פרק סב · חלק ב

המקלל את חברו או את עצמו או את מי שחיב בכבודו, או אפלו אם מקלל למי שחיבים בכבודו קללת חנם לו תבא, ואפלו שלא על חנם תקלל חלקתו, ואם לא תתקים קללתו ינכה זכותו, ואם תתקים דם יחשב לאיש ההוא וענוש יענש, על אשר גרם רעה מלבד ענשו על דעבר אמימרא דרחמנא. ובפרט המנדה את חברו או קורא אותו ארור שבו נדוי או מחרם ונכנס בסוג המנדה למי שאינו חיב נדוי שהמנדה בנדוי, חס ושלום:

המדבר לאביו או לאמו בקשיות ובעזות ובדרך בזיון ובכעס, נכנס בגדר ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז טז). וכן המדבר ליתום ואלמנה בקשי עובר משום כל אלמנה ויתום לא תענון (שמות כב כא). וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת יא א) תחת ישמעאל ולא תחת יתומים ואלמנות. ואפלו הרב המלמד תורה ליתומים צריך לרחם עליהם ולנהלם וליסרם בנחת וברחמים:

המכנה שם רע לחברו אף על גב דדש בה והמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (ב"מ נח ב):

לא תענה על ריב (שמות כג ב). שהעונה הוא מחזיק במחלקת וגורם לו שיהא פרה ורבה עד שהשלהבת עולה. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין פט א) תולה ארץ על בלימה (איוב כו ז) על מי שבולם פיו בשעת מריבה. ואם יענה, יהי במענה רך משיב חמה:

הנותן עצה שאינה הוגנת לחברו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד), ובוחן לבות ה' על כן נאמר (שם) ויראת מאלקיך:

הגונב דעת חברו, שמשתדל על ידי דברים הנדברים לידע סתרי חברו, עובר משום לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), כמו שכתבנו במקומו משם הלק"ט (הלכות קטנות ח"א סימן רטו), ואפלו דעת הגוי אסור. וזה מתר לאב ולרב ולדין לגנב את הלב כדי להדריך בדרך הישר וכדי להוציא דין אמת לאמתו:

הזהירה תורה שלא יטעים אדם טענותיו לדין, וגם הדין לא ישמע דברי בעל דין עד שיבוא בעל דין חברו. וגם אזהרה לדין שלא יהא רך לזה וקשה לזה ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול אלא שניהם יהיו שוים כשעומדים לפניו (סנהדרין ז ח):

הנודר כאלו בנה במה ונקרא חוטא (נדרים כב, א). דכתיב (דברים כג כג) וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא. ויש מקומות שנוהגים שהרוצה לילך ולשכן כבוד בארץ ישראל נודר לילך לארץ ישראל, ולא טוב זה המנהג להקדים עברה למצוה, אלא ילך לו בלי לנדר:

אסור להזכיר שם עבודה זרה כמו שקורין לה העכו"ם אלא צריך לכנות לה שם של גנאי. והמדבר עם העכו"ם נכשל בזה אם מזכיר להם ימי אידם שנקראים על שם הבליהם. והטוב הוא כשרוצה להזכיר זמן יזכיר החדש:

אסור לנחש, דהינו כמו שנוהגים עמי הארץ שכשנופל פתו או כשהוא מגהק, שקורין "סאנגרוטו" (ובלשון אשכנז: העשצען), אומר מזכירים אותי. וכשיש ניצוץ אצל פתילת הנר אומרים יבוא אורח. וכשיש כמו אגרת בראש הנר אומרין יבוא אגרת. כל האומר כן ומאמין בדעתו שהוא כן עובר על לא תנחשו (ויקרא יט כו). וכן האומר לא טוב להלוות או לתן בהקפה בתחלת השבוע או בתחלת היום, עובר על לא תעוננו. השואל למכשפים ולמנחשים שיגידו לו עתידות עובר על תמים תהיה עם ה' אלקיך (דברים יח יג) (עי' פסחין קיג, ב):

אסור להטות את הדין, שנאמר (ויקרא יט לה) לא תעשו עול במשפט. וזה אינו שיך דוקא לדין, אלא לכל אדם עם אשתו ובניו ומשרתיו וכל הסרים למשמעתו, שאם יש להם טענה מספקת אמתית על שלא עשו רצונו כרצונו אין ראוי לכעס עליהם ולחרפם ולגדפם כמנהג הרבה כעסנים. וכתיב (איוב לא יג) אם אמאס משפט עבדי ואמתי ברבם עמדי ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקד מה אשיבנו:

אסור לתבע חוב ממי שיודע בו שאין לו מה לפרע, ואפלו לעבר לפניו אסור שמא יחשב שבא לתבעו ויפחד:

אסור לתן רבית דברים, כגון להקדים שלום למי שלוה ממנו אם לא היה רגיל בכך קדם לכן, או לתן לו דברי חנות בשעה שפורעו, גם בזה יש לזהר רק יאמר לו תזכה למצוות, שגם חברו יחזר לברכו כמנהג:

אסור לדבר בבית הכנסת ובפרט בשעת התפלה ובשעה שקורין בספר תורה. וכן אסור לדבר כששומע קדוש והבדלה ומגלה וחזרת העמידה וכל ברכות שיוצא בהם על ידי שמיעה, ובין גאלה לתפלה ובין ברכת המוציא לאכילה קדם שיטעם ובין נטילה לאכילה, ובין מים אחרונים לברכת המזון. ואסור לדבר בין תפלין של יד לשל ראש ואפלו לענות קדיש וקדשה:

אסור לדבר עם הנשים ובפרט דברי שחוק והתול וקלות ראש שהם מרגילין את האדם לערוה, ואפלו לשאל שלום לאשה על ידי בעלה אסור דאין שואלים בשלום אשה כלל, כך היא דינא דגמרא (קדושין ע, ב) ושלחן ערוך, לא מדת חסידות:

אסור לאדם שיפתח פיו לשטן, ואפלו אם חרב חדה מנחת על צוארו או שהוא שכיב מרע, ואל יתיאש מן הרחמים (ברכות י, א) וידבר טוב ויבוא טוב. וכן אסור לדבר בבית הכסא שגורם רעה לעצמו:

אסור לתן שלום לאדם רע. ואם מכרח מפני דרכי שלום, יכון שנותן שלום לשם יתברך, שנאמר (שמואל א כה ו) ואמרתם כה לחי ואתה שלום:

אסור לדבר דברי ריבות וכל שכן על ריב לא לו אם לא להציל עשוק מיד עושקו:

אסור לדבר בגאוה ובוז או בכעס. לעולם יהיו דבריו בשפל קול ולשון רכה חלק משמן, חכו ממתקים וכלו מחמדים (שיר השירים ה טז):

אסור ללמד קטגוריא על ישראל והקדוש ברוך הוא מקפיד מאד על זה כי חפץ חסד הוא ורוצה שלעולם ילמדו סנגוריא על ישראל, והדברים הנאמרים למטה עושים פרי למעלה אם לטוב ואם למוטב:

אסור לדחות את חברו בדברים לומר לו לך ושב, ומחר אתן (משלי ג כח), כשאין בלבו לתן, אלא האמת יורה דרכו:

אסור למנות את ישראל (יומא כב ב):

אסור לדבר דברי סחורה בשבת ואפלו שיחה בטלה. ובירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) אמרו שבקשי התירו שאלת שלום בשבת. ובזהר הקדוש (שמות דף סג) קרי לדברים בטלים חלול שבת. וכל דבר האסור לעשות בשבת אסור לספר שיעשו למחר. ואמירה לעכו"ם שבות (שבת קנ א):

אסור להונות ישראל בדבדים, דהינו לתן צער בדברים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ נט א) כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, ונפרע על ידי הקדיש ברוך הוא עצמו, שהפרענות יותר חזק, ובפרט אונאת אשתו ועניים מרודים שמתוך שדמעתם מצויה פרענות הונאתם קרובה, רחמנא לצלן. ורבים מעמי הארץ עושים אונאת דברים כמתלהלה היורה זקים כדי להרבות שחוק ושמחת הוללות, השם הטוב יכפר בעד:

אסור להלעיג על דברי חכמים, זכרונם לברכה, ונדון בצואה רותחת (ערובין כא ב). וכן המלעיג על עושי מצוות חשובים הם כלסטים מזין העומד באמצע הדרך ומקפח שוקיהן של המוליכים מנחה למלך שודאי בן מות הוא, על כי מונע את הרבים מלהוליך מנחה למלך, לכן לא תהא כזאת בישראל:

אסור לתן יד לפושעים. ובכלל זה האומר לרע טוב אתה, או מודה על השקר ועל העול או מעיד עדות שקר:

אסור להלל עצמו במתת שקר או אפלו במתת אמת. אסור להגיד צדקותיו ומעשיו הטובים דכתיב יהללך זר ולא פיך (משלי כז ב). ואסור לתלמיד חכם להראות העמים חכמתו להתיהר, ואפלו אם אחרים יבואו ויגידו צדקתו יצטער על זה וישפיל עצמו, רק שרי לה לצורבא מרבנן לאודועי נפשה באתר דלא ידעי לה כדי למצא מקום ללון וכדומה, אבל לא יעשה דברי תורה עטרה להתעטר בהם ולא קרדם לחפר בהם. ואסור להרים קול בתפלות ובכיות וקריאת התורה דאיכא משום יהרא, ומה גם בתפלת שמונה עשרה שאמרו (ברכות כד, ב) המשמיע קולו הרי זה מקטני אמנה, והמגביה קולו הרי זה מנביאי השקר:

החולק על רבו כחולק על השכינה (סנהדרין קי, א). המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה. המבזה תלמיד חכם בדברים חיב נדוי (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א רמב"ם ת"ת פ"ו, הי"ב). ועד היכן קרוי מבזה כגון דאמר הני רבנן (סנהדרין ק, א):

המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא (ירושלמי חגיגה פ"ב, ה"א) ואין חזקתו לשוב בתשובה שנדמה לאדם שאינו חוטא והוא חטא חמור (רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד):

יש חרם קדמונים שלא להוציא שם רע על המתים:

המגלה סוד כאלו עובד עבודה זרה. וכל שלא אמרו לו שיאמר, אף על פי שלא פרש לו שהוא סוד, הרי הוא בבל יאמר (יומא ד ב):

המגמגם בלשונו בדברי תורה ותפלות וברכות עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ כח) ואני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. וכן הקורא פסוק דרך שירה וזמרה התורה חוגרת עליו שק ואומרת לפני הקדוש ברוך הוא עשאוני בניך כזמר (סנהדרין קא, א). ואפשר דבתהלים ליכא חששא שעקרן שירות וזמירות. ודוקא לשם שמים, ולא דרך התעסקות או דרך שחוק:

אסור לדבר בדברים המביאים לידי הרהור רע וקשוי חס ושלום. והצנועים מושכים את ידיהם מלדבר אפלו דברי תורה בפרטי דיני איש ואשה, ומה גם בפני עם הארץ דאיכא למחש שיצא שכרן בהפסדן. ובפרט לשרוי בלא אשה לך לך אמרינן לינזירא סחור סחור לכרמא לא תק, רב (שבת יג, א):

השואל מחברו שיתן לו במתנה איזה כלי או חפץ עובר משום לא תחמד. ואם יתנהו לו משום כסופא על כרחו שלא בטובתו איכא נמי סרך גזל (ספר חסידים, סימן שטז):

אסור לאדם לומר לא חטאתי, ולבקש תואנות לנקות עצמו בטענות שוא ומדוחים, שהרי כתיב (ירמיה ב לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. וזה היה החלוק בין שאול לדוד, ששאול בקש לנקות עצמו בטענות ועל כן לא עלתה לו, אבל דוד תכף אמר חטאתי, והשיב לו נתן הנביא (שמואל ב יב יג) גם ה' העביר חטאתך. ואף אצל בני אדם המודה ירחם. לא כן המבקש תואנות ודחיות, הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, ונכרים דברי אמת ויחרה אף השומע, כי גדול החטא האחרון מן הראשון, כי מחשיב את חברו כאלו אוכל תבן נמשל כבהמות שאינו מבין קשט דברי אמת:

אסור להטיח דברים כלפי מעלה ולהתרעם על מדותיו יתברך כאלו חס ושלום מעביר עליו את הדין, רק יאמין כי הצור תמים פעלו:

אסור למסר דין על חברו שמזכירין לו עוונותיו והוא יענש תחלה (ר"ה טז! ב), רק לעולם יאמר שרי לה מרה לכל מאן דצערן, ובזה יהיה אהוב למעלה ונחמד למטה:

אסור לסתר דברי אביו ודברי אמו ודברי רבותיו שאומר לא כן, על זה נאמר (תהלים א ד) לא כן הרשעים. ואפלו להכריעו ולומר: יפה אמר אבי, או יפה אומר מורי ורבי, אסור. ואפלו דברי חברו אסור לסתר אי איכא למחש למחלקת ושנאה:

אסור לתן שלום לרבו או להשיב שלום לרבו, אלא לא יתן שלום כלל לקים ראוני נערים ונחבאו (איוב כט ח). או יאמר שלום עליך רבי מורי. וכן אסור לקרא לרבו או לאביו ואמו בשמם (רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ג ועי' סנהדרין ק, א):

אסור לתן בקולו בשעה שאחרים מתפללים או לומדים, שגורם לבלבל דעתם ולבטל כונתם. והמסיע לעושי מצוה נותנים לו שכר כעושי מצוה (שם עט ב):

אסור לבזות לשום אדם כדתנן (אבות ד, ג) אל תהי בז לכל אדם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (דרד ארץ רבה פ"ה) כל אדם הוי חושדו כלסטים להשמר מהם ומכבדם כרבן גמליאל. והקורא לחברו עבד או רשע (עי' קדושין כח א) או מחרף ומגדף בשאר חרופין וגדופין חיב נדוי או קנס, ואפלו לילדים קטנים לא טוב לחרף ולגדף, ובפרט אם אומר להם ארורים שבו נדוי, ואם אומר להם חמורים או איזה שם משמות בהמות וחיות טמאות, גורם שתאחז הקלפה הנקראת באותו שם בנפשו. ורבים אין נזהרים בזה וקורים חמור או כלב, וצריך להודיעם כי נפש הם חובלים. לכן יזהרו ולא ישמע על פיהם שמות טמאים. ומה מאד צריכים לזהר הדרשנים שלא לבזות את הרבים, וכשדורשים באיזה דבר שאין נזהרים בו, אפלו אם כתוב בספר ורבים מעמי הארץ עושים כך וכך, הם ישנו לדבר בלשון נקיה ויאמרו ורבים מהמון העם וכדומה לעולם ידבר אדם בלשון נקיה (פסחים ג, א ועי' ילקוט שמעוני נח רמז נה) באפן שלא יהא צד בזיון ולא ימצאו מקום להקפיד:

ולעולם ידבר אדם בלשון נקיה ולא יוציא מפיו דבר מגנה, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות שלא להזכיר לשון מגנה, דכתיב (בראשית ז ב) ומן הבהמה אשר איננה טהרה. וכבר אמרו (שהש"ר א ז) פמה דבר נש מחכים עלוהי כי נבל נבלה ידבר ואשר תבונה לו דעת שפתיו ברור מללו:

וכן לא ידבר מלתא דמשתמע לתרי אנפי פן יחשדנו שומע אל אשר לא כון. ואל יסמך שהמבין יבין אחר העיון, שהרי הזהיר התנא (אבות ב ד) ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמע מתחלתו בחשבך שסופו להשמע. וכמה פעמים יוצא מחלקת ואש להבה מאשר ידבר דבר סתום ויחשדנו שומע שכונתו לרעה, ועד שיגיד כונתו השלהבת עולה, ומי יודע אם יאמנו דבריו או לא יאמנו. לכן יזהר שיהא דעת שפתיו ברור מללו ולא ימצאו מקום לטעות בדבריו ולחשדו לרעה: וכן צריך לזהר מאד שלא יפתח פיו לשטן שלא במתכון, כגון אם אומר לא אעשה עוד דבר זה יאמר כמו שנוהגים לומר בבריאות ובחיים (בלעז: שאלו"ד אביינד"ו, ובלשון אשכנז בייא געזונד אונד לעבען). ומאד צריך לעמד על המשמר על זה, בפרט כשמדבר עם חברו, שאם תארע תקלה חס ושלום לא ימצאו מקום לתלות בדבריו כשגגה היוצא מלפני השליט. ושמעתי מחכם אחד שפעם אחת הלך איש אחד לדרך ועשה לו לויה ואחר שנפרד ההולך ממנו והלך מרחוק נזכר לצוות לו דבר אחד וקרא לו בשמו, והיה חוזר ההולך לאחוריו לכבוד התלמיד חכם לראות מה יקרא לו, והיה רוצה החכם לומר לו אל תחזר ותכף נזכר כי לא טוב לומר כן להולך לדרך ואמר לו המתן בלבד. וכל כיוצא בזה ישמע חכם ויוסף לקח. וכבר הזהירו רבותינו זכרונם לברכה (מו"ק כז, ב) כיוצא בזה שלא לומר לחולה או אבל הרוצה לקום מפני שיבה וכדומה שלא יאמר לו אל תקום, אלא יאמר לו אל תטרח שב בנחת. וזריזות מביאה לידי זהירות:

אסור לקרות או לכתב דברי תורה בלי אמירת ברכת התורה. ודברים שבכתב אסור לאמרם בעל פה (גיטין ם, ב) אם אינן רגילין בפי כל, ואפלו בתהלים יש מי שפקפק לקרות בעל פה. ויותר טוב, אם צריך לכך, שיקורא משניות וכדומה, תורה שבעל פה השגור בפיו ותורה שבכתב השגור בפי כל אפלו חוזר מאה פעמים. וכן אסור להזכיר דבר קדשה בלי נטילת ידים אם אין ידיו נקיות:

אין לגלות לעם הארץ טעמי האסורין, ואפלו אותם שהם מדרבנן, כדי שלא יבואו לזלזל בהם, שהרי אמרו (או"ח סימן קבח ס"ב) שכשעונה אמן אחר בונה ירושלים בברכת המזון יענה בלחש כדי שלא ידעו שברכת הטוב והמטיב דרבנן ויבואו לזלזל בה. וכן יש כמה דברים שאסור לאמרם בפני עם הארץ כגון הגדות וכדומה:

דברים המתרים ונהגו בהם אסור כדעת איזה מחמיר אי אתה רשאי להתירן בפניהם כל דלא נפק חרבא ותקלה:

אין משיבין על הקלקלה, והמבשר בשורה רעה עליו נאמר (משלי י יח) מוציא דבה הוא כסיל אם לא כשהוא לצרך יגיד ברמז:

לא תחנם (דברים ז ב) לא תתן להם חן (עבודה זרה כ, א). אסור לומר: מה נאה גוי זה! או לשבח מעשיהם, דכל חסד דעבדי לגרמיהו עבדי:

המוסר גוף ישראל או ממונו ביד עכו"ם אין לו חלק לעולם הבא, ומתר להצילו בנפשו אפלו בזמן הזה:

האומר לחברו אתה לא עשית עמי טובה וגם אני לא אעשה עמך, עובר משום לא תקם (ויקרא יט יח). ואם עושה עמו ואומר איני כמותך, עובר משום לא תטר (יומא כג, א):

המספר טובות ושבח חברו ואינו מברכו שלא ישלט בו עין הרע ושכן ירבה וכן יפרץ, הרי זה גורם רעה לחברו, וגם עליו יעבר כוס כאשר עשה כן יעשה לו. וטוב עין הוא יברך והמברך יברך מפי עליון ברב ברכות ושבע שמ חות:

הנה נא ערכתי רב הדברים מחלקי מצוה ומתר ואסור, ולכי תדוק תמצא עוד כהנה וכהנה. והאיש אשר הוא טהור טרם יוציא שום דבור מפיו יתן לב לברר אותו הדבור, אם הוא מחלק המצוה או המתר בלי שום נדנוד אסור ידבר, ואם לאו יסתם שתי החומות שעשה הקדוש ברוך הוא, שהם השנים והשפתים, ולא יפרץ גדרו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כי פורץ גדר ישכנו נחש (משלי כא כג) ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (קהלת י ח):

ואבי אבות הטמאה הוא השיחה בטלה, אשר ברב דברים לא יחדל פשע, כל רעותיה מובאות אחריה. ואפלו אם לא יצא שום אסור מאלו האסורין היא גופה עברה, שהרי אמרו רבותינו ז"ל הקדושים, אשר כל אשר בשם ישראל יכנה מאמין בהם ובדבריהם, והם אמרו (יומא יט ב) שהמדבר דברים בטלים, וכתיב (קהלת א יח) כל הדברים יגעים לא יוכ, לז איש לדבר. ואמרו במדרש (שמו ר יג א) על פסוק (מלאכי ב יז) הוגעתם ה' בדבריכם אמר הקדוש ברוך הוא בראתי את כל העולמות ולא היה יגיעה לפני דכתיב (ישעיה מ כח) לא ייעף ולא ייגע, במה אני יגע, במי שמדבר דברים בטלים לפני. אוי לילוד אשה שכך גורם למלך רם ונשא. ושנינו (אבות ג י) ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם. ולפי משנת חסידים, הדברים בטלים נכלל בהם אסור הלצנות, דתנן (שם שם ב) שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים. ותנן בפרק קנין תורה (שם ו, ב) אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה (תדירי, כך הוא באבות דרבי נתן) נקרא נזוף. ואמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א, ה"ז) שעון בטול תורה הוא שקול כנגד עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים:

אי לזאת אמינא ביא, ביא, אוי לנו מיום הדין שכל כך גבר אויב יצר שיש לאדם לדבר ולשמע דברי חדושים, ומה יתרון לבעל הלשון מה יתן לו מה יוסיף. ובוא וראה כמה גבר אויב עד שכאשר ישבו אחים יחדו ואין להם חדוש לדבר זה החלם לדבר הקר של היום טוב, החם של היום טוב, הגשם טוב, השלג טוב, וכדומה מהדברים הידועים לכל, לפי שיצרם מקשקש בקרבם וחרפה היא להם לישב בשתיקה, וצריך להתחיל בדברים עד שימשכו הדברים מדבר לדבר ומענין לענין. ואפלו מי שאין לו יצר לדבר מבקש מה לדבר כדי שלא יאמרו לו למה אתה שותק, והוא סכלות כי יכול להפטיר עצמו ולומר אין לי מה לדבר ואין כל חדש:

ולכן האיש הירא את ה' לא יהא חלקו מיושבי קרנות ולא ישב במושב לצים המתועדים יחד לדברים בטלים, או ילך אל חכמים ויחכם או ישב בדד בביתו לעשות מלאכתו מלאכת שמים. ואם באיזה פעם מכרח לישב בחברתם מפני דרכי שלום וכדומה יהיה כאלם לא יפתח פיו, ואף שזה גם כן רע, שהרי אמרו (כתובות ה ב) אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים שהם נכוות תחלה לאיברים, מכל מקום כי לא יוכל מלט יבחר הרע יי, במעוטו, ולבו יחיל בקרבו ויחיש מפלט לו לצאת מתוכם כאשר יוכל בשלום ובמישור על ידי אמתלאות:

ומה טוב ומה נעים אם ישתדל להפך דבריהם לדברי קדשה, כגון אם מדברים בהלכות מלכים ומלחמותם יאמר להם אם כל כך הכנה ותחבולות עושים למלחמה הקטנה, על אחת כמה וכמה יש לנו לעשות מול המלחמה הגדולה של היצר הרע, ואם כל כך מוסרים נפשם למיתה בעבור מלכם רמה ותולעה כמותם שלא יוכל לתן שכר לעושי רצונו לאחר מיתה, על אחת כמה וכמה יש לנו למסר נפשנו בעבור אבינו מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואם כל כך יגע המלך לכל חילו להשיג כבוד המדמה, על אחת כמה וכמה יש לנו לעשות להשיג הכבוד האמתי בעולם הנצחי. ויאמרו להם מה אתם סוברים כל אלו המלחמות הם בגזרת עירין והם מפלאות תמים דעים המשגיח בתחתונים ומסבב סבות ומגלגל גלגולים:

וכשמדברים בעניני סחורה יזכיר להם סחורת התורה והמצוות כי טוב סחרה: וכשמזכירים איזה דחק וצער יאמר להם ראו בני מה החטא גורם, כי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה (חולין ז, ב), ואין פרענות בא לעולם אלא בשביל ישראל (יבמו טג, א, רש"י שמות ז ג). וכשמזכירין ענין אהוב ונחמד יזכיר להם אהבת המקום. וכשמזכירין ענין יראה יזכיר להם יראת המקום. וכזאת וכזאת ישתדל להמשיך הדברים לדברים טובים ולספר להם מעשיות של דברי קבלה ושל גמרא ומדרשים ודינים וכדומה. ואם כה יעשה יהא זוכה ומזכה ושכרו יהיה מרבה. ועל כל פנים אם לא יוכל להזכיר להם מחמת איזו סבה יזכיר לעצמו כי משכיל על דבר יוכל למצא מכל דבור ודבור התעוררות לנפשו. ואם ישמע שמדברים איזה דברים רעים ואסורים יאמר להם אל נא אחי תרעו, דעו לכם שיש אסור בדבור זה ואסורו חמור. וכל אשר בכחו לעשות יעשה לאפרושי מאסורא וה' יהיה לו לעזרה:

ואליכם אישים אקרא, אחים ורעים צר לי מאד עליכם על כי חטא זה יהיה בעוכריכם ורעה נגד פניכם חס ושלום. ויותר מהמה גדול צערי על צער אבינו שבשמים כי הוא יחכה לחננו, וחטאתינו מונעים הטוב ממנו מלבד גדל קלקולנו ופגמנו. לכן שיתו לבכם ותנו כבוד לאלקיכם ותחשבו הזמן אשר אתם פנויים כגון בשבתות ובמועדים ובלילות הארכים ובפרט לילות מוצאי שבת וכדומה, יהא חשוב אליכם יותר מאבנים טובות ומרגליות, ויחרד לבבכם מלהוציא אגדות אגדות לכך, כי כשם שהמצוה תתעלה בהעשותה ברבים כל קְבל דנא העברה היא רבה ותוסיף תת כח בסטרא אחרא כשהיא ברבים, והחליפו נא רע בטוב הקבצו בבית תלמיד חכם, או יודע ספר לשמע בלמודים ויאמר קדיש על הלמוד, וזה החלוף ידמה בעיניכם כמי שעלה מבירא עמיקתא לאגרא רמא ותשיגו ארחות חיים ומעלה רמה: