וילך · פרק ט

תָּאנָא, שִׁירָה מָשִׁיךְ בִּרְכָאן מֵעֵילָּא לְתַתָּא, עַד דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָאן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. (אמר רבי יוסי אינון ישראל למימר שירתא, שלימתא שירה דכליל כל שאר שירין הדא הוא דכתיב, (ישעיהו י״ב:ד׳) ואמרתם ביום ההוא הודו ליי' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו). אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, זְמִינִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר שִׁירָתָא, מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וּמֵעֵילָּא לְתַתָּא. וּלְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא דִּמְהֵימְנוּתָא. דִּכְתִּיב, (במדבר כ״א:י״ז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. אָז שָׁר לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אָז יָשִׁיר. וְכֵן כֻּלְּהוּ כְּהַאי גַּוְונָא. אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, מִתַּתָּא לְעֵילָּא. עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ, עֲלִי בְאֵר, כְּלוֹמַר סָק לְאַתְרִיךְ, לְאִתְאַחֲדָא בְּבַעְלִיךְ, דָּא הוּא מִתַּתָּא לְעֵילָּא.

וּלְבָתַר מֵעֵילָּא לְתַתָּא, (דהא עד השתא בגלותא אשתכחת עמנא) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, דְּאוֹלִידוּ לָהּ אַבָּא וְאִימָּא, (לעילא) כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, אִלֵּין אֲבָהָן, דְּאִקְרוּן (תהילים מ״ז:י׳) נְדִיבֵי עַמִּים. כָּרוּהָ, אֲתָר לְאִזְדַּוְּוגָא בָּהּ מַלְכָּא, בְּבִרְכָּן. וּבְמָּה הוּא זִוּוּגָא. בִּמְחוֹקֵק, דָּא יְסוֹד. בְּמִשְׁעֲנוֹתָם, דָּא נֶצַח וְהוֹד, מֵעֵילָּא לְתַתָּא. וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה, וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. הָא קִשּׁוּרָא שְׁלֵימָא, קִשּׁוּרָא דִּמְהֵימְנוּתָא, קִשּׁוּרָא קַיְּימָא דְּכֹלָּא בֵּיהּ.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר שִׁירָתָא שְׁלֵימָתָא. שִׁירָתָא דְּכָלִיל כָּל שְׁאַר שִׁירִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו. בְּהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה יְיָ' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וּכְתִיב (תהילים קכ״ו:ב׳) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. בָּרוּךְ יְיָ' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן יִמְלוֹךְ יְיָ' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.