קדיש אחר הסיום

יש שאומרים קדיש דהוא עתיד, ויש שאומרים קדיש יהא שלמא, ובני ספרד נהגו (בשם הגרע"י, וכ"כ גם בקו' פנחס יפלל ח"ג עמ' 35) לומר קדיש על ישראל רגיל כמו שאומרים אחר הלימוד, שמעלתו גדולה ובפרט הקדיש שאחר הסיום, ובני אשכנז נוהגים לומר קדיש דהוא עתיד בסיום. ואיתא בגמ' (סוטה מט ע"א) אין העולם מתקיים אלא אסדרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא דבתר אגדתא (וכן דעת הגר"מ מאזוז זצ"ל בירוחן אור תורה תשסז עמ' תסד). והנה האבודרהם (הל' תפילה) התיחס לקדיש דרבנן על ישראל אחר הלימוד, ולא הזכיר קדיש דהוא עתיד אלא לאחר קבורת המת. והרמב"ם (סוף ספר אהבה) כ' כל עשרה מישראל שעוסקים בתורה שבע"פ ובמדרשות יאמרו קדיש דהוא עתיד, וברמב"ן (ענין החלת אבלות סעי' מח) כ' זה גבי אבלות, ומכך למדו שבסיום מסכת של תורה שטל תורה מחייהו (במובא בגמ' כתובות קיא ע"ב) אומרים דהוא עתיד. ולמעשה עי' בכנה"ג שכ' והנה מאחר שאין אנו נוהגים כהרמב"ם לומר קדיש זה אחר הלימוד, לכך אף בסיום אין לאומרו, אלא יאמרו קדיש רגיל כאחר לימוד (על ישראל) וכן משמע משער הכוונות (פירוש הקדיש) שאין הבדל בין קדיש שאחר הלימוד, לקדישים שבתפילה, וכן דעת הר' מרדכי בן שמעון זצ"ל, והגרע"י. ואף לדעות האומרים קדיש דהוא עתיד, אם יש חשש שהאומרו יטעה עדיף שיאמר על ישראל כרגילות אחר הלימוד. (שו"ת מעשה ניסים, כהן ח"ה סי' סא)