שער ראשון - שער ייחוד · פרק ה
אך ההקדמות אשר יתברר מהן כי יש לעולם הזה בורא בראו מאין הן שלש הקדמות.
אחת מהנה כי הדבר אינו עושה את עצמו.
והשנית כי ההתחלות יש תכלית למספרן וכיון שיש תכלית למספרן יש להן ראשון שאין ראשון לפניו.
והשלישי כי כל מחובר מחודש.
וכאשר תתקיימנה אלה השלש הקדמות תהיה התולדה מהן למי שידע להשתמש בהן ולחברן כי יש לעולם בורא בראו מאין כמו שיתבאר ממה שאנו עתידין לבארו בע״ה.
והראיה על בירור אלו הג׳ הקדמות הוא מה שאספר.
והוא שנאמר כי כל נמצא אחר שלא היה איננו נמלט מאחד משני דברים אם שהמציא הוא את עצמו או שהמציא אותו זולתו.
וכל מה שנחשוב עליו שהוא עשה א״ע לא ימלט ג״כ מא׳ משני דברים אם שעשה א״ע קודם הויתו או אחר הויתו,
ושניהם אי אפשר כי אם נאמר שעשה א״ע אחר הויתו לא עשה כלום שלא היה צריך לעשות עצמו מפני הקדמת הויתו למעשהו א״כ לא עשה כלום.
ואם נאמר שעשה את עצמו קודם הויתו בעת ההיא היה אפס ואופס והאפס לא יהיה ממנו מעשה ולא הנחה כי האפס לא יעשה דבר ונמנע שיהיה הדבר עושה את עצמו בשום פנים,
והתבררה ההקדמה הראשונה אשר הקדמנו:
ובירור ההקדמה השנית הוא על הדרך הזה,
שכל מה שיש לו תכלה יש לו תחלה כי כבר נתברר שכל מה שאין לו תחלה אין לו תכלה מפני שא״א להגיע בדבר שאין לו תחלה אל גבול שיעמוד האדם אצלו,
ומה שנמצא לו אחרית נדע כי היה לו ראשון אין ראשון לפניו ותחלה שאין לו תחלה וכל אשר נעמוד על תכלית מההתחלות הנמצאות בעולם נדע כי היה להם ראשון אין ראשון לפניו ותחלה שאין לה תחלה. כי אין התחלות מבלי תכלית לתחלתם.
ועוד מן הידוע כי כל מה שיש לו חלק יש לו כל כי אין הכל כי אם כלל חלקיו ולא יתכן להיות חלק למה שאין לו תכלית כי גדר החלק אינו כי אם שיעור נפרד משיעור כי שיעור הקטן סופר את הגדול כאשר זכר אקליד״ס בתחלת המאמר החמישי מספר השיעור.
ואם נעלה במחשבתנו דבר שאין לו תכלית בפועל ונפריש ממנו קצתו יהיה הנשאר פחות ממה שהיה קודם מבלי ספק ואם יהיה השאר מאין תכלית יהיה דבר שאין לו תכלית גדול מדבר שאין לו תכלית והוא מה שא״א.
ואם יהיה לשאר תכלית אם נוסיף עליו החלק המופרש ממנו והוא יש לו תכלית יהיה הכל דבר שיש לו תכלית. וכבר היה בתחלת דברינו מאין תכלית. וא״כ יהיה בתכלית ומאין תכלית וזה הפך שא״א להיות ולא יתכן להפריש ממה שאין לו תכלית חלק כי כל מה שיש לו חלק יש לו תכלית מבלי ספק,
וכשנחלק ממה שיצא אל גדר ההויה בעולם מן האישים מימי נח עד ימי משה ע״ה במחשבתנו יהיה חלק מכל אישי העולם והוא מגיע עד תכלית א״כ הכל הוא מגיע אל תכלית מספר. וכיון שכל העה״ז מגיע עד תכלית צריך שיהיו תחלותיו מגיעות עד תכלית מספר והדין נותן שיהיה לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו וצריך בעבור זה להגיע התחלות בראשיתם כאשר הקדמנו:
ובירור ההקדמה השלישית שנאמר כי כל מחובר מורכב מבלי ספק מדברים יותר מאחד והדברים ההם אשר חובר מהם הם קודמים לו הקדמה טבעית וכן צריך שיהיה מחברו קודם לו הקדמה זמנית וטבעית,
והקדמון הוא שאין לו עילה ומה שאין לו עילה אין לו תחלה ומה שאין לו תחלה אין לו תכלה ומה שיש לו תחלה איננו קדמון וכל מה שאינו קדמון הוא מחודש מפני שאין בין הקדמון והמחודש אמצעי שיהיה לא קדמון ולא מחודש א״כ כל מחובר איננו קדמון ועל כל פנים הוא מחודש וכיון שנתבררה ההקדמה השלישית אשר זכרנו נתקיימו השלש הקדמות: