך לגרור את הטיפה במקום הנגיעה באות דאל"ה לא מיתחשיב האות מוקף גויל כן משמע מנ"ב בסימן ע"ה עי"ש:

ופסול משום דבעינן וכתב וכו' - עיין בס' בית מאיר על אהע"ז בסימן קכ"ה דמחזיק בזה לשיטת הרשב"א דס"ל דאין בזה משום חק תוכות הואיל דמתחילה נעשה אות ע"י כתיבה וכן בטעה וכתב ד' במקום רי"ש ואין בזה רק משום לתא דחק תוכות מדרבנן עי"ש אבל הגרע"א בחידושיו פה חולק ע"ז עי"ש וכן מוכח ביש"ש גיטין דף כ' דהוא מדאורייתא:

וכתב דלי"ת במקום רי"ש - ה"ה אם נעשה ד' אחר שנגמר כתיבת הרי"ש ג"כ אין להכשיר בחקיקה לפי מה דפסק המחבר בענין טיפת דיו ובענין דביקת אות לאות אפילו אחר שנגמרה דלא כסמ"ק אח"כ מצאתי בחידושי רע"א שהעיר בזה:

סעיף יח

מ"ם פתוחה שנדבק - עיין במ"ב שכתב בדין נדבק כחוט השערה דתלוי בדין ה"א ויותר נלענ"ד לומר דאפילו המקילין בדין ה' כמבואר בב"י לקמן בסימן ל"ו מודים בזה דהרי עכ"פ מ"ם סתום הוא ומה לי אם הסתימה דקה או עבה ושם ראייתם הוא מדאמר הגמרא חזינא לספרי דוקני דתלו לכרעיה דה"א משמע דהוא רק למצוה בעלמא אבל עצם תמונת ה"א אין צריך לתלות הכרעא ואעפ"כ לא דמי לחי"ת כמש"כ הגר"א לקמן בביאורו או כמש"כ הרשב"א הנדפס מחדש על מנחות עי"ש משא"כ במ"ם דאין לנו שום ראיה לקראו מ"ם פתוח ע"י שהסתימה היא דקה:

ונסתמה - עיין בט"ז אהע"ז בסי' קכ"ה ס"ד שכתב ודוקא שנסתם המ"ם אחר שנגמר אבל אם סתם המ"ם קודם הגמר בזה יכול לגרור הסיתום כיון שעדיין צריך להוסיף ברצועה המשופעת כמין יו"ד ע"כ יגרור תחלה הדבוק ואח"כ יגמור ע"ש ונראה דלפי דעת הרד"ך שכתבנו במ"ב בס"ק ס"ח גם בזה יש להחמיר:

כל החרטום - נראה לי פשוט דדוקא שנדבק בעת כתיבת החרטום דהחרטום נעשה בפסול אבל אם נדבק לאחר הכתיבה אין צריך לזה דוקא גרירת החרטום דה"ה דיכול לגרור מהנו"ן עד שיבטלנו מצורת אות. וצ"ע אם מהני בזה שנכתב בכשרות ג"כ גרירת חצי חרטום וזה תלוי אם בעלמא כל החרטום הוא לעיכובא במ"ם או אפשר דהוא רק לכתחילה וצריך עיון:

ורי"ש שעשאה כמין ד' וכו' - ואם עשה גג רחב לך' פשוטה עד שנראה כמו רי"ש כתב המ"א דימשוך הרגל עד שיהיה כפלים כמו הגג [ואם הכפלים הוא לעיכובא או לכתחלה עיין לקמן בסימן ל"ו בדיני צורת אותיות] ואם אין לו מקום למשוך כתב המ"א בשם הרי"ל וכן סתם הפמ"ג בסי' ל"ו בצורת האותיות דתקונו הוא שימחוק כל הגג דגרירת היתר בודאי לא מהני בזה דהוי ח"ת ממש ואפילו במלת אלהיך יכול למוחקו אך יזהר שלא ימחק הרגל וצ"ע הלא דמי לרי"ש שעשאו כמין ד' דפסק השו"ע דצריך לגרור כולו משום דנכתב בפ"א וה"נ דכוותיה ועיין ביד אפרים שמחלק קצת בזה ודוחק אח"כ מצאתי בחידושי רע"א שכתב בפשיטות דדמי לרי"ש שעשאו כמין ד' [ועיין בש"ת בס"ק כ"ב במה שהעתיק בזה בשם תשובת גינת ורדים וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז אחרי שכל האחרונים מחמירין דצריך עכ"פ למחוק הגג] אך אי אתרמי כן בך' של אלהיך שעשאו רחב כמין ד' או רי"ש נראה דיש לסמוך להקל דדי במחיקת הגג אם אין לו מקום למשוך הרגל אחרי שגם ברי"ש שעשאו כמין ד' מיקל הפר"ח והביאו המה"ש דדי שיבטלנו מצורת אות וגם הגרע"א בחידושיו הניח דברי השו"ע בזה בצ"ע מחמת אותה הקושיא של הפר"ח (ותמיה שלא זכרו):

יש להחמיר ולומר וכו' - עיין בחידושי רע"א וכה"ג כתב המחה"ש בשם הפר"ח:

משום דבין הגג ובין הירך כו' - כי בפעם א' נכתב הכל כדרך הכותבין ולפ"ז אם מתחלה כתב ריש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דלי"ת סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין ריש. לבוש ופמ"ג:

ואם גרר והפרידה וכו' - אף אם נעשה הדביקות קודם שנגמר האות ועיין בביאור הגר"א ובס' שערי אפרים למהרא"ז מרגליות דדין זה דשו"ע יש לפקפק בו ומוכח שם מדעת ש"א בפתחי שערים שלו דין להקל בו אלא בתפילין ומזוזות דכדיעבד דמי דאם היה צריך מחיקה היה נפסל משום שלא כסדרן אבל בס"ת וכן בתו"מ אם לא כתב עדיין התיבות שאח"ז לא מהני גרירת הדביקות לבד אם נדבק קודם שנגמר האות וגמר האות בפסול:

כשר ולא מקרי וכו' - עיין במ"ב במה שכתב ואם רגל וכו' הוא מבואר ממה דקי"ל דמהני גרירה אפילו נדבק האות בתחילתו:

רגלי הה"א וכו' - עיין במ"ב במה שכתב דכל שאין צורת האות וכו' לשון ח"מ באהע"ז עיי"ש. ובמ"ש ואף אם נדבק וכו' באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א וכו' כן נראה ברור מדהביא הב"י בסימן זה ובל"ו מקור לזה מדברי מהרי"ק בשורש צ"ה ושלא כמו שכתב בשורש ע"ח ושם הלא איירי בהדיא בהכי כמבואר שם בסוף השורש. וכן הביא מתה"ד ומוכח שם ג"כ הכי דאל"ה לא מקשה מקשה מידי מן הר"ם אהרא"ש עי"ש. וכן מבואר בהדיא באהע"ז סימן קכ"ה סעיף ט"ז בהג"ה דאף שהתינוק קורא לה"א אפ"ה יש לפסול אם לא במקום עיגון עי"ש והפר"ח מחמיר שם אפילו במקום עיגון מטעם שכתבנו וכן כתב המ"א בשם הרד"ך וכן מוכח ביו"ד בסימן רע"ו בב"י ע"ש. ואמנם אם נמצא כן בס"ת שרגל הה"א והקו"ף נגע למעלה ותינוק דלא חכים ולא טיפש קוראה כתיקונה נ"ל דאין להוציא אחרת עבור זה דבאמת בדין זה יש פלוגתא דרבוותא כדמוכח להמעיין בב"י אה"ע בסי' קכ"ה והראיה מדמכשירין לזה במקום עיגון עי"ש א"כ לענין להוציא אחרת יש לצרף לזה דעת הרמב"ם דמכשיר לקרות בס"ת פסולה והוי ס"ס וכמו שפסק בכיוצא בזה הפמ"ג בסימן קמ"ג והדה"ח בהלכות קה"ת אבל בתפילין לא יהא אלא ספיקא וס"ד לחומרא. ודע עוד דהגר"א בביאורו מסכים לשיטת המרדכי דתליית הה"א [וכ"ש של הקו"ף כדמוכח להמעיין בו] איננו רק למצוה במקום דמנהג הסופרים לעשות החי"ת בחטוטרות וא"כ יש היכר יפה בין חי"ת לה"א ונ"ל פשוט דמה שכתב להקל הוא רק דוקא אם נוגעת רק כחוט השערה ומרחוק תמונת ה"א עליה מדתינוק קוראה ג"כ לה"א דבאמת באופן זה תמונת ה"א ולא חי"ת עליה ורק משום שלא יראה כחי"ת דהוי בכלל חיתי"ן ההי"ן דתני בברייתא ע"ז דיגנז לכן אם עושין החי"ת בחטוטרות שוב יש היכר ג"כ לכך אין לפסול בדיעבד אבל אם נדבק רגל ה"א להגג דיבוק עב עד שנראית חי"ת ממש בודאי לא נשתנית שם ח' לה"א ע"י הסופרים. שוב מצאתי בעזה"י בביאור הגאון מהר"ם בנעט על המרדכי שגם הוא כתב כן בדעת המרדכי וגם התשב"ץ סובר כן והובא בב"י בא"ע בסי' קכ"ו ובחידושי רע"א לקמן בסימן ל"ו עי"ש. ומ"מ צ"ע אם יש לסמוך ע"ד המרדכי להקל בזה אפי' ע"י הפרדה אחרי שהשו"ע מחמיר בזה. ואין לדחות דהשו"ע מיירי במקום דמנהג הסופרים לעשות חי"ת בלא חטוטרות דכשר בזה כמ"ש המ"א לקמן בסימן ל"ו והסכימו לזה האחרונים ולכן מחמיר שם ג"כ באהע"ז בענין גט דשם אין מנהג לעשות ח' ע"י חטוטרות וא"כ אין היכר בין ה"א לחי"ת ולכך פסול דז"א דהרי השו"ע מחמיר אפילו בקו"ף שע"י נגיעת הרגל להגג אינו משתנה מצורתו כלל וכ"ש בזה ובמקום הדחק ואין תקנה במחיקת האות כגון שכתב שם הקודש אח"ז ובידוע שנעשה נגיעה דקה זה אחר שנגמר האות בהכשר אפשר דיש לצרף לזה דעת הסמ"ק [המובא בטור בדין נפלה טיפת דיו ע"ש] דסובר להקל בזה ע"י גרירה וצ"ע:

יגרור הרגל - עיין במ"ב במ"ש כולו וכו' וה"מ שנעשה הנגיעה בעת הכתיבה אבל אם נעשה לאחר הכתיבה אין דין הה"א והקו"ף שוה דבה"א צריך למחוק כל הרגל דאם ישתייר כ"ש עדיין שם ה"א הראשונה עליו להרא"ש כדאיתא בסט"ז משא"כ בהקו"ף די שיבטלנו מצורת אות. ודע עוד דמ"ש הפמ"ג בסימן ל"ו בא"א אות א' עוד עצה אחרת דהיינו שיגרור קצת מהגג עד שהרגל יהיה חוץ לגג ועי"ז יתבטל צורתו ואח"כ ימשוך גג הקו"ף למעלה מהרגל דהיינו שיעשה מעט הפרש ושפיר דמי כל שאין בזה משום שלא כסדרן עכ"ד הוא מיירי בנעשה הנגיעה אח"כ דאל"ה נעשה הרגל בפסול וצריך לגוררו:

נגע רגל האל"ף וכו' - דע דאין חילוק בין אם נגע בעת הכתיבה או לאח"כ דומיא דנפלה טיפת דיו בסי"ז רק דאם נגע בעת הכתיבה צריך למחוק הרגל כולו ואם נגע אחר שהשלים האות כראוי אין צריך למחוק כל הרגל רק שיבטלנו מצורת אות דומיא דמה שכתב הלבוש והביאו המ"א סוף ס"ק כ"ה עי"ש:

או פני האל"ף וכו' - עיין במ"א דדוקא אם נדבק עצם היו"ד להאל"ף משא"כ אם רק נגע עוקצה השמאלית של היו"ד להאל"ף כשר דהא אפילו בלא הקוצה מיקרי יו"ד פי' דאף דע"י הנגיעה נחשב כאלו אין לו קוץ להיו"ד הא אין מעכב בזה לענין תיקון וכ' ע"ז הפמ"ג ועכ"פ גרירה בעי ודי וא"צ למחוק כל היו"ד:

יגרור כל מה שנעשה בפסול וכו' - עי' במ"א שכתב היינו כל מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה. ועיין בפמ"ג שביאר דבריו לענין יו"ד העליון דאם נגע יו"ד העליון באל"ף והשלים האות אחר כך דצריך לגרור כל האל"ף ולא מהני בזה גרירת היו"ד ודקדק המ"א זה ממילת כל הכתוב בש"ע ומאד יפלא להוציא דבר חדש כזה מדקדוק קל כזה ועוד דעיקר דינו פירכא דהלא בב"י כתב וז"ל ואם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בפני הגג שבתחתיו כתב האגור כולן פסולין ואין תקנה במחיקה או בגרידה [כצ"ל וכן איתא בדרכי משה הארוך] שנקרא חק תוכות ומיהו בגרידה מה שנעשה בפיסול סגי כמו שכתבתי בסמוך גבי רגל ה"א וקו"ף שנוגעין למעלה עכ"ל ומוכח מפשטא דלישנא דומיהו דאתרווייהו קאי וסגי בגרירת היו"ד והרגל ודומיא דרגל ה"א וקו"ף וכן מוכח ג"כ מלשונו יותר בסימן ל"ו וז"ל שם כתב האגור דאם היה היו"ד שלמעלה על האל"ף נוגעת וכו' וכן כתב בשם ר"י אכסנדרני וכתב עוד שם אם הדביקן שנפסלו אין די להם במחיקת דבק דהוי כחק תוכות אלא צריך לגרור כל היו"ד שנדבקה ולתקנה לכתחלה והועתק זה ג"כ בד"מ הארוך הרי דאף בדביקת היו"ד העליון די בגרירת היו"ד. וכן ממה שסיים שם בב"י בסי' ל"ו זה הדין גופא בגרירת היו"ד בנדבק יו"ד השי"ן והעיי"ן וכו' מוכח ג"כ כמו שכתבנו דלהפמ"ג צריך בזה ג"כ גרירת כל האות כמו בנדבק יו"ד שעל האל"ף. ואין לומר דמיירי הב"י בכל זה שנדבק אחר שהשלים האות כראוי דא"כ למה צריך למחוק כל היו"ד די שיגרור מקצתו עד שיבטלנו להאל"ף מצרת אות וכנ"ל וכן בנגע היודי"ן בשאר אותיות וגם בלבוש כתב בהדיא דדין היו"ד העליון והתחתון שוה כמו שהביא הפמ"ג בעצמו [אם לא שנדחה גם דברי הפמ"ג ונאמר דהב"י והד"מ וגם הלבוש מיירי שכתב מתחלה את עצם האות ואח"כ היו"ד שלמעלה ובעת השלמתו נדבק בהקו העקום של האל"ף] ולולי דברי הפמ"ג היה נלענ"ד דהמ"א קאי על רגל התחתון של האל"ף ובא לבאר כונת השו"ע במה שכתב כל דהיינו שיגרור כל הרגל כיון שנכתב זה בכתיבה אחת אחר עשיית הנגיעה ולא סגי שיגרור מקצתו עד שיבטלנו להאל"ף מצורת אות וה"ה בנדבק יו"ד העליון אבל עכ"פ די בגרירת כל היו"ד ואין צריך לגרור מה שנכתב אח"כ כיון שנכתב בשני כתיבות ולא חשש המ"א לבאר זה דכבר ביאר זה המחבר בתחילת הסעיף [ובפרט מה שכתב הפמ"ג בדיני צורת האותיות באות א' שהט"ז בא"ע סימן קכ"ה סובר ג"כ כהמ"א דיש חילוק בנדבק יו"ד העליון ליו"ד התחתון דהיינו רגל האל"ף וכונתו להט"ז שם בסק"י שחולק על הב"י והרמ"א בדין נפילת דיו והשלים האות ע"י כתיבה וסובר דכל אות ע"י כתיבה בעינן ולא שיעשה ממילא ומזה דייק הפמ"ג דה"ה דצריך להט"ז להחמיר גם בדין זה לענ"ד אין זה ראיה כלל דשם טעמו הוא דבעינן כל האות ע"י כתיבה ולא שיעשה ממילא משא"כ בזה דלא נעשה ממילא אפשר דדמי זה לאם היה כותב הגג והרגל ואח"כ היה כותב היו"ד ולא דמי לדלי"ת במקום רי"ש דצריך לגרור כולו דשם עשה הכל בכתיבה אחת וכמו שכתב הט"ז בס"ק י"ז משא"כ בענינינו לכאורה שתי כתיבות הם] גם בספר לדוד אמת להבעל ברכי יוסף אין מחלק בנדבק יו"ד העליון לתחתון אמנם אח"כ ראיתי עוד באיזה אחרונים שאחר הפמ"ג שנראה מדעתם ג"כ כהפמ"ג דדעת המ"א לחלק בין נדבק יו"ד העליון לתחתון ע"כ בודאי לכתחילה צריך להחמיר ולגרור כל מה שנעשה בפסול אחר שעשה הנגיעה דהיינו אפילו רגל התחתון של האל"ף וכה"ג בשאר האותיות דקחשיב פה בהג"ה ובדיעבד יש לעיין אם יש להחמיר בזה אחרי דמסתימת ל' הב"י והד"מ בסי' ל"ו והלבוש לא משמע כן וכנ"ל. ואח"כ מצאתי בחידושי רע"א שרמז לעיין בתשובת מהר"י הלוי אחיו של הט"ז ועיינתי שם ומצאתי שגם הוא פשיטא ליה דבנגיעת יודי"ן שעל האלפי"ן א"צ לגרור רגל התחתון שתחת הקו ועי"ש מה שכתב לענין יו"ד העליון אך לענין קו העקום (דהיינו מה שקורא בשו"ע גג האל"ף) סבירא ליה שם דצריך לגוררו דמיקרי שנעשה בפסול ע"י הדיבוק שנתדבק להיו"ד עי"ש אם לא היכא דכתב מתחלה את הקו העקום ורגל התחתון ואח"כ השלים ליו"ד שע"ג ונתדבק בו דאז לכו"ע אין צריך לגרור רק היו"ד דהרי הקו נכתב בכשרות. נחזור לענינינו דלכתחלה נכון לחוש להחמיר לגרור אפילו רגל התחתון ובדיעבד אם לא גרר רגל התחתון נראה דאין להחמיר ולענין קו העקום יש לעיין דלכאורה מסתימת לשון הב"י והד"מ והלבוש הנ"ל משמע דהיו"ד צריך למחוק ולא הקו וצ"ע למעשה:

סעיף יט

בתחלת וכו' - עיין במ"ב במה שכתב דנכון שיאמר וכל אזכרות שבו כן כתב הט"ז ביו"ד רע"ד ס"א הביאו הפמ"ג בפה וכתב דלכתחלה גם הט"ז מודה דצריך בכל פעם לקדש אזכרה אף דקידש בתחלת הכתיבה ולא מועיל זה אלא לענין דיעבד. ולפלא שלא הביא דהל"ח בהלכות ס"ת פליג וסובר דאפילו דיעבד לא מהני ועיין בברכי יוסף ביו"ד רע"ד שמחמיר בזה. ועכ"פ נ"ל דאם יש לו ספק באיזה שם אי קידש או לא ויודע שבתחלת הכתיבה אמר וכל אזכרות שבו דיש להקל עיין בפמ"ג שמסתפק על הקידוש אי היא דאורייתא או דרבנן ואפילו לדעת הדבר שמואל הובא שם בברכי יוסף דס"ל דמה שצריך לקדש האזכרות לשמן הוא דאורייתא עכ"פ יש לצרף דעת הט"ז לזה ולהקל בזה כן נלענ"ד:

סעיף כ

או יתר אות אחת - ואם אות היתר לא היה מחובר לשום תיבה רק שעמד בין תיבה לתיבה או בין השיטין אם נפסל התפילין משום זה עיין בנו"ב חיו"ד ח"א בסי' ע"ד שמקיל בזה והשער אפרים בשער ה' בפ"ש חולק עליו ומסכים עם רש"ל שמחמיר בזה:

סעיף כג

אין לו תקנה - עיין במ"ב דאל"ה יגרוד וכו' ר"ל דמתחלה יגרוד ואח"כ יכתוב מה שחסר ממנו ולהלן דאל"ה צ"ע כיון דבעת הכתיבה לא נכתב כסדרן: