פרק כז · חלק א

יקום האדם ויתעורר הבוחר בדרכי הבורא ויראה מ"ש הרב בעל עוללות אפרים, ויקנה בדרכיו מוסר טוב לנפשו, וז"ל: הזכיר הנביא שלשה פעמים 'הוי'. א' הוי מושכי העון בחבלי השוא. ב' הוי חכמים בעיניהם. ג' גבורים לשתות יין. לפי שמצד שלש סבות אשר על פיהם יהיה כל חטאת וכל עון. סבה א' היא מצד קלות החטא בעיני האדם. כי כמה עבירות מצינו שבני אדם בעקביהם דשים ועוברים עליהם בכל יום, כרכילות ולשון הרע ושבועת שוא, ושחוק וקלות ראש וכאלה רבות, והן ראשי עבירות. ולסבת קלותם בעיני ההמון, ע"כ פתאים עברו ונענשו, ושונין עד שנעשה אצלם כהיתר גמור. ונראה שלזה כוונו ז"ל, שיצר הרע יהיה לעתיד בעיני הרשעים כחוט השערה, יראה כל חטא קטן, ולהיותו קטן, זה החלו עובר ושונה ומשלש עד שעושה חבילות חבילות של עבירות, עד שיעשה חוט זה כעבותות העגלה, וכארז"ל יצה"ר דומה תחלה לחוט של עכביש, ואח"כ כעבותות העגלה, ובהפך זה בעיני הצדיק כל העבירות שוות, כקטן כגדול, כלם דומים בעיניו כהר גבוה, וחדל לעשות מסבה זו. ובדרך זו אמרו ז"ל, כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. הסבה השנית היא להיות כל אדם חכם בעיניו, ודרך ישר בעיניו, וכל אחד מראה מ"ט פנים טהור על השרץ שבידו, המטהר והמדמע קודש בחול וחול בקודש, ובסיבת היותו חכם בעיניו, אינו שומע בקול מוסרו לעולם, ואינו בא לידי חרטה ותשובה לעולם, וסיבה זו גלויה וידועה, והיא ברבת בני עמנו. הסבה הג' היא להיות האדם שטוף בתאווה וחמדת הבלי העולם, הן באכילה ושתיה ומלבוש ועושר ונכסים וכבוד וזולתם. אלו הם המכים את האדם בסנוירים, באופן שטח מראות עיניהם, מראות מה תהא באחריתו, בחושבו כי לעולם חוסן. על שלש סיבות אלו בא כל יצור לכלכל משפט זה, שנא' ויגבה ה' צבאות במשפט, וסמיך ליה שלשה 'הוי' שהזכרנו. נגד הראשון סבת קלות החטא, זהו שאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבותות העגלה חטאה. ומפסוק זה למדו ז"ל שהיצר הרע דומה לחוט, ועל הדרך שנתבאר. נגד השני סבת היותו חכם בעיניו, זה שנאמר הוי חכמים בעיניהם. נגד השלישי סבת היותו שטוף בתאוה, זהו שאמר הוי גבורים לשתות יין. המשיל כל החמדות למשתה היין המבלבל דעתו ושכלו של אדם. וכן אמר שלמה ע"ה, למי אוי למי אבוי למי מדנים למאחרים על היין. היינו בשביל התענוגים ההם, הוא מאחר המוקדם ומקדים המאוחר. ע"ד אומרם חז"ל, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, וכאלה רבות בעניני אלהיים הראויות להקדים בזמן ובמעלה, והוא מאחר ומקדים טעימת מתיקת הבלי העולם אשר להם החיך יאמר לי לי עכ"ל.

עוד כתב על פסוק (כי המצוה הזאת) אשר אנכי מצוך היום (לא נפלאת) וכו'. נראה לי שבא להורות שיש ארבע סיבות המונעים את האדם מדרכי התשובה. סבה ראשונה היא מי שעונותיו נפלאים ממנו, ואינו יודע במה שחטא, בודאי שלא יבקש לעולם רפואה למכתו, לא חלי ולא מרגיש, כמו שנתפאר דוד ע"ה לאמר כי פשעי אני אדע. סבה ב' היא בהיפוך זה, שמקצתם מתיאשים מן התשובה בראותם כי עונותם רבו ראשם וגדלו עד לשמים. סבה ג' היא מצויה ברוב בני עמנו, הם השטופים בתאוות העוה"ז, ומרחיקין זמן התשובה מיום אל יום עד אשר ימצא עת פנוי, ולעולם לא יהיה פנוי, ונמצא כל ימיו בעבירה. סבה ד' היא מצויה בסוחרים ותגרים, הדוחין ג"כ התשובה עד מכרם הסחורה כפי חפצם, ונמצא עסק אחד גורר לו ולחבירו עד שימות בחטאו. וזהו כנגד סבה ראשונה אמר לא נפלאת היא. לא תמצא התשובה במי שמעשיו נפלאים ממנו. כנגד השניה אמר ולא רחוקה היא. לא תמצא התשובה במי שמרחיקים עצמן בזמן, לאמר ליצרו הטוב לך ושוב ומחר אעשה כדבר המלך. וכן אמר שלמה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. כנגד השלישית אמר לא בשמים היא. לא תמצא דרך התשובה במתייאשין ממנה מצד שעונותיהם גדלו עד לשמים. כנגד הד' אמר ולא מעבר לים היא. לא תמצא התשובה בסוחרים לים כאמור. או יאמר ולא מעבר לים היא, על דרך ארז"ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם לעולם הבא, לכך אמר ולא מעבר לים היא. כי המליץ הבדרשי ז"ל המשיל עה"ז לים זועף, נמצא שעה"ב היא מעבר לים, זש"ה 'לא מעבר לים', כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם. והוא זירוז גדול לאדם שישוב אל ה' בבחרותו, כי לא תדע מה ילד יום עכ"ל.

ונראה לי עוד ששה סיבות המרשלות לאדם מדרך תשובה, ולכל אחד ואחד סתירתה בצדה. והנם רמוזות בפסוקים שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וכו'. סבה ראשונה המונעות לחוטא לשוב, באומרו שאע"פ שישוב, מעולם אינו יכול לחזור למעלתו הראשונה כמקודם החטא, שהייתי בכינוי 'ישראל' המורה על המעלה והצדקות כי אם בשם 'יעקב' המורה על השפלות והחטא, דכשלא הגונין מתכנים בשם יעקב כנודע, ולשלול זה אמר הנביא שובה ישראל. כלומר שובה בתשובה, ותזכה לשם ישראל כמקודם החטא. סבה ב' מתרשל אדם מעשות תשובה באומרו אע"פ שאזכה לעה"ב, איני יכול לזכות למעלה זו, שהיא לעמוד עם הצדיקים העומדים לפני השכינה. מדרגה גדולה מן המלאכים, שהמלאכים מבחוץ והם מבפנים נגד השכינה, מדרגה העליונה. והמלאכים שואלים לצדיקים מה פעל אל, מה הלכה חידש היום, לכן לשלול זה אמר עד ה' אלהיך. ר"ל עם התשובה תשוב לעמוד עד ה' אלהיך, עד ועד בכלל, קרוב לו באופן שאתה מבפנים והמלאכים מבחוץ, כדאיתא במדרש פ' דברים (ד' רפ"ו ע"ד). סבה ג' מתרשל אדם מעשות התשובה בהיות מכיר בטבעו שאינו יכול לסבול תענית וסיגופים. לשלול זה אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. כלומר בדברים בלבד תוכלו לשוב עד ה', בוידוי דברים כארז"ל. סבה ד' מתרשל לפעמים לשוב, משום שמתבייש לעמוד בפני איזה חכם לשאול ממנו דרכי התשובה. לשלול זה אמר ושובו אל ה'. ירצה די שתשובו אל ה' ביניכם לבין עצמיכם, בלי שתצטרכו לשאול משום אדם, כי אין לבעל תשובה כ"א עזיבת החטא ושלא ישוב בו לעולם ווידוי דברים. ודבר זה אין צריך לימוד מאחרים. סבה ה' לפעמים מתרשל החוטא לשוב, באומרו מכיר אני בעצמי שעשיתי חבילות חבילות חבילות של עבירות, ואימתי יכול אני לעשות כנגדם חבילות חבילות של מצות. לשלול זה אמר אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. מלמד שיאמרו לפניו ית' שיכפר כל עון, וקח אותם לטוב כאלו הם מצות, שיהפך העבירות למצות, יען שמצטערים מאד בעזיבת הרגל העבירות שבידם, ובזה נמצא דמיד בשובם נמצאים בידם חבילות של מצות מן העבירות שיתהפכו לזכיות. סבה ו' מתרשל בחושבו שכדי לעלות למדרגה שהעבירות יתהפכו לו לזכיות, צריך להרבות בקרבנות, ובזמן שאין קרבן יצטרך בהוצאות רבות במקום קרבנות, כגון לפזר מעותיו לצדקה, ובחושבו כך בא למנוע. לשלול זה אמר ונשלמה פרים שתפינו. כלומר שיח השפתים, ללמוד במעשה הקרבנות, יחשב כהקרבת כל הקרבנות, כארז"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וכו'.

והנני כותב כאן מ"ש בספר אבן בוחן, וישא משלו על עוזבי ה'. העולם קרקע שוה, ובקצהו בור עמוק, גוב אריות אין מים בו, זולתי נחשים וצפעונים אשר אין להם לחש, רבים יהמו כדובים ככפיר ותנין. ואדם הסכל הולך סביב לו. עודנו מסתכל בתוכו צוחק ונופל. ובחמלת השם עליו אולי ישוב וניחם, הקרה לפניו מדי נפלו שורש עשבים צומחים בכותלי הבור, ונאחז בסבך השורש לבל ירד מטה פן יבלע, ובין כך ובין כך נשא עיניו וראה חור קטן ובו הלך דבש, ושלח ידו להתפרנס ממנו תמיד, ידו האחת מחזקת בשורש ובשניה ירדה הדבש להשיב אל פיו, ועודינו פעם אוכל ופעם חדל, והנה שתי חולדות, אחת לבנה ואחת שחורה, אוכלות תמיד שורש העשב, ואותו הפתי לפתותו הדבש שמצא, לא ירגיש לזה אפילו חולדות אוכלות אותו, והוא לא ידע עד יעקר העשב מעיקרו ויפול פתאום לארעית גובא, ינותח לנתחים בתוך לבאים ואכלוהו ויאכלוהו ואין אומר השב. חסר תבונות נחרש ואאלפך חכמה, הנמשל בזה המשל המופלא, העשוי לרמז אחרית נבלים לבד. ובהפך הדין תהפך לשומרי דרך השם. אולם שהעולם קרקע שוה, כן היא באמת לעיני החוטאים, ברצפת בהט ושש, אין בו תלוליות וגומות, ובקצהו בקצה החיים, סוף של האדם, קבר פתוח שוחה עמוקה בתחתית מלאכי חבלה, יהמו כגורי אריות יכספו לטרוף נפש, רשע אִוְתָה רע, ובעוד אנשים ארורים פניהם למטה ונופלים עד קרוב לקרקע הבור הזה, כי גם בחיים קרוים מתים, אלא שהם מסתבכין בסבך עץ החיים הגשמיים, והם מוצאים סביבם ממתקי הזמן, כדבש למתוק אוכלים בהשקט ובבטחה, ושוכחים מבורות אדמה אשר תחתיהם, והעולם לא נתן בלבם שייראו, פן יפלו בתוך הבור אשר שם ערוב כבד ישלטו הדובים המה בנתחיהם. עודם נואשים מתוך הסכנה, והנה שתי החולדות הלבנה והשחורה, והם היום והלילה, מדקדקות חוטי חייהם אשר יתלו בהם, אשר ינתקו בהם באחרונה ויפלו לגמרי, אהה ליום בעת שחור ורגע וזעם, עת אשר אכלו צוף דבש פרי מעלליהם, יאכלו פרי נבלה ללענה עכ"ל.

ואל יבטיחך יצרך לומר מה אעשה, שכל אשר תאוה נפשי מכל דבר רע איני יכול מלעבור לעשותה, זהו שקר ודבר כזב, מה תענה שאתה מתאוה להיות מלך, ואע"פ שאינך ממלא תאותך אינך מת, וכן אתה מתאוה לשכב עם כל אשה שעיניך רואות, ואע"פ שאינך יכול לעשות רצונך אינך מת. וכן כמה דברים שהרשע מתאוה ואינו יכול למלאות תאותו ואינו מת בשביל זה, וא"כ איך תוכל להשיב ביום הדין, לא יכולתי לנצח תאותי שהייתי מת. ומה גם שקדם הצווי עליך, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. אפילו שנוטל את נפשך. נקוט האי כללא בידך, שכל עצת היצר עליך, לבטל מצוה ולעשות דבר נגד רצונו יתברך, אע"פ שהוא בראיות חזקות וברורות המורים היתר, אל תאמן שהכל שקר וכזב, והם ראיות בנויות על קו תוהו ואבני בהו, אלא דחולשת שכלך אין מבין סתירת ראיותיו. הלא תראה בעיניך, אף כי חלוש הוא, איך כל ראיותיו שקר, שהרי צוה לך יוצרך שלא תאבה ולא תשמע דבריו בראיות ושלא בראיות, כי לא נתן ציוויו לשיעורי', א"כ החיוב מוטל עליך, לקיים כל הכתוב בספר תורת משה ובתורה שבעל פה, ואין לשמוע לשום מסית לנטות ימין ושמאל. גם הנני מודיעך דרך בלימודך, באופן שלא ימצא יצרך פתח לבטלך. שאם ימצא סדק כחודה של מחט לבטלך, ירחיק הסדק כפתחו של אולם, ואז תלכד ברשתו באופן שלא תוכל לצאת, דע כשאתה לומד, אל תבחר חדרי משכיות האדמה וחלונותיו, מהן פונות לרוח ומהן לים ומהן לפרדסים ומהן להרים וגבעות. באומרך דזכות אויר כל זה מחכים, ומאיר לעינים להבין בעומק למודך. דע כי זהו בכלל פתוי היצר, כדי שתתענג עם הראיה והרוח הנושב לקרר חמימותיך ותתגרה בך השינה בתרדמה כל היום מרוב העונג ותתבטל מלימודך. ואף שלא תישן בתחילת לימודך, תתפתה לו שתביט בשכיות הכותלים והצורות שבו כדי שתתברך יוצרך, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו אם הצייר ישראל, ואם גוי שתברך ברוך שחלק מחכמתו לב"ו, ואין כוונתו שתברך יוצרך רק לבטלך מלמודך המביא לידי מעשה, ולהכניסך ולהרגילך לשמוע לו, וכן פעמי' יתן בלבך לפנות אל עבר הים, באומרו ראית הים מאיר העינים ומחדד השכל. ופעמים לראות אל הפרדסים עד שיסיר מלמודך מכל וכל.

לכן כשתרצה ללמוד תורה, בחר לך מקום שפל קירות המקום בנין לבנים, והתקרה עצים קטנים. שעם זה אין מקום טוב שתתן עיניך כי אם על הספר שלפניך ועל כתיבת חידושך שבידך. יען שאם תחזור פניך אל קיר המקום, תדאג נפשך בראותך חורים חורים, מלאי' נמלים ובתוכם שריקות עכברים, ואם לתקרה תשא עיניך אשר תראה בית עכביש מפסיקים בין אויר הבית והתקרה, ועל ידי כך אינך מסיר עיניך מעל הספר, וכל דעתו ועינו על מה שכתוב לפניך, ואז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא, כיון שאין יד ופתח ליצרך להסיר עיניך מעל הספר, באומרך ראה זה חדש, כי אין מקום לפנות בארבע רוחות הבית, שלא תבכה ותקונן על הראיה. והנה התנא הקדוש רמז מזה באומרו, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו' עד ועל הארץ תישן. רומז שאין התורה נקנית לא בתענוג המאכל והמשתה, ולא בתענוגי המקום כי אם על הארץ תישן, והשינה בבית מושבו היא, הרי רמז שישכן בבית החצרים ושפלים יותר סמוכים לארץ. ואני הכותב מעיד אני עלי שמים וארץ, שרוב מה שחנני השם לחדש בתורה למלאכת עול הדרוש שעלי, מדי שבת בשבתו, היום ת"ל כמו שלשים שנה, היה במקומות שפלים ועל הארץ, ובתוך אנשים עניים נבונים שפלים ונמוכי הרוח, כי בודאי במקומות אלו שכינה שורה ומסייעת לאדם להבין ולחדש בתורה, הפך המבקש ללמוד בעליות הגבוהות, דבית גאים ישחק ה'. יש ענין אחר בהלומדי' במקומות השפלים ובתוך נבונים נמוכי הרוח, דכיון שהמקום שפל וכן העומדים אצלו, לבו שפל עליו ונכנע יצרו, ויוסר עם זה המסך המבדיל בינו לבין קונו על ידי רום לבבו, ושכינה שריא עליו, כדכתיב ואת דכא ושפל רוח. (אני עם דכא כארז"ל). וכיון דשכינה שריא עליו, היא מדריכתו בדרך ההשכלה, בכל אשר ילמוד יצליח. ודע באמת שיותר יוכל האדם ללמד ולהרבות בתורה עם אנשים ת"ח נמוכי הרוח, אעפ"י שאינם יודעים כל כך, ממה שיכול ללמד עם חכמים מחוכמים המחזיקים עצמם גדולים אין כמותם בעולם מרוב עומק שכלם ומתגאים על זה. לפי שכל עת שיאמר בפניהם מחידוש שך הלכה פסוקה, מרוב גאותם אין מחזיקים לו טובה, ודוחים דבריו בשתי ידים, וכראות זה כך, מת לבו בקרבו מרוב דאגתו, ובזה אינו משתדל עוד לחדש, באומרו שאין בשכלו להשיב עוד, ומאמת בלבו כי לא נברא ללמוד תורה, ד'טפש' גזר עליו, וא"כ מה לו ולצרה, לטרוח להבל ולבהלו ופורש עצמו למלאכה, לבקש פרנסתו דלזה נברא, אוי להם ואוי לנפשם לגורמים כך, לא כן הלומד תורה בין עניים בעלי תורה ונמוכי הרוח, ואע"פ שאין חכמים כל כך, דכל חידוש שאומר לפניהם גדול בעיניהם ומחבבים אותו, ומגדילים החדוש כאלו היום ניתן מסיני, ובראות זה כך נכנס שמחה בלבו ומתלהב לחדש עוד ולהבין, ולא פסיק גירסא מפומי', עד שמתגדל בתורה, ובאמת אז מחדש חדושים נפלאים, ויתמהו השומעים ומברכים ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. וכל זה גרם על שקבע תלמודו עם חכמים עניים ונמוכי רוח, צאו וראו שכך הוא, ולמפורסם אין צריך ראיה.

עוד לך כלל גדול, שלא ימצא יצרך פתח לשלוט בך בלכתך בלבדך בשוק, ואתה רואה נשים באות לקראתך, שים עיניך לארץ עד יעבורו, ואל תסתכל בהן, תדע שהראיה פתח להכניסך בהרהורים רעים, שתראה שיתגבר עליך בחוזק שתשא עיניך לראותם, ואם אין בראיה זו כלום, למה מתגבר עליך, עד שכמעט לא כל אדם יכול לעמוד בנסיון זה, כי אם מי שאהבת בוראו חקוקה בלבו, ואני כמה פעמים עשיתי תגר על הנשים היושבות בפתח החצרים לרוח היום, וכל עובר ושב מסתכל בהן בתאות יצרו, וכמה רעות נמשכות מזה כארז"ל, עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה. ואם אמר יאמר האדם, מכיר אני בעצמי שיש בידי עבירות גדולות, סוגרות דלתי התשובה, וא"כ לא עלי נאמרו הגדרים, ומה לי לראות או שלא לראות בעריות, דכאשר אבדתי אבדתי, דע שטועה אתה, שאין דבר שיעמוד בפני התשובה, וכמ"ש החסיד בעל ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י"ו. כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. בעל הבית דהיינו הקדוש ב"ה, כל מה שיאמר לך עשה מהמצות עשה, חוץ מצא מביתי, כענין אלישע אחר, אל תשמע לו אלא תכנס בתשובה, כי זה חשקו של הקדוש ברוך הוא, אלא שרוצה לנסות אותך עד כאן.

ובכוונת המאמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר וכו'. שנראה שאף שישוב אינו מתקבל, פי' הרב שני לוחות הברית ז"ל דף צ"ח ע"ב בהג"ה. שהענין שהקב"ה חפץ חסד הוא, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ע"כ הוא תובע בפה, ומקדים לבני אדם, ומבקשם שיעשו תשובה, אבל איש כזה כאלישע אחר, אינו הגון שהש"י יפציר בו להשיאו עצה טובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה. ולא שיפתח הש"י. וזהו שובו בנים שובבים, אני פותח לכם שתעשו תשובה חוץ מאחר. וק"ל עכ"ל.

ונראה לי דמאמר זה מכריז ואומר לכל חוטא אף על פי שהגדיל לחטוא שישוב אל ה', משום דקאמר שובו בנים שובבים חוץ מאלישע שידע בכבודי ומרד וכו'. טעמא שידע בכבודו ומרד, מה שאין כן איזה חוטא בעלמא שאינו אדם גדול כאלישע שידע בכבודו, ובפרט בזמנים אלו דמי יודע בכבודו, וכיון שכן ישוב אל ה' וירחמהו, כיון שלא ידע בכבודו ומרד רק בחוסר ידיעתו.

עוד נראה כוונה אחרת במאמר, שהוא שורש ללמד ממנו כח התשובה, שהדברים אלו רומז הקב"ה לאלישע אופן תשובתו ואל יתיאש מן הרחמים, וזהו שובו בנים שובבים חוץ מאלישע, כלומר חוץ מאלישע שאיני אומר שישוב, משום שידע בכבודי ומרד ויש עליו קטרוגים הרבה שאין מניחין לקבלם, משמע מכאן שרצונו ית' לשוב אלא שאין אומר לו שישוב, לטובתו שלא יקטרגו עליו, אך בעשות תשובה יש מקום לקבלו, דהיינו בחתירה שתחת כסא כבודו, דשם אין שייך קטרוג, ונכון,

ונוכל לומר שהוא גם כן ע"ד הרף ממני ואשמידם. מי מעכבו דקאמר הרף ממני, אלא שפתח למשה (פתח) שיתפלל (כארז"ל). גם בנדון זה, מה צורך לבת קול לצאת ולומר שובו בנים שובבים חוץ מאלישע. יניח הדבר בשב ואל תעשה, ואם יעשה תשובה אל יקבל אותו, דמה צורך להכריז שאינו מקבלו, אין זאת כ"א לעוררו שישוב ואל יתיאש מן הרחמים שאין לו תשובה. גם ראוי להבין אומרו שידע בכבודי ומרד, שגם ירבעם היה גדול כאלישע ומרד, ואחזו הקב"ה בבגדו וא"ל חזור בך וכו'., יש לומר דידע בכבודו דקאמר, הוא שראה מעלת מט"ט עד שטעה בשתי רשויות, ומגדולת העבד גדולת האדון נודעת, ולכן אלישע שנכנס בפרדס וראה גדולת מט"ט, עליו שייך לומר ידע בכבודי וק"ל, באופן שאין דבר שיעמוד בפני התשובה, וא"כ איך יוכל האדם לומר מכיר אני ברבוי עונותי ואין לי תשובה, ואעשה מה שלבי חפץ. לא זו היא הדרך, ולא זו היא העיר. אלא אעפ"י שהרבה להאשים, יותר מעלה קונה עם התשובה, כיון שהורגל בעבירות ועכ"ז שב אל ה', דקשה עליו כמות לשוב, עד שכמעט יכול למות כארז"ל. מה שאין כן מי שלא הרבה לחטוא.

עוד אלמדך דרך בעשותך איזה מצוה, שלא ימצא יצרך מקום לעכבך ולמונעך ממנה, והוא בבא המצוה לידך, מיד קום רוץ לעשותה בלי שתחשוב עליה כלל, שאם תתעכב רגע לחשוב בה, יש לו מקום לבלבלך במחשבות ועצות רעות, משא"כ כשמיד בבואה רצת אליה שוב אינו יכול כיון שאחז צדיק דרכו והתחיל במצוה. גם בבקר כשתעור משנתך מיד שתפתח עיניך השלך הכסתות מעליך וקום על רגלך ואל תחשוב אפי' רגע בענין קומתך, דזהו פתחו של יצר להתחיל לפתותך שלא תסכים לתפלה, גם לזרז אדם בעצמו לקום מיד על מטתו להשכים לבית הכנסת. ישים נגד עיניו שאם יאמרו לו שנפל אש בבית מיד יקום לברוח פן ישרף, ואע"פ שהוא חורף גדול וכבדות השינה עליו וגשם ומטר, לא יחוש על כל זה כדי להציל עצמו משריפה, ואע"פ שלא היה נשרף רק הגוף ולא הנשמה, כל שכן וקל וחומר שלא יתרשל לקום לעבודת בוראו להציל נפשו וגופו משריפת גהינם אשר אשו לא תכבה. ולא יחוש לא לצינה ולעריבות השינה ולא לשום דבר. וכן אם תשכב על מטתך ויבא עליך רוצח וחרבו שלופה בידו, מיד תקום לברוח בלי מתון לחשוב מה זה ועל מה זה. שים נגד עיניך שאם לא תקום להשכים לתפלה, חרבו של מלאך המות עליך בלי מקום לברוח להנצל ממנה כחרבו של בשר ודם, שעל ידי בריחה יכול אדם להציל עצמו ממנו. גם שים נגד עיניך שאם לך דבר מלך ושלטון שתשכים לפתחו, שרוצה לצוות לך דבר, בודאי שלא תישן כל הלילה עד הבוקר כדי שלא תכביד עליך השינה בבקר ולהשכים לפתחו כדי שלא לבטל דבריו. כל שכן וקל וחומר לקום באשמורת להשכים להקביל פני שכינה ולקבל שכר לעוה"ב. ולא בלבד בעבור דבר מלך אתה משכים מיראת המלכות כראוי, אלא אפילו בעבור איזה דבר ריוח שיש לך, שאם יעבור השעה תפסיד, אתה משכים בלי איחור כלל ואינך חושש לא לצינה ולא לשינה, וגם אין מעכב לך גשם ומטר ושטף מים רבים. וכיון שכן לא תהיה כהנית כפונדקית, לקום באשמורת להתפלל לבוראך הזן ומפרנס אותך.

ילמד אדם מאיש שיש לו תשוקה לאשה וקבע לה זמן שיבא אליה באשמורת הבוקר שאז אין בעלה אתה בבית, לא יאחר רגע וכל הלילה לא יחשה מלשאול האור הבוקר ולא ישקוט לקום בצינת החורף לצאת לחוץ לראות אם האיר פני המזרח כדי למהר הליכתו שם, ואע"פ שמסתכן בעצמו שאפשר יבא בעלה פתע פתאום ויהרגנו כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם, וגם מאבד נפשו ונותנה לחרפות, דהבא על אשת איש אין לו חלק לעולם הבא, ועם כל זה אינו משים שום דבר נגד עיניו בערך אהבת תשוקתו. כל שכן וקל וחומר דצריך לעשות כל זה על אהבתו יתברך, שימשך לו הן בעליונים ובתחתונים וחיים בעולם הזה ובעולם הבא ושכר הרבה עין לא ראתה. או איש אשר בו שבר רגל או שבר יד שנפל בלילה ונשבר, לא ישקוט מלבקש רחמים שיאור היום להשכים לפתח הרופא שיבקש לו רפואה. והנה אדם עושה כך לרפאות אבר אחד, איך לא יעשה כך להשכים רפואה לנפשו ולכל גופו, שכל אברים כלולים בו, להשכים לפני בוראו ולשאול ממנו סלח לנו אבינו כי חטאנו, שהוא רפואת הנפש, ורפאנו ה' שהיא רפואת הגוף. וכאן ודאי וגבי רפואת בשר ודם ספק. והרביתי במשלים אם שמן האחד מובן לכלם, משום ששנוי הדברים במלות שונות מושכין את הלב כנודע ומתפעלים יותר לשומעיהם, כי ברוב דברים לו יחדל פשע, כי ברוב השמיעה יחדל עצמו מלפשוע.

שמח לבי ויגל כבודי לפני בוראי, שפעם אחת הרביתי דברי מוסר ברבים ביום שבת קודש בשעת הדרש, והיה שם איש אחד שהיה מזמין לו אשת איש להלוך אצלה בליל מוצאי שבת, וכשמעו דברי המוסר ברבוי ומלות שונות, נשבע ליצרו ופירש ובליל מוצאי שבת בא להחזיק לי טובה וסיפר לי הענין והודה ולא בוש. הרי שבענין המוסר צריך לכפול הדברים המלות שונות שעל ידי כך עושים רושם, מה שאין כן בקיצור ובמהירות ובדרך העבירה.

כתה הכל בו בהלכות תשובה, כל המתענה ארבע פעמים בשנה, שלשה ימים רצופים ושלשה לילות, הקב"ה מוחל לו על כל עונותיו. ואלו הם קודם עשרה בטבת. קודם י"ז בתמוז. קודם ראש השנה. ובעשרת ימי תשובה עכ"ל.

כתב בעל קיצור של"ה ז"ל, קודם עשרה בטבת הוא היינו ה' טבת ט' טבת וי' בטבת. כי בכלם אירעו מאורעות לישראל כנזכר בתענית צדיקים. אבל מה שכתוב קודם י"ז בתמוז, נראה לי שיתחיל יום ראשון מי"ז בתמוז ויתענה י"ז י"ח י"ט, כי כל מה שהוא בין המצרים מצוה טפי. ועוד יותר טוב שלא יתחיל קודם הצום י"ז, ואולי יחלוש וח"ו יהיה מוכרח לאכול בצום של שבעה עשר. וידוע שהתענית הוא כקרבן כמו חלבו שיקריב ודמו להקב"ה, על כן צריך להיות ממש דוגמת הקרבן להתודות שהוא הדיבור, שאם לא כן זבח רשעים תועבה. ומחשבה שצריך לשמו, כי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן פסולין, שהמחשבה מפגלת הקרבן, כך צריך הבעל תשובה להיות חושב על מה הוא מתענה, ועל מה שהוא עושה תשובה, והמעשה הוא התענית שמקריב חלבו ודמו ע"כ.

ועוד אמרו רז"ל מדאמר קרא, זאת תורת העולה זאת תורת החטאת. כל העוסק בפרשת הקרבנות כאלו הקריב קרבנות, על כן מי שאינו יכול להתענות וגמר בלבו לעשות תשובה, יעסוק בקרבנות ונחשב לו כאלו הקריב קרבן. ופשיטא מי שיוכל להתענות ועוסק גם כן בקרבנות שטובים שניהם כאחד.

כתב הזוהר שבהיכל נוגה יש כתות מלאכים שמכריזין ברקיע, כל מאן דמחייב נגיפה שיהא בנזיפה עד שיעשה תשובה קמי מריה, וכד תב בתשובה קמי קוב"ה אלו מלאכים שראין ליה ואכריזו עליה שרא נזיפה מכאן והלאה צלותיה אעלת קמי קוב"ה, ועד דלא שב בתשובה נזוף הוא דסתמין ליה כל תרעי שמיא ולא סרסא ודחיין ליה לבר. על כן צריך כל אדם לפשפש במעשיו לשוב מיד על מה שעבר כדי שיתירו לו מיד משמים ולא יהא בנזיפה. גם המרגיש במה שחטא מיד עושה תשובה, והרבה קל לו לשוב מעבירה אחת דאינה צריכה תעניות וסגופים הרבה, מה שאין כן כשאין שם על לב מה שחוטא שמרבה בכל יום להוסיף על חטאתו פשע, ונכבד המשא עליו כשרוצה לשוב מכלם, כרבם כן כובד סגופיו ואינו יכול לסבול ובועט בכל. לכן לתיקון זה יחשוב אדם לשוב בכל עת ורגע, ולא תזוז מחשבה זו ממנו, ומחשבה טובה קוב"ה מצרפה למעשה, וכיון שכן בבוא לעשות תשובה בפועל, אין צורך כובד הסיגופים כל כך, כיון דקדמה לו המחשבה תמידית מקודם ונמחל קצת עם זה. ולכן בתשובה קצת בנקל מועיל, דהיינו מיעוט תעניות וסיגופים.

ובהיות שלא כל אדם מתעורר לעשות תשובה בראותו עצמו בריא אולם, רק בבוא ימי הזקנה, ורובם עד דכדוכה של מות. וכיון שנשתרשו כל חייהם בהבלי הזמן בעצת המסית סמא"ל הרשע, הוא שטן הוא יצר הרע, בעת יציאת נשמתו יפתחו שיכפר בקונו וינצל. והאיש אשר הלך אחר עצתו כל חייו, בראות עצמו בצער המיתה, מתפתה ושומע לו וכופר בחושבו שעם זה ינצל מאותו צער. לא כן המוחזק כל חייו בהקב"ה ובתורתו, בועט בעצת סמא"ל הרשע שהורגל שלא לשמוע לו, ולכן בבוא אז לפתותו אינו נוטה אזן, אדרבה מקלל ומודיע לו שהבל הוא.