חלק ראשון (קמא) · תורה ריח
חלק א
דַּע, שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁנִּגְזָר עַל הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה גְּזֵרָה, וְאַף־עַל־גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי מַזָּלֵהּ חָזֵי (מגילה ג), וּמֵחֲמַת זֶה רוֹצֶה לְהַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ, וּמִזֶּה בָּא שֶׁלִּפְעָמִים פִּתְאֹם הָאָדָם נוֹסֵעַ לְאֵיזֶה מָקוֹם רָחוֹק, זֶהוּ כְּדֵי לְהַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִזֶּה, עִם כָּל זֶה הַנֶּפֶשׁ יוֹדַעַת מִזֶּה, עַל־כֵּן בָּא לוֹ רָצוֹן לִנְסֹעַ לְשָׁם.
וְלִפְעָמִים כְּשֶׁבָּא לְשָׁם הוּא נִתְפַּרְסֵם שָׁם בְּיוֹתֵר, וְאָז יוּכַל לְהַזִּיק לוֹ מְאֹד, חַס וְשָׁלוֹם, וּמִזֶּה הָיָה הִסְתַּלְּקוּת צַדִּיק גָּדוֹל מְאֹד שֶׁפִּתְאֹם רָצָה לִנְסֹעַ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְהוּא הָיָה בְּעַצְמוֹ יוֹדֵעַ מִזֶּה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ, וְנָסַע עַל הַמְּדִינָה וְהָיָה פִּרְסוּם גָּדוֹל, וְנִסְתַּלֵּק בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, וְכֵן אֵרַע בִּזְמַנֵּנוּ בְּסָמוּךְ, הַשֵּׁם יַצִּילֵנוּ: