חלק ראשון (קמא) · תורה צא

חלק א

וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ (שמות י״ז:י״ב):

כִּי יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי אֱמוּנָה. יֵשׁ אֱמוּנָה, שֶׁהוּא רַק בַּלֵּב. וְהָעִקָּר שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת לָאָדָם אֱמוּנָה כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֵיבָרִים.

כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י, שֶׁצָּרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו בִּשְׁעַת נְטִילָה נֶגֶד הָרֹאשׁ, כְּדֵי לְקַבֵּל הַקְּדֻשָּׁה. נִמְצָא שֶׁצָּרִיךְ לָזֶה אֱמוּנָה בְּהַיָּדַיִם, לְהַאֲמִין שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁמַּגְבִּיהַּ יָדָיו כְּנֶגֶד הָרֹאשׁ מְקַבֵּל הַקְּדֻשָּׁה,

כִּי בְּלֹא אֱמוּנָה אֵינוֹ כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קי״ט:פ״ו): כָּל מִצְו‍ֹתֶיךָ אֱמוּנָה. וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה כָּזוֹ, בָּא מִן הָאֱמוּנָה אֶל הַשֵּׂכֶל, וְכָל מַה שֶּׁמַּחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה, בָּא אֶל שֵׂכֶל יוֹתֵר. כִּי הַדָּבָר שֶׁהָיָה צָרִיךְ מִתְּחִלָּה לְהַאֲמִין, עַכְשָׁו כְּשֶׁבָּא אֶל אֱמוּנָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה, מֵבִין הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן בַּשֵּׂכֶל.

וְזֶה שֶׁכָּתוּב בְּמשֶׁה:

וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה – שֶׁהָיָה לוֹ אֱמוּנָה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה, עַד שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֵיבָרִים, שֶׁאֲפִלּוּ בְּיָדָיו הָיָה הָאֱמוּנָה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה,

עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ – הַיְנוּ לְהַשֵּׂכֶל שֶׁל הַדָּבָר, וְשֶׁמֶשׁ הוּא בְּחִינַת חָכְמָה, כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ (לעיל בסימן א):