הרואה חבירו עובר עבירה גמורה

בין אם הוא עבירה ידוע לכל ישראל, או עבירה שהרבה נכשלים בה, הדין תלוי: סתם איש מישראל- איש בנוני שפעמים נכשל, ויש לתלות ששגג או שאינו יודע שהוא איסור, אפילו ששנה בעבירה זו כמה פעמים: אסור לגלות לאחרים ולשנותו עבור זה, ומצווה מהתורה לדונו לכף זכות. חוטא היודע מהאיסור בודאות ועשה במתכוון בסתר - אסור לגלותו לאחרים, ואסור לומר לדיינים, רק צריך להוכיחו בינו לבינו בלשון רכה. ואם הוא תלמיד חכם- אסור אפילו להרהר אחריו, כי בודאי עשה תשובה. חוטא מהאוילים השונאים למוכיחם- ולא יתקבלו דבריו אם יוכיחו, אם הם שניים יודיעו לדייני העיר שהם יוכיחוהו, ייסרוהו ויפרישו ממעשיו, וה"ה לקרוביו שיתקבלו דברים עליו, באופן שכוונת המספר לשם שמים, (ואף לגלות לרבו המשפיע עליו, אף שיכול רבו לספר זאת לאחרים). איש ששב על חטאיו ואין יראת ה' לנגד עניו, ולא יעזור כל תוכחה של אף אדם עליו והוחזק בכך - מותר להכלימו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו, ויש לשופטו לצד חובה. (ח"ח שמה"ל כלל ד)