בנתיב הייסורים אל האור הגנוז
אך מחשבותיו של הקדוש ברוך הוא עמקו ממחשבותינו, ונגזרה גזירה של המתנה ארוכה ומייסרת, מסע של דממה וציפייה.
אקדים ואומר, כי ניסיון העקרות והציפייה דורש תעצומות נפש אדירות, ויש בו בחינה של "שפיכות דמים" תרתי משמע; ריצות אינסופיות בין רופאים ומרפאות, המתנות מורטות עצבים, אכזבות המנפצות את הלב לרסיסים פעם אחר פעם, מרירות הנפש ותסכול שנדמה כי אין לו סוף. ובכל זאת, הכלל הגדול שהנחה אותי כעמוד האש לפני המחנה הוא שאין הקדוש ברוך הוא מעמיד אדם בניסיון שאין בכוחו לעמוד בו, ושכל עיכוב הוא לטובה נסתרת שסופה להתגלות.
ברוך השם, שמעולם לא הרהרנו אחר מידותיו יתברך ולא בעטנו בייסורים, וקיבלתי את הדין באהבה גמורה, גם באותם ימים קשים ומרים בהם ביקשתי את נפשי לישון כחוני המעגל שבעים שנה, רק כדי להימלט מן המציאות הכואבת ומאפיסת הכוחות שאחזה בי בדרך לבית המדרש או לתפילה.
אך תמיד, ברגע האחרון, כשכמעט כלו כל הקיצין, היו אלו עצותיו של רבינו הקדוש, נחל נובע מקור חכמה, שהצילו אותי מן התהום; הידיעה שיש "רבי" מאחוריך, שקבע ותבע בקול גדול כי "אין ייאוש בעולם כלל", היא זו שהחזיקה את ראשי מעל המים הסוערים והזדונים.
וכאשר שאלו אותי לאחר שנושעתי: "איך החזקת מעמד כל השנים הללו?", עניתי בתשובה אחת ברורה: זה רק בורא עולם שהתגלה אלי בתוך ההסתרה, דרך עצותיו של הצדיק שהיה מלטף לי את הנשמה בתוך החושך, בתוך הבור העמוק, והיה לוחש לי ללא הרף את ניגון האמונה: "ה' איתך, ה' אוהב אותך, אל תתייאש, עוד תראה ישועות".
הניסיון היה מתעצם ושורף את הלב כל פעם מחדש, כאשר הייתי מביט סביבי ורואה בעיניים כלות כיצד העולם מתקדם ושועט קדימה ואני נותר מאחור; אנשים שזכרתי כילדים קטנים בתלמוד תורה, ונערות שאשתי עוד עשתה להן בייביסיטר, כבר הקימו בתים נאמנים והעמידו צאצאים, ואילו בביתנו שלנו הייתה שוררת דממה מעיקה ורועמת.
הסדר המופתי בבית, שאין מי שיפר אותו, אין מי שיפזר צעצועים ואין מי שישחק וימלא את החלל בצחוק ילדותי, היה זועק את החידלון ואת הריקנות וממחיש את החוסר בצורה החריפה ביותר.
הניסיון הזה אינו רק אישי של האדם מול עצמו, אלא זוגי – עמידה מול רעייתי השבורה והרצוצה, המבטאת במבטה את זעקתה העתיקה של רחל אימנו "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי".
ידעתי והרגשתי כי הצורך של אישה בפרי בטן הוא כאוויר לנשימה, חלק בלתי נפרד ממהות החיים והרצון לחיות, ולכן מי שרואה זוג בתוך הסבך הזה חייב לדעת שחובה קדושה לחזקם, להתפלל בעדם ולעודדם בכל דרך. גם אם כלפי חוץ החיוך שלי היה נסוך על הפנים והכל נראה רגיל, הרי שבחדרי חדרים, בלילות הארוכים והלבנים, הלבבות שלי ושל רעייתי היו שבורים ורצוצים, זועקים לישועה.
והקושי הגדול ביותר במסע הזה הוא היעדר האופק; התחושה המעיקה שלא רואים את האור בקצה המנהרה, בדומה לחטופים במנהרות האופל של החמאס שאינם יודעים מתי יצאו לאור עולם והאם בכלל יבוא היום.
ישנו שלב שבו הייתי מבקש להפסיק את ה"השתדלות", נמאס לרוץ ולהתאכזב, והרצון הוא פשוט לשבת בחיבוק ידיים בבחינת "שב ואל תעשה". אך אז מנקר הספק האכזר: "שמא בגלל שחדלת מלנסות, אינך נושע?", והשעון הביולוגי דופק ללא רחם ומאיץ בנו. וכך מיטלטל האדם בין ייאוש לתקווה, קם ורץ, מתאמץ ומתאכזב, חוזר לספה בייאוש ותולה עיניו בתקרה, ושוב מתעורר לנסות סגולות, תרומות, קברי צדיקים ורופאים מומחים.
התחושה היא של אדם הסגור בסורג ובריח, אטום וחתום וקשור בחבלי ייאוש, ורק דמותו המאירה של רבי נחמן מברסלב מגיעה שוב ושוב, מפיחה רוח חיים חדשה, מלטפת ואומרת: "אני איתך, אני מוליך אותך יד ביד בתוך המבוך, תפילותיך רצויות ומקובלות, רק תחזיק חזק ואל תרפה. "
בתוך מסע הייסורים הממושך הזה, למדתי שיעור גדול באמונה ובכוח הרבים, כי דווקא תפילותיהם של אחרים הן שהחזיקו אותי.
לעיתים נדמה לאדם כי הישועה תגיע מאיזה רב מפורסם או סגולה נדירה, אך האמת היא שכל תפילה ותפילה של יהודי פשוט מקדמת את הישועה ובנויה נדבך על גבי נדבך עד להשלמת הבניין.
כאשר ראיתי את סביבתי הקרובה והרחוקה מתפללת בעבורי ללא הרף, אמרתי לעצמי: "אם הם אינם מתייאשים וממשיכים להעתיר בעדי, כיצד אוכל אני לאכזב אותם ולהרים ידיים?". וכך נוצר מעגל קסמים של חיזוק הדדי; הם היו רואים את עמידתי האיתנה ומתפללים, ואני הייתי רואה את תפילתם ומתחזק לקום מחדש.
ראיתי בחוש, בהשגחה פרטית מופלאה ומדוקדקת, כיצד הקדוש ברוך הוא מדבר איתי בכל תקופה, לפי העניין והמצב הרוחני, דרך שליחים, ספרים ומאורעות.
לפני כארבע-עשרה שנה, הייתי בבית אמי בחיפה בשבת קודש. אשתי הציעה שנפתח את "אגרות קודש" של הרבי מחב"ד כי יש לה חברה חב"דניקית שהמליצה לה לעשות את זה, אך אני אמרתי שלרבינו הקודש יש זכות קדימה כי הוא הרב שלנו, ואם כבר אז נפתח את הליוקטי מוהר"ן.
לפני שפתחנו את הספר שאלתי אותה: "האם את מאמינה שנקבל תשובה מרבינו?", והיא השיבה בחיוב גמור. פתחתי את הספר באקראי, ולתדהמתנו, בשורה הראשונה בראש העמוד, דיבר רבינו ישירות על "עניין של זרע וילדים". אשתי כמעט התעלפה מהתרגשות; הדיוק היה מצמרר, ממש כאילו רבינו עומד מולנו ומדבר. המסר הזה, שליטף אותנו משמיים, נתן לי כוח להמשיך עוד ארבע-עשרה שנה של המתנה.
בכל שנה הייתי נוסע לציון באומן, מגיע שבור ורצוץ ויוצא משם חדש, עם רוח של תקווה ואמונה, נאחז בהבטחה ובליטוף שקיבלתי, למרות שהמציאות המשיכה להטיח בפנינו קשיים ועיכובים.
המסע הרפואי וההשתדלות הגשמית דמו בעיניי למבוך חשוך ולניסיון נואש להעמיד מטבע על צדו – דבר נדיר וקשה הדורש דיוק של אחד למיליון. כל ניסיון שלא צלח הפיל את מגדל הקלפים שבנינו בעמל רב, והחזיר אותנו לנקודת ההתחלה הכואבת.
הרגשתי כסומא בארובה, הולך במבוך של אלף קילומטרים עם כיסוי עיניים, ממשש את הקירות במשך שבע-עשרה שנה, חוזר לאחור ומתקדם, תוהה אם אי פעם אראה את האור, כשמסביב קולות הייאוש גוברים וכולם מייעצים "להשלים עם המצב". אולם, איתות נוסף משמיים, חיזוק שאין כדוגמתו, הגיע לפני כשש שנים בנסיבות לא צפויות כלל.
המתנתי במיון 'הדסה עין כרם' עם חבר שנפצע בראשו, ושם פגשתי אישה מבוגרת, שחילקה כיבוד וממתקים לממתינים בחיוך רחב. כשניסתה לתת לי משחקים לילדיי, נאלצתי לומר לה בבושה ובקול חנוק "אין לי ילדים", העולם עצר מלכת. המבטים המרחמים של הסובבים שוב דקרו את ליבי.
אך אז היא חשפה בפניי את זהותה – היא אותה אישה מפורסמת מהסיפור הידוע עם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. היא סיפרה לי מכלי ראשון, עדות חיה, כיצד הרב אמר לה שהקב"ה "לא חייב לה כלום", אך הוסיף את יסוד הברזל ששינה את חייה ואת חיי: "אם תתני לקב"ה משהו שאת לא חייבת – גם הוא יתן לך מה שהוא לא חייב". היא קיבלה על עצמה חסד של אמת בבתי חולים, ונושעה כנגד כל הסיכויים.
דבריה חדרו כארס של עכנאי לליבי אך במובן החיובי והבנתי את הרמז – הבנתי שעלי לעשות מעבר לחיוב, להרבות בנתינה ובאהבת חינם, למחוק מחיצות ומחלוקות ולראות אך ורק את הטוב שבכל יהודי באשר הוא.
הדרך לישועה הייתה רצופה ב"מניעות" רבות ועצומות, שהן למעשה געגועים וכיסופים. רצינו לעבור טיפול יקר ופרצה מלחמה שמנעה את המעבר; ניסינו לעבור קופת חולים ונתקלנו בבירוקרטיה ובזיונות; כספי הירושה של חמי ז"ל הושקעו בטיפולים יקרים שלא צלחו.
המניעות היו גם פיזיות ומפחידות – באחת הנסיעות לבדיקה בעליות של "נס הרים", איבד הרכב את ההיגוי באמצע העלייה והחל לעלות באש, ורק בנס גלוי ובכוחות על-אנושיים ניצלנו מהתרסקות.
בפעם אחרת, משאית ריסקה את המראה של הרכב בדרכנו לטיפול. הרגשנו בחוש כיצד כוחות בלתי מובנים מנסים בכל דרך לחסום את שפע הקדושה המבקש לרדת לעולם, כאילו יד נעלמה מושכת אותנו לאחור ואומרת "עד כאן".
אבל אז, בפורים תשפ"ה, התרחש המהפך הגדול. בתוך משתה היין ושמחת החג בבית שמש, קמו חבריי היקרים, "אנשי שלומינו" – אשר דיין, בנימין מלכה ונתנאל דהן – וקיבלו על עצמם קבלה עצומה מתוך אהבת חברים: אם אשתי תיפקד השנה, הם יממנו כרטיס טיסה לאומן למי שאין ידו משגת.
הם עשו מעין "בית דין", הניחו ידיהם על ראשי ובירכו אותי מעומק הלב. מתוך סערת הרגשות והיין, הלכתי לטבול במקווה כדי להיטהר ולעמוד לפני המלך, ושם, במים המטהרים והקרים, פרצו ממני שאגות תפילה ובכי שאינם מעלמא הדין, ללא בושה מאף אדם, רק אני ובוראי, צעקה הבוקעת מעומק הלב.
והישועה, כדרכה של ישועת השם שהיא כהרף עין, לא איחרה לבוא. בחודש ניסן, חודש הגאולה בו נגאלו אבותינו ובו עתידין להיגאל, נפקדה אשתי בזרע של קיימא!
אך בזה לא תם הנס והפלא הגדול – הלידה עצמה התרחשה ביום הקדוש והנשגב "זאת חנוכה", בנר השמיני, היום עליו אומר ה"בני יששכר" שהוא יום המסוגל ביותר לפקידת עקרות.
או אז התברר הקשר השמימי וההשגחה הפרטית המדוקדקת: שנה קודם לכן, ב"זאת חנוכה" של שנת תשפ"ה, נסעה אשתי במסירות נפש לציון הרשב"י במירון, עברה שם ביזיונות וקשיים בדרך בשל העומס והקור, וחזרה שבורת לב אך מלאת תפילה ודמעה.
והנה, רשב"י ורבינו הקדוש, יחד עם כוחם של ימי הפורים וחודש ניסן, חברו יחד להוריד נשמה קדושה לעולם. הבת נולדה בדיוק בתאריך שבו התפללה אשתי שנה קודם, ובפרשת השבוע "ויגש" – הפרשה המרגשת שבה יעקב אבינו פוגש את יוסף בנו אהובו לאחר שבע-עשרה שנות פירוד, ניתוק וכאב.
גם אנו, לאחר שבע-עשרה שנות ציפייה ומכאוב, כמניין "טו"ב" שנים, זכינו לראות בעינינו כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, וכי אין השגחה פרטית מדויקת, רחומה ומופלאה מזו.
